ערעור מנהלי (תל אביב) 41621-09-19 א.א. נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים

"הנמר מגרש את כל החיות...  האריה טורף את כולם...  הם מתו...  הלכו לחפש להם בית", כך תיארה ילדה בת 4 את מצבה, תוך כדי משחק, לפני פסיכולוגית, לאחר שנעצרה עם אחיה בן ה-9 ואמה, בכוונה להרחיקם מישראל.  שני ילדים, בן 9 ובת 4, שנולדו גדלו וחיו בישראל מיום הולדתם, נעצרו ביום 29.8.19 יחד עם אמם, אזרחית נפאל, עובדת זרה שנשארה בישראל שלא כדין, בכוונה לגרשם.  רק לאחר שלושה שבועות, ולאור הליכים דחופים שהתנהלו, הם שוחררו ממשמורת.  אביהם של המערערים, אזרח הודו, שוהה בישראל ואינו מועמד לגירוש.  לילדים אזרחות של מדינת הודו כמו של אביהם.  בערעור שלפניי מבוקש לבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 16.09.2019 (4021-19, כב' הדיין אילן חלבגה) שהורה להרחיק את המערערים מישראל על אף קיומו של הליך תלוי ועומד להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הבקשה ההומניטרית).  בית הדין אישר את הרחקתם מישראל וקבע כי אמנם הילדים יחוו קושי אם יעברו למדינת המוצא של האם, אולם, כך קבע, אין מדובר בנסיבות חריגות.  הרשות, עוד לפני פסק דינו של בית הדין לעררים, ובמשך כל השנים שחלפו מאז, לא בחנה את טובת הילדים ולא קבעה נוהל סדור לבחינת טובתם של ילדים בהליכים לפניה, על אף הזדמנויות רבות מספור שניתנו לה ע"י בית המשפט, ועל אף שהתחייבה לעשות כן במקרה פרטני זה, הן בהליך זה, הן לפני בית הדין לעררים בהליך המקביל שעניינו הבקשה ההומניטרית.

השאלה העומדת במרכז הערעור שלפניי היא, האם יש להרחיק את המערערים 1 ו-2, ילדים, מישראל, בין היתר לאחר מתן משקל לעקרון טובת הילד.  כיום הבן הינו בן 14 והבת, בת 9.  ילדים שנולדו בישראל, גדלו והתחנכו במוסדות החינוך בישראל, ומעולם לא יצאו את הארץ.

רקע הדברים והעובדות שלעניין

1. המערערים הם אזרחית נפאל ושני ילדיה הקטינים. הבן, מ', יליד 27.10.10, כיום בן 14, והבת, ש', ילידת 23.4.15, כיום בת 9.  במועד מעצרם היו הילדים בני 9 ו-4 (להלן: יחד המערערים ובנפרד המערערת והילדים או מ' הבן וש' הבת, בהתאמה).  המערערת נכנסה לישראל באשרת סיעוד שהיתה בתוקף עד שנת 2011, ומאז ועד שנעצרה בשנת 2019, שהתה בישראל שלא כדין.  אביהם של הילדים, אזרח הודו, חי בישראל בנפרד מאמם ומצוי עמם בקשר.  האב אינו מועמד לגירוש.  הילדים, בעלי אזרחות הודו כאביהם, נולדו בישראל מעולם לא יצאו ממנה, לומדים במערכת החינוך בישראל ודוברים רק עברית.
2. המערערים נעצרו ביום 29.08.2019, לפני יותר מחמש שנים, על ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), בגין שהייתה של המערערת שלא כדין בישראל, והוצאו נגדם צווי משמורת וצווי הרחקה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). הם שוחררו ממשמורת ביום 20.09.2019 בהסכמת ב"כ הרשות, לאחר שהופקדו הערבויות שנדרשו לכך, וניתן צו זמני למניעת הרחקתם עד להכרעה בערעור.  חלק מתנאי השחרור היו הפקדת ערבות משמעותית וכן חובת התייצבות של האם, המערערת, פעם בשבועיים, במתקן הרשות בבית דגן, לצורך הארכת תוקף רישיון השהייה הזמני בו היא מחזיקה.

אדגיש כי מהרגע הראשון, הטיעון של ב"כ המערערים בכל ההליכים שהתנהלו, היה כי טובת הילדים היא להישאר בישראל, וכי יש לבחון שאלה זו ע"י אנשי מקצוע מתאימים.  בפסק דינו של בית הדין לעררים ציין בית הדין (עמ' 2 לפסק דינו מיום 16.9.19, עמ' 5 לנספחי הערעור) כי: "אחת הטענות המרכזיות של העוררת [העוררת בבית הדין, המערערת לפניי] נסובה לעניין החלת טובת הילד".  כבר בבית הדין לעררים, ביקשו המערערים כי ייערך ראיון לצורך קביעת טובת הילדים וכי ייערך אבחון פסיכולוגי למ', שסבל כבר אז מקשיים.  בית הדין דחה בקשה זו בשל שיהוי בין יום המעצר, 29.8.19 ועד לדיון בעניינם שהתקיים ביום 9.9.19.  (עמ' 7-6 לפסק הדין).

3. ביום 5.9.19, טרם שחרורם ממשמורת, הגיש ב"כ המערערים בקשה בשמם למתן מעמד למערערים מטעמים הומניטריים. הבקשה ההומניטרית נסבה אף היא, בעיקרה, על טובתם של הילדים, והפגיעה הקשה שתיגרם להם מעקירתם מהסביבה היחידה אותה הם מכירים, בה נולדו ובה חיו.  בבקשה ההומניטרית שמו המערערים דגש על הקשיים ההתפתחותיים והנפשיים הממשיים שצפויים לילדים כתוצאה מגירושם מישראל.  עוד עמד ב"כ המערערים בבקשה על כך שהוריהם של הילדים אינם מחזיקים באותה אזרחות, ואינם חיים יחד, כך שגירושם מישראל יביא בהכרח לניתוקם מאחד מהוריהם.  עוד הדגיש כי כיוון שלילדים אזרחות של מדינת הודו, ולאם אזרחות של מדינת נפאל, לא ניתן להרחיק את האם וילדיה לא לנפאל ולא להודו.  לתמיכה בבקשה ההומניטרית צורפה חוות דעת של פסיכולוג קליני (אנריקה מינדלין), לפיה השניים סובלים מחרדות, ומ' נדרש להמשך טיפול פסיכולוגי (העתק הבקשה ההומניטרית צורף במסגרת הודעת העדכון של המערערים מיום 22.10.20).
4. ביום 18.9.19 הוגש הערעור שלפניי על פסק דינו של בית הדין לעררים שהורה להרחיק את הילדים מישראל. לצד הערעור הוגשה בקשה לסעד זמני למניעת הרחקה ושחרור הילדים ואמם ממשמורת.  גם בערעור ובבקשה זו, הטיעון המרכזי נוגע לטובת הילדים.  ביום 19.9.19, הודיעה הרשות כי היא נכונה לשחררם ממשמורת כנגד ערבויות.  כן נכונה הרשות שלא להרחיקם עד לדיון בערעור [בהודעת הרשות ההתיחסות היא לעתירה], בכפוף לכך שייקבע דיון דחוף.  הערבויות, שנאספו מבני משפחה וחברים, הופקדו והמערערים שוחררו (ראו הודעת ב"כ המערערים מיום 20.9.19).  בעקבות זאת, ולאור הודעת הרשות, ניתנה החלטה (כב' השופט קובי ורדי מיום 22.9.19), שהעניקה למערערים סעד זמני שלפיו הם לא יורחקו מישראל עד להחלטה בערעור.
5. הערעור נקבע לדיון לפני כב' השופטת י' שטופמן ליום 21.1.20. ונדחה בעקבות בקשות מוסכמות הנוגעות למועד הדיון ליום 15.3.20.  טרם הדיון, ביום 9.2.20, ביקש ב"כ המערערים מבית המשפט להורות לרשות לקיים למערערים שימוע חדש, שיתאים להנחיות שהוציא משרד המשפטים בנוגע לאופן עריכת השימוע למשפחות הכוללות קטינים.  ב"כ המערערים הוסיף וביקש כי יבוטל צו ההרחקה, ויערך דיון בעניין זה לאחר השימוע.  ב"כ המערערים ציין כי אם תתקבל בקשתו, הוא נכון למחוק את ההליך.  היינו בפברואר 2020, לפני חמש שנים, ביקש ב"כ המערערים כי הרשות תקיים שימוע לעניין טובת הילדים, והיה נכון למחוק את הערעור לו כך הייתה פועלת הרשות.
6. ביום 25.2.20 התקבלה החלטת מנהלת הלשכה לדחות על הסף את הבקשה ההומניטרית. ההליכים בנוגע לבקשה ההומניטרית התנהלו במקביל להליך שלפניי, ובסופם נמחק הערר שהוגש, תוך הסכמה של הרשות לבחון את טובת הילדים.  להלן יפורטו גם ההליכים בנוגע לבקשה ההומניטרית.  זאת, לאור העובדה שבשני ההליכים נדרשה הרשות לבחון את טובת הילדים, ועל כן לא ניתן תמיד להבחין בין פעולותיה בעניין זה בהליך שלפניי, לבין פעולותיה בהליך בבקשה ההומניטרית.  עם זאת, למען הבהירות, כאשר ברור באיזה הליך מדובר, אציין את ההליך הרלבנטי בתיאור השתלשלות העניינים.
7. בהליך ההומניטרי - כאמור, הרשות דחתה את הבקשה ההומניטרית ללא שנערך ריאיון לילדים בכדי לעמוד על טובתם. ההחלטה הומצאה לב"כ המערערים ביום 15.3.20 (נספח 1 לערעור).  בהחלטה נקבע כי הבקשה נדחית כיון שהמערערת עשתה דין לעצמה ונשארה בישראל ללא כדין, ללא התייחסות לטובת הילדים (העתק ההחלטה צורף במסגרת הודעת עדכון של המערערים מיום 22.10.20).
8. בהליך לפניי - ביום 1.3.20 הוגשה בקשה מוסכמת לדחית מועד הדיון שהיה קבוע לפני כב' השופטת שטופמן. ב"כ הרשות שהגיש את הבקשה נימק אותה כך: "המשיבים זקוקים לשהות נוספת לשם מתן תגובתם לבקשת המערערים למתן הוראות בעניין עריכת שימוע נוסף למערערים.  שהות זו נדרשת על מנת לערוך בדיקות נוספות ולתאם מול מספר גורמים נוספים.".  הדיון נדחה ליום 2.6.20, כב' השופטת שטופמן הורתה לרשות להגיש תשובה לערעור עד ליום 15.5.20.
9. ביום 15.3.20 הגישה הרשות את תגובתה לעניין עריכת שימוע כאמור. הרשות עמדה בתגובתה על כך שעובדת סוציאלית נפגשה עם הקטינים במהלך חודש ספטמבר, עוד כשהיו עצורים, והתרשמה ממצבם.  לטענת הרשות, חוות הדעת של העובדת הסוציאלית לא הובאה לפני בית המשפט כיון שהקטינים שוחחרו ממשמורת.  לאור האמור הציעה הרשות בתגובתה כי: "העובדת הסוציאלית תיפגש פעם נוספת עם הילדים ותערוך חוות דעת משלימה ועדכנית בעניינם.  חוות דעת זו תובא לעיונו של ממונה ביקורת גבולות, אשר ייתן דעתו לרכיב של טובת הילד, תוך התייחסות בין היתר לחוות הדעת - המקורית והמשלימה - של העובדת הסוציאלית".  עם זאת, ב"כ הרשות ציין כי כיון שהילדים היו אז בני 4 ו-9, לא נדרש לקיים להם שימוע, הנדרש על פי אותן הנחיות רק החל מגיל 12.
10. המערערים התנגדו לכך שחוות הדעת של העובדת הסוציאלית, שניתנה עת היו במעצר, תובא שנית לפני הממונה, כיון שלטענתם, חוות דעת זו לא התייחסה לטובת הילדים. על כן, ביקשו ב"כ המערערים שיערך שימוע חדש, כשעל פי ההנחיות על הרשות לקחת כשיקול מרכזי את טובת הקטינים (תגובתם מיום 25.3.20).  המערערים עמדו בתגובתם על כך שעל פי ההנחיות (שמאז הוטמעו בנוהי הרשות בחלקן - כפי שיפורט להלן), יש לקחת את טובת הילד ורצונו "כשיקולים מרכזים", וכן כי: "יש לבחון את טובת הילד ולשקול אותה גם כאשר מדובר בילדים שטרם מלאו להם 12 שנים", כלשון ההנחיות (פס' 7 לתגובה).  עוד טענו, כי זכות הקטינים להיות מיוצגים לפני הממונה.  ב"כ המערערים ציין, כי אם בית המשפט יחליט שאכן יש לקיים שימוע, יש לאפשר קבלת חוות דעת עובדת סוציאלית כחלק מהתשתית העובדתית, אך לא מעבר לכך.  בית המשפט קבע כי הדיון בשאלה זו יתקיים במועד הדיון לפניו.
11. ביום 18.5.20, ביקשה הרשות לדחות את מועד הדיון בשל העובדה שבמהלך מגיפת הקורונה פעלה הרשות באופן מצומצם, ונערכו ראיונות רק במקרים חריגים, ולכן לא היה סיפק בידה לקיים לקטינים פגישה עם עובדת סוציאלית כפי שהרשות עצמה הציעה. ב"כ המערערים התנגד לכך לאור העובדה שטרם נערך דיון בנושא.  עם זאת הוסיף וציין כי: "ככל שהרשות מעוניינת לבטל את החלטת הממונה על ביקורת גבולות בעניינם של המערערים, ולערוך להם שימוע חדש אשר במסגרתו תוצג גם חוות דעת סוציאלית חדשה מטעם הרשות, המערערים מסכימים לכך והדבר ייתר את קיום ההליך בתיק.  אולם, ככל שהרשות מעוניינת לעקוף את הכרעת בית המשפט בבקשה התלויה ועומדת לפניו באמתלא של בקשת אורכה - המערערים מתנגדים לכך".  בעקבות זאת נדחה הדיון ליום 19.7.20.  כב' השופטת שטופמן, בהחלטתה מיום 19.5.20, הורתה לרשות לשקול את הצעת ב"כ המערערים.
12. בהליך ההומניטרי - ביום 31.5.20 הגיעה המערערת עם מתמחה ממשרד ב"כ המערערים ללשכת הרשות בהרצליה, על מנת להגיש ערר פנימי על החלטת מנהלת הלשכה, שדחתה על הסף את הבקשה ההומניטרית. לדברי ב"כ המערערים, מנהלת הלשכה דחתה את הבקשה על הסף בניגוד לנהלים.  ביום 1.6.20 הגיש ב"כ המערערים בקשה כי בית המשפט (בהליך זה), יורה לרשות לאפשר לב"כ המערערים להגיש ערר פנימי.  בתגובה (מיום 7.6.20) טענה הרשות כי הערר הוגש באיחור, אולם לאור המגבלות שחלו בתקופת הקורונה נאותה לקבל את הערר הפנימי.  לאור זאת, ועל אף שהמערערים לא קיבלו את עמדת הרשות (תגובה מיום 14.6.20), משנאותה הרשות לקלוט את הערר הפנימי, נמחקה הבקשה.
13. בערר הפנימי נטען כי ההחלטה בבקשה ההומניטרית ניתנה שלא כדין, מבלי לבחון את טובת הילדים, והתבקשה העברת הערר הפנימי לוועדה לעניינים הומניטריים, כדי שתדון בה לגופה. לערר הפנימי צורפה חוות דעת פסיכולוגית עדכנית, שניתנה על ידי פסיכולוגית קלינית חינוכית, ד"ר דניאלה כהן.  בחוו"ד הפסיכולוגית נאמר כי טראומת הכליאה ואימת הגירוש הביאו את הילד מ', לתחושת אבדן שליטה וכי הוא סובל מחרדות.  כן חוותה דעתה כי חווית הכליאה פגעה גם ברצף ההתפתחותי של הילדה ש' (העתק חוות הדעת צורף להודעת העדכון מטעם המערערים מיום 22.10.20).
14. בהליך שלפניי - ביום 28.6.20, בשל שינוי בסדרי עבודת בית המשפט נדחה הדיון, ובשלב זה התיק הועבר לדיון לפניי. דיון בערעור נקבע ליום 29.10.20.
15. ושוב בהליך ההומניטרי - ביום 18.8.20, כדי שלפני הרשות תהיה מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת החלטה בערר הפנימי בבקשה ההומניטרית, הגישו המערערים הודעה מעדכנת, ובה בקשה לעריכת ראיון. המערערים טענו כי יש חשיבות להודעה המעדכנת הכוללת חוות דעת של אנשי מקצוע, אשר מאששות את החשש לפגיעה קשה בילדים אם יורחקו מישראל.  להודעה צורפה החלטת ועדת זכאות ואפיון של משרד החינוך (להלן: ועדת משרד החינוך), שקבעה, לאחר שערכה לילדה אבחון מקצועי, כי הילדה, ש', זכאית לשירותי חינוך מיוחדים, וכי היא סובלת מחרדה, חוסר בטחון, עיכוב התפתחותי והפרעה התנהגותית, שכולם הוחמרו כתוצאה מכליאתה.  לאור זאת, החליטה הוועדה לשבצה בגן למעוכבי התפתחות בשל כך שהיא זקוקה: "למעטפת תמיכות רחבה ואינטנסיבית" ולטיפול רגשי לטראומה.  המערערים טענו כי זהו חלק מהתשתית העובדתית שעל הוועדה ההומניטרית לשקול.  בעיקר כך, כשמדובר בוועדה סטטוטורית מקצועית של המדינה עצמה (העתקי המסמכים צורפו להודעת העדכון מיום 20.10.20).  עוד צורפה לערר הפנימי חוו"ד עדכנית משלימה של הפסיכולוג אנריקה מידלין המלווה את הילדים, שנתן בשעתו חוו"ד בעניינם.  לפי האמור בחוות דעתו המשלימה, מצבם של הילדים החמיר מאז כליאתם והם סובלים מחרדות וזקוקים למשענת קבועה ובטוחה.
16. ביום 24.8.20 התקבלה החלטת הרשות הדוחה את הערר הפנימי. בהחלטה לא הייתה התיחסות לחוות הדעת ולמסמכים שביקשו המערערים לצרף.  לאור זאת, הגישו המערערים ביום 23.9.20 ערר על החלטת הרשות (נספח א' להודעת העדכון של המערערים מיום 22.10.20).  גם בערר, כמו בכל בקשותיהם הקודמות הדגישו המערערים את טובת הילדים כשיקול מרכזי.  ב"כ המערערים עמדו על כך שראש הדסק לא התייחסה לחוות הדעת העדכנית שהגישו ואף לא להחלטת ועדת משרד החינוך.  בנוסף, צרפו ב"כ המערערים לערר מסמכים ותצהירים נוספים, ביניהם תצהיר של אביהם של הילדים, הנמצא עמם בקשר בישראל.  עוד הבהירו, כי לילדים הונפקו דרכונים הודים כשל אביהם, וכי אין להם מעמד בנפאל.  זאת, משום שכיון שהמערערת ואבי ילדיה נפרדו עם לידתם, אין לה כל מעמד בהודו; ומנגד בקשתה משגרירות נפאל לקבל דרכונים נפאלים עבור הילדים, סורבה.  עוד עמדו המערערים על הקשר של הילדים עם משפחת ג'נאח, שהפכה למעין משפחה מאמצת עבור המערערים (על אף שאין מדובר כמובן באימוץ פורמלי, אתייחס אליהם להלן כאל: המשפחה המאמצת).
17. ובהליך לפניי - ביום 22.10.20 הוגשה הודעת עדכון מטעם המערערים במסגרת הערעור, בה עמדו על השתלשלות העניינים עד אותו שלב, לרבות בהליכים בבקשה ההומניטרית. המערערים עמדו על ההחלטה השרירותית, כלשונם, של הרשות, שהתקבלה במסגרת ההליך ההומניטרי, ועמדו על כך שלמרות שחלפו שנתיים מיום שחרורם ממעצר, טובת הילדים לא נבחנה על ידי הרשות בהליך כלשהו.  ביום 27.10.20, יומיים לפני המועד שהיה קבוע לדיון לפניי, הוגשה בקשה מטעם הרשות לדחית מועד דיון "לצורך מיצוי הליכים במסגרת הליך זה".  בבקשה נאמר כי ביום 12.3.20 הציעה הרשות כי עובדת סוציאלית מטעמה תיפגש עם הילדים, וכי לאור התנגדות המערערים, נקבע בשעתו ע"י כב' השופטת שטופמן כי הבקשה תדון בדיון לפניה.  על כן, כך ביקשה הרשות, מאחר וטרם התקיים דיון, וכיון שבשל הקורונה לא נפגשה העובדת הסוציאלית עם הילדים, אין טעם בקיום דיון בערעור.  הרשות טענה כי: "חוות הדעת האחרונה מטעמה של העובדת הסוציאלית ניתנה ביום 18.9.19, ויש חשיבות רבה לכך שבית המשפט ישמע את הצדדים על סמך תשתית עובדתית עדכנית, ולפיכך בית המשפט מתבקש לדחות את הדיון ב-45 יום לצורך עריכת חוות דעת עדכנית."
18. ב"כ המערערים התנגד לבקשה, וטען כי הרשות מנסה לעקוף את החלטת בית המשפט, שאמור לדון בדיון בדיוק בשאלה כיצד יש לבחון את טובת הילדים. ב"כ המערערים הדגיש כי השימוע שנערך בשעתו למערערים במתקן בו הוחזקו במשמורת, לרבות חוות דעת העובדת הסוציאלית שניתנה במסגרתו, מנוגד לדין, ואין להתבסס עליו בכל צורה שהיא.  עוד הפנה ב"כ המערערים לפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"ם 8707/19 טינה לופז נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 36 לפסק דינו של כב' השופט, לימים מ"מ הנשיא, עזי פוגלמן (נבו, 15.10.20, להלן: עניין לופז), שניתן סמוך לפני הגשת בקשת הדחיה ע"י הרשות.  בעניין לופז נדחתה טענת הרשות, בנסיבות דומות, כי ניתן לתקן מחדלים שנפלו בשימוע באמצעות הגשת חומרים נוספים בשלב מאוחר לקבלת ההחלטה.  באותו יום עצמו דחיתי את הבקשה לדחית מועד הדיון, וקבעתי כי כפי שקבעה כב' השופטת שטופמן בהחלטתה, גם עניין חוות הדעת של עובדת סוציאלית מטעם הרשות יידון במסגרת הדיון בערעור שלפניי.  עוד ציינתי כי גם לגופו של עניין: "לאור התנגדות המערערים ופסיקת בית המשפט העליון [בעניין לופז], אין מקום לדחיית הדיון בנימוקים שהעלתה הרשות".
19. ביום 29.10.20 התקיים הדיון בערעור לגופו. בפתח הדיון המלצתי לרשות: "לאור מצבם של הילדים, כפי שעולה, בין היתר, מוועדת זכאות ואפיון של משרד החינוך ומחוות הדעת הפסיכולוגיות, וכן לאור בר"ם לופז, לערוך למערערים שימוע חדש, כדין".  לאחר הפסקה הודיע ב"כ הרשות כי הרשות מקבלת את המלצת בית המשפט להזמין את המערערים לשימוע חדש, שבסופו תינתן החלטה.  בסיום הדיון, נקבע, בהסכמת הרשות, כי ייערך למערערים שימוע חדש לעניין הרחקה מישראל שלאחריו תתקבל החלטה מפורטת, שתכלול התייחסות לכל חוות הדעת ולכל טיעוני המערערים.  עוד נקבע כי המערערים יהיו רשאים להיות מיוצגים בשימוע ולהגיש מסמכים עדכניים.  אשר לחוות דעת עובדת סוציאלית מטעם הרשות, נקבע כי ככל שהרשות תהיה מעוניינת בכך, היא תתאם באמצעות ב"כ המערערים פגישה לילדים עם עובדת סוציאלית או גורם מטפל אחר.  עוד נקבע בהחלטה במפורש כי הודעה על השימוע תימסר לב"כ המערערים, ולא למערערת, לפחות שבועיים לפני מועד השימוע.  זוהי ההתחיבות הראשונה של הרשות לבחון מחדש את טובת הילדים.
20. ובהליך ההומניטרי - בבקשה למחיקת הערר, שהוגשה ע"י הרשות ביום 21.1.21, מעל שלושה חודשים לאחר הגשת הערר, הבהירה ב"כ הרשות, כי המסמכים שצורפו לערר הפנימי על דחיית הבקשה ההומניטרית - חוו"ד פסיכולוגית עדכנית והחלטת וועדת משרד החינוך - על אף שהוגשו ביום 18.8.20, קודם להחלטה בערר הפנימי, לא היו לפני ראש הדסק עת נתנה את החלטתה ביום 24.8.20. כך מציינת הרשות בהודעתה לבית הדין (פס' 8-7 להודעתה:

"לאחר קבלת מלוא מסמכי התיק, נודע למשיבה [הרשות - מ' א' ג'] כי המסמכים שהגישו העוררים ללשכה ביום 18.8.20 שעניינם חוות דעת משלימה מטעם פסיכולוג וכן החלטה בנוגע לזכאות העוררת [הילדה] לשירותי חינוך מיוחדים - לא הועברה לעיונה של ראשת הדסק עובר למתן ההחלטה ומשכך לא ניתנה אליה התייחסות.