(הדגשות שלי - מ' א' ג').
בעניין Plyler v. Doe, 475 US (1982), דובר בחוק של מדינת טקסס שהסמיך מערכת החינוך לקבוע כי ילדים שנכנסו שלא כדין לארה"ב לא יוכלו להירשם לבתי הספר הציבוריים בטקסס. בית המשפט העליון דחה את עמדת מדינת טקסס, אשר טענה כי עקרון השוויון אינו חל על שוהים בלתי חוקיים, וקבע כי עקרון השוויון חל על כל אדם, לרבות שוהים שלא כדין. עוד הוסיף כי גם אם יתכנו מצבים בהם ימנעו הטבות ממבוגרים, השוהים שלא כדין, אין כך כאשר מדובר בילדים.
- בית המשפט העליון עמד על כך מפורשות בערעור עתירה/תובענה מנהלית 9094/07 קרן אסטריד סנצ'ס נ' משרד הפנים (נבו 04.03.13). כב' השופט חנן מלצר הדגיש את מעמדם הייחודי של ילדים אלה, ואת מחויבות המדינה לנהוג כלפיהם לפי עקרון טובת הילד בהתאם להתחייבויותיה לפי האמנה (שם, בפס' 13):
"בצד הניסיון לצמצמם את התופעות הקשורות לשהייה הבלתי חוקית בישראל, ראתה הממשלה צורך מיוחד להידרש למעמדם של ילדי השוהים הבלתי חוקיים, בשים לב למצבם המיוחד. אסביר: השוהים הבלתי חוקיים עצמם בחרו להישאר במדינה לאחר שפגה אשרת התייר שלהם, או אישורי העבודה שלהם, או להסתנן למדינה - ובכך הם תרמו בצורה פעילה למצב שבו הם נמצאים. בניגוד לכך, ילדיהם "מצאו עצמם" בישראל, לעתים לתקופות ארוכות ובשנים בעלות חשיבות מיוחדות להתפתחות הילד, ועל כן - על אף שגם הם נחשבים משפטית כ-"שוהים בלתי חוקיים", ברי כי יש להתייחס אליהם בצורה שונה - כ"תינוקות שנשבו". היחס השונה נדרש גם מכיוון שקיימים מצבים שבהם קריעתם של הילדים מן המדינה, בגיל מבוגר יחסית ומבלי שיש להם סיכוי אמיתי להשתלב במדינת מוצאם (שהינה, לעתים, רק מדינת המוצא של הוריהם) עלולה, פעמים, שלא לעלות בקנה אחד עם אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, עם מחויבותה לשמירה על זכויות האדם, או עם התחייבויותיה הבינלאומיות לשמור על "עקרון טובת הילד" ...."
(הדגשה שלי - מ' א' ג').
נראה כי דבריו נאמרו במיוחד למקרה שלפניי. אמם של הילדים בחרה להישאר בישראל באופו בלתי חוקי. הילדים מתחנכים, כנדרש, במסגרות החינוך של המדינה מזה שנים, לרבות לאחר אבחון של ועדת משרד החינוך בעניינה של הילדה ש'. זאת ועוד, כשהוגש ערעור זה היו הילדים בני 9 ו-4, כיום הם בני 14 ו-9, וכיום רוצה הרשות לקרוע אותם מהמדינה היחידה אותה הם מכירים ומכל העוגנים המשמעותיים בחייהם, לרבות חבריהם, ודמויות הוריות (סביות) משמעותיות. זאת, לאחר שהרשות עצמה גררה את ההכרעה במשך יותר מארבע שנים.