ראשית, בהיעדר הסכמה של הצדדים הישירים להליך, לא ניתן ליתן תוקף פסק דין להסכמות הצדדים הדרושים במסגרת הליך זה. עם זאת, לצדדים הדרושים סלולה הדרך לתקף את הסכמותיהם במסגרת הקבועה בדין.
שנית, הסכמות הצדדים הדרושים, שנועדו לשנות את המצב המשפטי הקיים, אינן יכולות לחול למפרע על הליכים תלויים ועומדים. משכך, הן תיבחנה בעיתן רק במסגרת הליכים עתידיים אשר יגיעו, אם יגיעו, לפתחם של בתי הדין.
- תביעות מר בבייב ומר בן שושן כוללות זכויות קוגנטיות. משכך, לפי המצב המשפטי הקיים אין להעביר את בירורן של תביעות אלה לבוררות. מטעמים אלה, ההליכים דנן יוסיפו להתנהל בפני בתי הדין לעבודה. בהתאם, מתייתר הצורך להכריע בבקשה מיום 2.3.2025."
ההליך בפנינו
- ביום 28.10.2021 וביום 24.3.2022 התקיימו דיונים מוקדמים בהליך. ביום 23.4.2023 התקיים דיון הוכחות, במסגרתו נחקר התובע על תצהירו. מטעם הנתבעת נחקר המצהיר מטעמה, מר עוז ארלן, מנכ"ל הנתבעת. לאחר שלא עלה בידי בית הדין להביא את הצדדים להסכמות אשר ייתרו הכרעה בהליך, ניתן צו לסיכומים. במקביל, ביום 4.5.2023 הגישה הנתבעת בקשה לצירוף ראיות נוספות אשר התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 30.5.2023.
- הצדדים הגישו סיכומים בכתב, כאשר כתב הסיכומים האחרון נאסף לתיק ביום 17.6.2024. עם מתן החלטת בית הדין הארצי בבקשת רשות הערעור מיום 18.3.2025, ניתן כעת להכריע בתביעה המונחת בפנינו ולכך נפנה כעת.
דיון והכרעה
נסיבות סיום העסקתו של התובע והזכאות לפיצויי פיטורים
- לטענת התובע, הועסק ע"י הנתבעת בהסכמים לתקופות קצובות, החל מעונת המשחקים 2012/2013, כאשר בעונת המשחקים 2017/18 התעמרה בו הנתבעת והפכה אותו למנודה. ביום 14.10.17, לאחר משחק מול הפועל באר-שבע, פנה אל התובע מנכ"ל הנתבעת דאז ואמר לו שלא להגיע יותר לאימונים ומשחקים. אם בכך לא די, הנתבעת לא פעלה להתקשר עם התובע בהסכם חדש באותם תנאים ובכך למעשה פיטרה אותו. נוכח האמור, עותר התובע לתשלום פיצויי פיטורים מכוח סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") (ר' סעיפים 12-15 לכתב התביעה, סעיפים 37-44, 48-51 לסיכומי התובע).
- הנתבעת טוענת כי במהלך עונת המשחקים 2017/18 חלה אי שביעות רצון הדדית בין הצדדים ועל כן דנו באפשרות של שחרור התובע מהקבוצה. הנתבעת מכחישה כי נקטה נגד התובע פעולות 'נידוי' כלשהן או כי הודיעה לו שלא להגיע לפעילות הקבוצה. בשלב מסוים, הציעה הנתבעת לתובע חוזה העסקה חדש אולם הוא סירב לתנאיו ובסופו של דבר המשיך לשחק במשך כל העונה. לקראת תום עונת המשחקים, פנה התובע בעצמו אל הנתבעת וביקש לאפשר לו לעזוב על מנת שיוכל ללכת להיבחן למועדון כדורגל אחר בחו"ל. הנתבעת אפשרה לו לעשות כן ובסופו של יום חתם התובע על הסכם העסקה עם המועדון הזר. במקביל, הודיעה הנתבעת לתובע על מימוש האופציה לסיום ההתקשרות בין הצדדים. בהתאם לכך, הגיעה ההתקשרות בין הצדדים לסיומה ביום 31.5.2018. בשים לב לאמור, טוענת הנתבעת כי התובע הוא שביקש לסיים את ההתקשרות בין הצדדים וממילא לא חלה עליה חובה להציע לו לחדש את החוזה, שכן ההסכם נעשה למספר עונות משחקים.
בסיכומיה טוענת הנתבעת כי כלל לא פיטרה את התובע אלא רק מימשה את האופציה שהוקנתה לה בחוזה לסיים את ההתקשרות עמו. עוד מטעימה הנתבעת כי התובע מעולם לא התנגד או הלין כנגד סעיף האופציה בהסכם ואף הודה כי סעיף דומה היה קיים ביתר הסכמי העסקתו בשנים שקדמו לכך.
- אשר להכרעתנו. כאמור, סעיף 2.4 להסכם העסקתו של התובע משנת 2017 קבע כדלקמן:
"2.4 אופציה