ובהמשך באותו עמוד:
אי גילוי עובדה חשובה זו בפני בית המשפט, פוגמת במהימנות גרסתו של עו"ד כהן, באשר למידת צלילותה של המנוחה או למידת נכונותה באותה שלב לתת את המתנה מרצונה הטוב והחופשי. עוד לא ברור לבית המשפט, מדוע עו"ד כהן לא מצא לנכון לקבל תעודה רפואית המאשרת, כי המנוחה צלולה ומסוגלת להבין על מה היא חותמת. במקום זאת עו"ד כהן מסר, כי הוא נסמך בעניין זה על ניסיונו. אולם בנסיבות בהן המנוחה הייתה במצב סעודי מורכב, מן הראוי היה כי עורכי הדין יבקשו אישור רופאי בנוגע למצבה הקוגניטיבי.
- התובע חזר לפני על עדותו, לפיה הוא לא היה נוכח בזמן חתימת המנוחה על הסכם המתנה. עוד טען בעדותו לפני, כי עו"ד ירון נוח, שנטען כי החתים את המנוחה על הסכם המתנה, היה פעמיים (עמ' 29 ש' 17). עדות התובע היא בניגוד לאמור בתצהיר, שם העיד על פגישה אחת שנערכה בין עורכי הדין למנוחה, לצורך חתימה על הסכם המתנה, כאשר שניהם החתימו את המנוחה. עולה הרושם, כי התובע התאים את עדותו לעדות עו"ד שי, שהעיד כעד תביעה ראשון, והתובע נכח במהלך עדותו, שמע אותה והעיד אחריו. כמו כן, בתצהיר עדות ראשית לא ציין התובע כי הייתה פגישה שנייה, שבמהלכה נכח רק עו"ד ירון נח והוא זה שהחתים אותה. כשנשאל מדוע לא פירט זאת בתצהירו, השיב כי הוא לא נכנס לפרטים, והוא ציין את הנסיבות בקווים כלליים (עמ' 29 ש' 29-30). עדות זו אינה מקובלת עליי. מדובר במחלוקת בעניין קרדינאלי, והמחלוקת לגבי נסיבות ההחתמה היא לב ליבו של התיק. לכן אינני מקבל את הסברי התובע לסתירות שהתגלו.
- עוד מצאתי שיש לזקוף לחובת התובע, את אי הבאת עו"ד ירון נח לעדות. עו"ד שי כהן מסר בעדותו כי עו"ד ירון נח נמצא כבר כמה שנים בקפריסין (עמ' 6 ש' 11). אולם לדעתי נסיבות אלו אינן מונעות את זימונו. מדובר במדינה הנמצאת במרחק טיסה קצר. הבאתו לעדות אינו כרוך בהוצאות מכבידות במיוחד. בשים לב לכל אלה לא נותר לי אלא ללכת בהתאם לחזקה, שאילו הובא לעדות הוא היה מעיד לחובת התובע (ראו: ערעור אזרחי 548/78 אלמונית נ. פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ערעור אזרחי 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בערעור מיסים נ. טלקאר בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 - 603 (1990)).
הבאת עו"ד נח לעדות הייתה קריטית בנסיבות העניין, לא רק מפאת מצבה הגופני של המנוחה כפי שעלה מהראיות. עלה מהראיות, ועל כך לא הייתה מחלוקת, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. התובע נשאל האם המנוחה ידעה לקרוא ולכתוב ועל כך השיב בהתחלה מגוון תשובות סותרות המכסות את כל האפשרויות: "היא לא ידעה לקרוא ולכתוב, היא ידעה לקרוא ולכתוב אני לא יודע אם ידעה לקרוא ולכתוב" (עמ' 31 ש' 13). בהמשך כשנשאל שוב הפעם השיב: "היא לא ידעה, היא לא ידעה, אני לא זוכר" (עמ' 18 ש' 16). עו"ד עופר רון העיד, כי לפי מיטב זכרונו המנוחה לא ידעה לקרוא או לכתוב (עמ' 47 ש' 1-3). אני מאמין לעדות עו"ד רון, שהיה עד אמין ולא נפלו בעדותו סתירות. לעומת זאת, עדות התובע בעניין זה הייתה מפותלת, וניכר כי הוא ניסה להסתיר עובדה זו. לא הוכח בשום דרך, מטעם מי מעורכי הדין, כי ההסכם והתצהיר הוקראו למנוחה או הוסברו לה בטרם חתמה עליהם כפי שנטען.