(הדגשות שלי - מ' א' ג')
אדגיש, כי במקרה שלפניי אין מדובר במבקשי מקלט, אולם, אני סבורה כי ראוי לגזור גזרה דומה, ואף מקל וחומר, מהפסיקה הקיימת לגבי המנעות הרשות מטיפול במבוגרים הזקוקים לשירותיה במשך זמן רב. גם במקרה זה, הרשות לא טיפלה בעניינם של הילדים בשלבים מוקדמים, לכל המאוחר עם היכנסם למערכת החינוך הציבורית. הרשות גם לא טיפלה בעניינם לאחר מעצרם, ונמנעה מלבחון את טובתם במשך כארבע שנים מאז. בכל אותה תקופה, הילדים מצויים תחת עננת גירוש מתמדת. הילדים במקרה זה נשארים בערפל נורמטיבי לא רק לגבי זכויותיהם, אלא גם לגבי עצם קבלת מעמד בישראל, שעה שהרשות, במשך שנים, נמנעת מהכרעה בבקשתם ההומניטרית (לעניין ההשלכות של הותרת הילדים בערפל נורמטיבי ראו דו"ח מבקר המדינה 63ג' משנת 2013 "הטיפול בקטינים חסרי מעמד בישראל, עמ' 1872 (2013); דו"ח מחקר של המוקד לפליטים ומהגרים, "מעמדם של ילדי מבקשי מקלט בישראל ובכל העולם" (כתיבה ומחקר: סיגל רוזן, שירה עבו וסתיו פס-חי, יוני 2022) וכן: יוסף ברדא, יפה זילברשץ, זהבית גרוס, "ילדי זרים בישראל - התנגשות בין גישות אידיאולוגיות בהיעדר מדיניות הגירה סדורה", 663, ספר יעקב נאמן (אהרן ברק ודוד גליקסברג עורכים, 2023).
- על אף השוני בין המקרים, ניתן ללמוד מהפתרון בעניין טגאל למקרה שלפניי. על רקע אי הכרעה בבקשות מקלט במשך שנים ארוכות, והותרת מבקשי המקלט בערפל נורמטיבי, הגישו עשרים וארבעה אזרחי סודן יוצאי חבל דארפור את העתירה בעניין טגאל (בין הסעדים התבקש מתן רישיון א/5 כמי שהוכר כפליט, לכל יוצאי חבל דארפור. הנשיאה חיות ציינה (בפס' 24 לפסק דינה) בדומה להתנהלות הרשות לעניין בחינת טובת הילדים במקרה שלפניי, כי:
"לא זו בלבד שלא נקבעה מדיניות סדורה ביחס לטיפול בבקשות המקלט והן תלויות ועומדות במשך שנים רבות, ההחלטות המועטות שנתקבלו ביחס למבקשי המקלט מייצרות תחושה של אקראיות ושרירותיות אשר מעמיקה את תחושת התסכול ואת הפגיעה בעקבות "הסחבת" בעניינם של יוצאי דארפור שלא זכו לקבל מעמד מטעמים הומניטאריים, וממתינים עד היום להכרעה בבקשותיהם".
(הדגשה שלי - מ' א' ג').
וקבעה כי הסעד המתאים, ככל שהמדינה לא תיתן פתרון, הוא ליתן לאותם אזרחי סודן אשרת א/5 עד להכרעה בבקשתם. זאת כדי שיהנו מהזכויות הנלוות לרישיון זה. הנשיאה חיות סיימה כך את פסק דינה בעניין טגאל (בפס' 31 לפסק דינה):