ועתה לגופם של דברים.
חובת ההגינות של הרשות
התנהלות הרשות
- פרטתי את התנהלות הרשות לעיל בהרחבה, שכן עולה מפירוט זה שהרשות לא התנהלה כפי שמצופה מרשות מנהלית. הרשות חזרה וביקשה ארכות שלא עשתה בהן דבר; התחייבה לפני בית הדין לעררים שתבחן את טובת הילדים במסגרת הבקשה ההומניטרית, והתחייבה בבית משפט זה כי תעשה כן ולא עשתה כן עד היום; שינתה את מועדי ההתייצבות של המערערת ללא כל טעם, וחזרה והפרה שוב ושוב את החלטות בית המשפט. שלושה טיעונים של הרשות מקוממים במיוחד בהקשר זה. הטיעון הראשון, נוגע להסבר הנטען של הרשות בדבר אי קיום ראיון לילדים. הרשות טוענת בסיכומיה לעניין זה כי (פס' 8 לסיכומים): "ניסיון לקיים פגישה של עובדת סוציאלית מטעם המשיבה עם המערערים, לצורך גיבוש חוות הדעת בעניינם - ניסיון אשר לא צלח נוכח בקשות שהוגשו מטעם המערערים והחלטות שהתקבלו על ידי בית המשפט הנכבד ואשר עצרו את פעולות המשיבה". כך, לא פחות, מסכמת הרשות ארבע שנים בהן ניתנו לה כל ההזדמנויות האפשריות הן לגבש נוהל לעניין בחינת טובת הילדים, הן לבחון את טובתם במקרה מסוים זה על ידי עובדת סוציאלית מטעמה. שנים שבהן לא עשתה הרשות דבר בעניין זה, תוך הפרה בוטה וחוזרת של החלטות בית המשפט. הרשות מנסה להטיל, שלא בצדק, את האחריות בעניין זה על המערערים ובקשות שהגישו, ועל החלטות בית המשפט שניתנו בעקבותיהן. הרשות אינה מציינת את שראוי להדגיש, כי בקשות ב"כ המערערים נגעו לעובדה שהרשות היא זו שהפרה שוב ושוב את החלטות בית המשפט וניסתה לבצע ראיונות במחטף, ובניגוד גמור לאופן עריכת הריאיון כפי שנקבע על ידי בית המשפט. משכך, טיעון זה נדחה מכל וכל.
- הטיעון השני, נוגע לשאלה מדוע נמנעה הרשות מהכרעה בבקשה ההומניטרית. הרשות מוסיפה וטוענת כי היא לא דנה עוד בבקשה ההומניטרית לאור החלטות בית המשפט. אולם, הרשות נמנעת מלציין כי התחייבה לדון בבקשה לאחר בחינת טובת הילד ע"י גורמים מקצועיים, ולא עשתה כן במשך שנים. הרשות לא מציינת שרק לאחר שניתנה החלטה על הגשת סיכומים בתיק זה, ביקשה מבית המשפט לאפשר לה להכריע בבקשה ההומניטרית, גם זאת לאחר שלא עשתה כן שנים. משכך, גם טיעון זה, ראוי היה לו שלא היה נטען.
- הטיעון השלישי, נוגע לטענת הרשות בדבר התייתרות ההליך. הרשות טענה בסיכומיה כי ההליך "אינו אקטואלי" כלשונה, כיון שצווי ההרחקה אינם נאכפים בעת הזו. נסיבות אלו - בהן צווי ההרחקה אינם ממומשים, והסכמת הרשות לדון מחדש בבקשה ההומניטרית, גם הן, כאמור, נסיבות שהיו ידועות שנים. המערערים שוחררו ממשמורת ביום 19.9.2019, והסכמת הרשות לשקול בשנית את הבקשה ההומניטרית קיבלה תוקף של פסק דין בהחלטת בית הדין לעררים מיום 24.1.21. למרות זאת, כאמור לעיל, הרשות לא פעלה כל אותן שנים לקבלת החלטה בבקשה ההומניטרית, והגישה את הבקשה למחיקת העתירה מטעמים אלו ביום 6.3.24, חלף הגשת סיכומים מטעמה (זאת לאחר שבקשה קודמת שהוגשה בשלהי 2023 נדחתה).
- הבאתי כאן שלוש דוגמאות בלבד, אולם, פירוט ההליכים לעיל, לרבות החלטות בית המשפט, בין היתר לעניין דרישת הרשות מהמערערת להתייצב פעמים בשבוע במתקני הרשות חלף פעם בשבועיים, וקיום ראיון פולשני בהקשר זה, מדברים בעד עצמם. בטענת הרשות כי הערעורים התייתרו וכי על המערערים להמשיך להתנהל מול הרשות לצורך בחינת הבקשה ההומניטרית, לאחר שהרשות נמנעה מלעשות כן במשך כשלוש שנים, יש משום זלזול בוטה, שלא לומר הפרה בוטה, של החלטות בית המשפט. נדמה, כי התנהלות הרשות ובקשתה להורות על מחיקת הערעור בשל התייתרותו, בנסיבות שהיו ידועות כאמור, נועדה כדי לייתר את הצורך ליתן מענה עקרוני לשאלה כיצד על הרשות לבחון את טובתם של קטינים שעניינם בא לפניה (הרשות עשתה כן גם בתיק בקשת רשות ערעור מנהלי 185/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' איברהים קונדה (נבו 11.3.2024, להלן: עניין קונדה), שם הסכימה הרשות לבחון את טובת הקטין על פי נוהל הועדה ההומניטרית ולאור זאת קבע בית המשפט העליון כי אין צורך עוד להכריע בשאלות העקרוניות של אופן בחינת טובת הילד (על כך בהרחבה להלן)).
חובת ההגינות של הרשות - כללי
- בפסקי דין רבים בעבר, עמדתי על חובת ההגינות של הרשות המנהלית ועל גדר הביקורת השיפוטית על שיקול הדעת של שר הפנים ושל הרשות בהקשר זה (ראו למשל: ערעור מנהלי (מינהליים ת"א) 26443-07-21 דוד דהן וסילביה סקורחדובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 04.05.22); ערעור מנהלי (מינהליים ת"א) 22493-02-20 רשידה מסימי נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים (נבו, 26.09.2021); ערעור מנהלי (מינהליים ת"א) 42495-02-22 אופיר באקל נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים (נבו 23.4.2023) וערעור מנהלי (מינהליים ת"א) 15155-11-23 סבינה איחושוילי נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 19.8.2024)). אדגיש כאן את עיקרי הדברים.
- בית המשפט העליון התייחס בשורה ארוכה של פסקי דין לחובת ההגינות המנהלית ולבסיס הרעיוני לה. למשל, בתיק בית דין גבוה לצדק 685/78 עומרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לג (1) 767, 777, (1979), נקבע כי: "עקרונות ההגינות המחייבים את המינהל הם אחד המכשירים העיקריים שפותחו על ידי בית משפט זה לשמירה על זכויות האזרח". עוד נקבע, בתיק בית דין גבוה לצדק 164/97 קונטרם בערעור מיסים נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 347 (1998, להלן: עניין קונטרם) כי: "חובת ההגינות הכללית באה להבטיח כי השלטון לא יגשים 'אינטרס עצמי משלו', אלא יגשים את אינטרס הכלל. חובת ההגינות לא באה לקבוע 'כללי משחק' בין 'יריבים'. היא באה לקבוע כללי התנהגות של 'ידידים'. ובהמשך נקבע: "חובת ההגינות נועדה לשמש - בצדם של אמצעים אחרים - בלם לכוח ורסן לעוצמה" (שם, בעמ' 368).
בנוסף, כפי שכתב כב' השופט, לימים המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין בקשות עירייה אחרות 3036/09 סונול כנען בערעור מיסים נ' עיריית כרמל (נבו, 21.12.2014), בעמ' 16: