אולם, בנוסף לאמור עד כה יודגש, כי אחד מיסודותיה של עילה זו הוא כי נטילת ההזדמנות העסקית נעשתה "במטרה להשיג טובת הנאה". על קביעה זו מוסיף המחוקק ומציין כי אין מדובר רק בטובת הנאה אישית, אלא גם בהשגת טובת הנאה עבור "אחר" (סעיף 254(א)(3) לחוק החברות). כמו כן, מלשון החוק עולה לכאורה, כי אין נפקא מינה אם הושגה בסופו של דבר טובת ההנאה, וכל שנדרש הוא כי טובת ההנאה הייתה המניע לנטילת ההזדמנות העסקית.
- חובת הגילוי שקבועה בסעיף 254(א)(4) לחוק החברות, מחייבת את נושא המשרה לגלות לחברה כל מידע הנוגע לענייניה, ככל שזה הגיע אליו מתוקף תפקידו בחברה (ראו למשל: ע"א 403/07 אינדיג נ' פרמייר קלאב בע"מ, פסקה 5 [נבו] (25.04.2007); גושן ואקשטיין, בעמוד 256; גרוס, בעמודים 606-605). תפיסה זו רואה במידע שבידי החברה, בדומה להזדמנויות עסקיות שנקרו בפניה – כרכושה של החברה (עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 186 (2014) (להלן: לחובסקי)). את הוראה אחרונה זו משלים סעיף 269 לחוק החברות, המטיל על נושא משרה חובה לגלות כל עניין אישי שיש לו בעסקה שעל הפרק, כאשר הפרתה של חובה זו, מהווה גם כן – הפרה של חובת האמונים (סעיף 283(א) לחוק החברות; עניין ורדניקוב, בפסקה 47; עניין אלוביץ', בפסקה 59).
מטרתו של הסדר גילוי מקיף זה היא, בין היתר, לצמצם מראש את הסיכון מפני הפרה של חובת האמונים בהקשרים אחרים, ועל מנת "למנוע את הרע בטרם יארע" (עמיר ליכט "יחסי אמונאות בתאגיד – חובת האמון" משפט ועסקים י"ח 237, 269 (2014); ראו גם: גושן ואקשטיין, בעמוד 349; השוו: ע"פ 6426/21 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 53 [נבו] (28.01.2024); ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 294, 345 (2005)).
- להשלמת התמונה יוזכר, כי מאחר שלא ניתן להגדיר מראש ובאופן ממצה את כלל ההתנהגויות שיש בהן כדי להפר את חובת האמונים, לה פנים רבות ומגוונות, הרי שסעיף 254(א) לחוק החברות מבהיר במפורש כי נגזרותיה של חובה זו, כפי שהוזכרו עד כה – אינן בבחינת רשימת סגורה (ראו למשל: עניין אלוביץ', בפסקה 58). בתוך כך, בחוק החברות פזורות חובות נוספות הנובעות מחובת האמונים. כך למשל, ראוי לציין את החובה המוטלת על דירקטור להפעיל שיקול דעת עצמאי, שנקבעה בסעיף 106 לחוק החברות (על כך ראו ביתר הרחבה: עניין חברת דואר ישראל, בפסקאות 20, 24 ו-72 לחוות דעתי; עניין ורדניקוב, בפסקה 49), כמו גם את חובת הגילוי שבסעיף 269 לחוק החברות, עליה עמדתי לעיל.
תוצאותיה של הפרת חובת האמונים
- סעיף 256 לחוק החברות מגדיר את תוצאות הפרת חובת האמונים – על כלל נגזרותיה, כך שנקבע, בין היתר, כי:
"תרופות
- (א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים.
(ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), רואים נושא משרה שהפר חובת אמונים כלפי החברה כמי שהפר את התקשרותו עם החברה [...]".
- מכאן עולה, כי הפרת חובת אמונים היא בבחינת הפרת חוזה, על כל המשתמע מכך, הן במישור יחסי העבודה שבין נושא המשרה ובין החברה, הן בעניין הסעדים שמוקנים בידי החברה, המוגדרים, אם כן, בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) (עניין ורדניקוב, בפסקה 64; ע"א 10137/05 ליברמן נ' תדביק בע"מ, פסקה 20 [נבו] (14.08.2008) (להלן: עניין ליברמן); גרוס, בעמוד 615; גושן ואקשטיין, בעמוד 263).
- כפועל יוצא מהוראות אלה, "יכולה חברה לתבוע לאכיפת חובת האמונים, לפיצויים, ואף להשבת רווח" (ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited, פסקה ק' [נבו] (13.07.2016); ראו גם: יהודית קורן "דוקטרינת ההזדמנות העסקית – אמצעי להגנת עסקיה של חברה" הפרקליט מ"ה 350, 356 (2001)). בתוך כך יודגש, כי מקובל לומר שבשונה מחובת הזהירות, הפרתה של חובת האמונים אינה מותנית בכך שנגרם לחברה נזק. אשר על כן, יכולה החברה כאמור לעתור גם לקבלת הרווח שהפיק נושא המשרה כתוצאה מההפרה (עניין פינרוס, בפסקה 50, והאסמכתאות שם; עניין ורדניקוב, בפסקה 48; תנ"ג (כלכלית תל אביב-יפו) 18994-07-15 דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, פסקאות 121-105 [נבו] (30.04.2017) (להלן: דה לנגה); כהן – שחרור, בעמוד 146).
- לאחר דברי הקדמה אלה, אפנה לבחון האם אופן התנהלותו של דבוש, כמתואר לעיל, עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו, ובתוך כך, אדון גם כן בהשלכתן של הקביעות במישור זה על ענייננו.
מן הכלל אל הפרט
- השתלשלות הדברים כפי שפורטה ברישא – מצביעה לדידי, על כך שדבוש הפר באופן בוטה את חובת האמונים המוטלת עליו. הדברים נאמרים – הן בבחינת התנהלותו בכללותה, בראי הסטנדרט הכללי שמוטל על נושא משרה; הן אם נפרוט את התנהלותו לפרטיה, בראי שלוש נגזרותיה של חובת האמונים שנדונו לפנינו – האיסור על הימצאות בניגוד עניינים, האיסור על נטילת הזדמנות עסקית וחובת הגילוי. בהקשר זה ראוי להזכיר בשנית את קביעותיו החד-משמעיות של בית משפט קמא, לפיהן דבוש סייע באופן פעיל לקידום עסקת גולדמן-סער הנוגדת עסקה שנבחנה על ידי החברה באותה העת (פסקה 94 לפסק הדין); כי פעל בנעליו של דרעי כמתווך וכך הציב עצמו בניגוד עניינים (פסקה 95 לפסק הדין); וכי הסתיר מידע מהדירקטוריון באופן מכוון ומתמשך (פסקה 96 לפסק הדין).
- במעשיו אלו, נהג דבוש כלפי החברה בשרירותיות, תוך הפרת חובת הנאמנות כלפיה. עמדתי על הדברים לעיל, וסבורני כי עם התנהגות שכזו אין ניתן להסכין – אף בהיעדרם של יחסי אמון. בתוך כך יש להדגיש, כי מסכת הדברים שנדונה לפנינו מצביעה על כך שלא הייתה זו הפעם היחידה שבה דבוש נהג בדרך זו כלפי החברה; שכן, מקביעות בית משפט קמא בעניין פרשת פלאח, עליהן אין עוד עוררין, משתקפת התנהלות חמורה אף יותר, העולה כדי "מעשים דומים" שיש בהם כדי לשלול כל טענה אפשרית ודחוקה לפיה בענייננו נעשו הדברים בתום לב (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 334-332 [נבו] (10.11.2011); גיא יצחק סנדר "אמור לי מהם מעשיך ואומר לך מי אתה – קריאה להסדרה של 'מעשים דומים' בהליך האזרחי" עלי משפט י"ז 1 (טרם פורסם 2023); ע"א 104/64 מורגנבסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 442 (1964)).
התנהלות שיטתית זו רחוקה עד מאוד ממה שמצופה מדירקטור ב'עידן הממשל התאגידי' ואין ניתן לעבור עליה לסדר היום. הדברים נכונים לנסיבות ענייננו, והם נכונים גם במבט לעתיד, בראי הצורך להכווין כראוי את התנהלותם של דירקטורים, ולהזהירם בל יתפתו לפסוע בדרך זו (השוו לדבריי בת"פ (כלכלית תל אביב-יפו) 60386-06-14 מדינת ישראל נ' דנקנר, פסקה 40 [נבו] (05.12.2016)).
- לא למותר לציין גם, כי דומה שבין הצדדים אין מחלוקת של ממש בדבר עצם ההפרות שבוצעו; אלא, כאמור, שליבת המחלוקת עניינה ביסוד הנזק וביסוד הקשר הסיבתי. יחד עם זאת, מצאתי לפרט על אודות טיב ההפרות וחומרתן, זאת משום שיש בדברים אלו כדי לסייע בהכרעה ביתר הסוגיות שעומדות להכרעתנו, בין היתר, גם בעניינו של דרעי.
- תחילה, לעניין האיסור על הימצאות בניגוד עניינים יוער, כי עצם נוכחותו של דבוש בפגישה מיום 16.10.2013, שנקבעה לשם חתימת עסקת גולדמן-סער, היה בה משום הפרת איסור זה. על אף שכאמור, די במצב דברים אובייקטיבי כדי להוות הפרה של האיסור, בענייננו אין כל חולק על כך שלדבוש הייתה גם מודעות סובייקטיבית למצב בו היה מצוי; זאת, מאחר שמבעוד מועד נשלחה הודעה על ישיבת הדירקטוריון המתוכננת ליום 27.10.2013, בה הייתה עתידה להיבחן עסקת גולדמן-הימנותא הנוגדת; וכן כי, כאמור לעיל, דבוש קישר את דרעי לליבוביץ', על מנת לסייע לו בקידום עסקת גולדמן-הימנותא.
- הדברים ברורים. ואוסיף, כי מצופה מדירקטור שנקלע למצב בו חובותיו כלפי החברה עומדות במתח אל מול מחויבתו לחברו הטוב – לפעול באופן מיידי על מנת לחלץ עצמו ממצב דברים כאמור. דהיינו, כבר כאשר דרעי ביקש מדבוש להופיע לפגישה במקומו, היה עליו לסרב לכך ולהודיע על כך מייד לחברה. ואולם, לא זו בלבד שדבוש לא עשה כן, אלא שהוא צעד לעבר מצב זה כשעיניו פקוחות לרווחה. כך, כפי שסיפר דבוש בעצמו, הוא נכח בפגישה על מנת לוודא שהצדדים הגיעו וכדי לערוך ביניהם היכרות. במעשיו אלו, הלכה למעשה, סייע דבוש בקידום עסקה הנוגדת עסקה שקודמה על ידי החברה, כאשר אין כל חולק גם כי היא עולה כדי הזדמנות עסקית שלה, במובן המשפטי של מונח זה.
- ואציין פעם נוספת, כי עצם ההימצאות בניגוד עניינים משמעותה הפרה של חובת האמונים, ואין נפקא מינה מה מבקש נושא המשרה להשיג בכך, אם בכלל מבקש הוא להשיג דבר מה. כפועל יוצא מכך, טענתו של דבוש כי כל מבוקשו היה לסייע בעד חברו הטוב – אין בה כדי לשנות מהמסקנה כי הוא הפר את חובתו זו. בתוך כך, מקובלת עליי גם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה גם עזיבתו את המקום זמן קצר לאחר תחילת הפגישה אינה משנה דבר בהקשר זה, זאת מאחר שיש להניח כי הדבר נבע דווקא ממודעותו להפרה זו.
- מכאן להפרת חובת הגילוי. בהקשר זה ייאמר בשנית, כי כבר ברגע שבו דרעי ביקש מדבוש לנכוח בפגישה בעניין עסקת גולדמן-סער, ביום 15.10.2013, הוא היה מחויב לגלות לחברה על העניין האישי שיש לו בעסקת גולדמן-הימנותא (סעיף 269 לחוק החברות, הנזכר בהרחבה לעיל). הימנעותו מלפעול בדרך זו, מהווה הפרה של חובת האמונים המוטלת עליו, ויש בה כדי להקנות בידי החברה את כלל הסעדים שמקנה הפרה שכזו.
- במאמר מוסגר אציין, כי הדעת נותנת שההפרה המתמשכת של חובת הגילוי החלה עוד במועד מוקדם יותר. שכן, כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, במסגרת ראיון טלוויזיוני העיד דבוש כי בשיחה עם דרעי מיום 15.10.2013 הוא נתבקש להגיע לפגישה "[...] [ו]להסביר להם את העסקה. אני, היות שמכיר אותה, הגעתי לחיפה" (פסקה 50 לפסק הדין). מדבריו אלו עולה, לכאורה, כי הוא הכיר את עסקת גולדמן-סער, על פרטיה, במועד כלשהו המוקדם ליום 15.10.2013.
- לא זו בלבד שדבוש נמנע מלגלות את העניין האישי שיש לו בעסקה בלא דיחוי, אלא שהוא המשיך למלא פיו מים לאורך כל ישיבת הדירקטוריון ואף הוסיף חטא על פשע כשהצביע בעדה. יודגש, כי אין גם בטענתו של דבוש כי בעת הישיבה הייתה עסקת גולדמן-סער עובדה מוגמרת כדי לשנות ממסקנתי זו. שכן, אין בכך כדי לגרוע מחובתו לגלות על אודות עניין אישי שיש לו בעסקה, להימנע מהצבעה בעד עסקה 'נגועה', שלה אין היתכנות מעשית; וכך גם, לגלות לחבריו לדירקטוריון כי הם דנים ומצביעים בעד עסקה, שהלכה למעשה, אינה עומדת עוד על הפרק.
- אם בכך לא די, יוזכר כי הפרותיו של דבוש הוסיפו להימשך זמן רב אחרי הישיבה מיום 27.10.2013. שכן, במהלך הישיבה דבוש חשף בפני הדירקטוריון רק את קשרי החברות עם דרעי, אך לא את עומק ניגוד העניינים בו היה מצוי, כמו גם את העובדה שעל הפרק עומדת עסקה נוגדת, אשר הוא נכח בפגישה בעניינה רק 11 ימים קודם לכן. כפי שטענו המשיבות בהקשר זה, והדבר לא נסתר על ידי המערערים, לתמונה המלאה נחשפה החברה רק שנים לאחר מכן – בעקבות דו"ח הביקורת שנערך על ידי הנשיאה (בדימ') פרוז'ינין. אם כן, רק בעקבות דו"ח זה התברר עומק מעורבותו של דבוש בעסקת גולדמן-סער, אותו דומה כי קשה היה להעלות על הדעת קודם לכן; וכפי שציין בית משפט קמא בהקשר זה:
"דבר אחד הוא לדעת, באופן כללי, כי דבוש קשור 'בדרך זו או אחרת' ולדאוג לכך שלא יהיה נוכח בישיבה. דבר אחר הוא לגלות בדיעבד כי דבוש היה מעורב באופן פעיל בעסקה למכירת אותם מקרקעין לסער, הכול כמפורט לעיל, תוך שהסתיר זאת מהימנותא, ותוך הפרה בוטה של חובת האמונים וחובת הגילוי שחלות עליו כלפי הימנותא" (פסקה 101 לפסק הדין).
- בשולי דבריי בקשר להפרת חובת הגילוי יודגש, כי מצאתי לדחות גם את טענתו של דבוש לפיה התנהלותה של "החברה", שנסמכה על נסח רישום מקרקעין בלתי-מעודכן, היא הסיבה שבעטיה לא הייתה "היא" מודעת לעסקת גולדמן-סער. לטעמי, קיים ספק רב אם דבוש רשאי להישמע בטענה שכזו, נוכח ההפרה הבוטה שבוצעה על ידו (השוו: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פסקה 45 [נבו] (02.04.2012) (להלן: עניין אפל); עמיר ליכט "המעודן והנשגב – אשם תורם בהפרת חובת אמון" נקודה בסוף משפט (14.12.2015)). כך או כך, טענה זו ממילא מופנית, בין היתר, נגד התנהלותו שלו-עצמו, כמי שנמנה על חברי הדירקטוריון שהשתתפו בישיבה מיום 27.10.2013 ואשרו את העסקה מבלי לעיין בנסח רישום המקרקעין המעודכן – כפי שלטענתו ראוי היה לעשות (עניין בוכבינדר, בעמוד 302; ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 281 (1984) (להלן: עניין קוסוי)).
- בדומה לכך, גם אין מקום לטענתו של דבוש כי החברה "מושתקת" מהעלאת טענות בעניין, משום שקיבלה החלטה מושכלת לרכוש את המקרקעין במחיר שנקבע; שכן, התנהלותו של דבוש עצמו היא שמנעה מחבריו לדירקטוריון לקבל החלטה מושכלת כנטען, על בסיס מלוא האינפורמציה הנדרשת להם, ומשכך מובן שדבוש הוא שמושתק מהעלאת כל טענה בעניין זה.
- עתה אפנה לאיסור בדבר נטילת הזדמנות עסקית. תחילה אציין שוב, כי אין צורך לדון בשאלה אם עסקינן בהזדמנות עסקית "של החברה", שכן המערערים לא חלקו על כך לפנינו, ואף לא לפני בית משפט קמא. בתוך כך אדגיש, כי גם הטענה שנטענה לפנינו בשפה רפה, לפיה ממילא החברה לא הייתה יכולה לממש הזדמנות זו ולהוציא לפועל את עסקת גולדמן-הימנותא במחיר של 35 ש"ח למ"ר – היא טענה עובדתית, שנבחנה ונדחתה על ידי בית משפט קמא.
- מכל מקום, במישור המשפטי, אין מדובר בשיקול אותו רשאי היה דבוש לשקול בינו לבין עצמו, ולקבל על יסודו החלטה עצמאית. אלא, שהיה עליו להעמידו בפני הדירקטוריון, תוך גילוי של מלוא העובדות הרלוונטיות ועל מנת לאפשר לחבריו לפעול כחוכמתם וכהבנתם (עניין צים, בפסקה 92; כן ראו: פסקה 97 שלעיל); שכן, השילוב של האיסור על נטילת הזדמנות עסקית יחד עם חובת הגילוי מחייבים יחדיו –
"כי נושא משרה לא יעשה 'דין לעצמו', ולא יניח, מבלי להביא את שאלת ניצול ההזדמנות העסקית לדיון אמיתי בדירקטוריון, כי לחברה אין עניין בהזדמנות, אין יכולת לממשה, או ממילא לא ייגרם נזק לחברה אם לא תנצל את ההזדמנות העסקית" (גושן ואקשטיין, בעמוד 257).
- זאת ועוד. אין בטענתו של דבוש כי לא פעל על מנת להשיג טובת הנאה עבור עצמו, כדי לשנות מהמסקנה שהוא נטל הזדמנות עסקית של החברה. שכן, סעיף 254(א)(3) לחוק החברות אוסר על נטילת הזדמנות עסקית, אף כאשר מטרתה היא להשיג טובת הנאה עבור אדם אחר. בענייננו, דבוש סייע בקידום עסקת גולדמן-סער על מנת להיות לעזר לחברו הטוב דרעי, זאת לפי גרסתו-שלו. מעסקאות אלו, כפי שציין דרעי בערעורו, הוא גרף דמי תיווך. כמו כן, בית משפט קמא קבע בפרט, כי לדרעי היה "אינטרס אישי מובהק" בעסקת גולדמן-סער, אשר באמצעותה ניטלה ההזדמנות העסקית מהימנותא. הנה לנו, אם כן, טובות ההנאה שבעטיין סייע דבוש בעד דרעי, ומשכך ברי כי התקיימו כלל היסודות שקבועים בסעיף 254(א)(3) לחוק החברות.
- בשולי האמור בחלק זה יוער, כי אין בידי גם לקבל את הטענה לפיה הקביעה כי דבוש נטל הזדמנות עסקית של החברה סותרת את טענת המשיבות כי הוא דחף לאישור העסקה בדירקטוריון. שכן, כפי שעולה בבירור מהשתלשלות העניינים, מדובר כמובן בשתי עסקאות שונות, שבוצעו במועד אחר והיוו, הלכה למעשה, שני שלבים שונים באותה "עסקה סיבובית" שרקמו יחדיו המערערים. כך, השלב הראשון במהלך זה היה ליטול את ההזדמנות העסקית שהייתה שייכת לחברה, על ידי קידום עסקת גולדמן-סער, במקביל לאישור עסקת גולדמן-הימנותא. בשלב השני התרחשה, אם כן, אותה 'דחיפה' נטענת לאישור עסקת גולדמן-הימנותא, ובהמשך הדברים, עסקת סער-הימנותא. מכך עולה, כי אין מדובר בפעולות סותרות, אלא בשני שלבים שונים המשלימים זה את זה.
במאמר מוסגר יוזכר, כי בפסק הדין קמא כלל לא נקבע שבמסגרת ישיבת הדירקטוריון מיום 27.10.2013 דבוש דחף לאישור העסקה, אלא כל שהוא עשה בהקשר זה, היה להצביע בעדה ולציין כי מדובר בעסקה טובה.
- לאחר שמיצינו את הדיון במישור ההפרות, אפנה עתה לדון בנזק שהסבו הפרות אלה לחברה, כמו גם בקשר הסיבתי בין זה ובין אלה – אשר בהם מיקדו הצדדים את עיקר טענותיהם. ייאמר כבר עתה, כי הדיון ביסודות אלה במסגרת זו, ימצה בעקרון גם את הדיון בהם בהתייחס לערעורו של דרעי.
- בראשיתם של דברים, מצאתי להזכיר פעם נוספת כי על מנת לקבוע שהופרה חובת אמונים, אין צורך להצביע על כך שנגרם לחברה נזק. בראי האמור, הסעד שניתן לפסוק לטובת החברה אינו מוגבל לפסיקת פיצוי בגין נזק, וכך ניתן גם להורות לנושא המשרה להשיב רווח שהפיק כתוצאה מההפרה (ראו: פסקה 102 שלעיל). יחד עם זאת, בענייננו עתרה החברה לפיצוי בגין נזק, ומשכך היה עליה להוכיח את שיעור הנזק וכי ההפרות הן שגרמו לנזק זה (ראו למשל, בפסק דיני שניתן בת"א (כלכלית תל אביב-יפו) 25839-01-19 בן יהודה נ' ויטנר, פסקה 62 [נבו] (16.08.2021)).
- מכל מקום, על הפרת חובת אמונים חלים כאמור, בשינויים המחויבים, הדינים שחלים על הפרת חוזה. בתוך כל אלה, רלוונטי לענייננו סעיף 10 לחוק התרופות (ביחס לתחולתו בהקשר זה, ראו: עניין ליברמן, בפסקה 20), הקובע כך:
"הזכות לפיצויים
- הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
- סעיף זה מגביל את הזכות לפיצויים, כך שהנזק הנתבע על ידי הנפגע צריך להיות קשור בקשר סיבתי עם הפרת החוזה (בענייננו עם הפרת חובת האמונים), וכן על הנפגע להצביע גם על כך שראוי היה לצפות נזק זה מראש (ראו למשל: ע"א 184/20 קדם נ' טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ, פסקה 32 [נבו] (11.07.2022); ע"א 8422/17 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים בע"מ, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ג' קרא [נבו] (08.02.2021); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 328-327 (2009) (להלן: שלו ואדר)). המבחן העיקרי שבו נעשה שימוש לצורך עמידה על הקשר הסיבתי, הוא היסוד העיקרי שנתון במחלוקת בענייננו, מבוסס על השאלה – "האם אלמלא הופר החוזה היה מתרחש הנזק שהנפגע תובע פיצוי בגינו?" (שם, בעמוד 328).
- אזכיר בהקשר זה, כי טענה שעברה כחוט השני בערעורי המערערים שניהם היא, כי לא היה בידי כל אחד מהם כדי להביא להשלמת איזו מן העסקאות או כדי לגרום לנזק שנגרם לחברה. לכן, לגישת שניהם, אין מתקיים קשר סיבתי בין מעשיהם ובין הנזק שלכאורה נגרם. בתוך כך, דרעי מתנער מהפרת חובת האמונים על ידי דבוש וכן טוען כי לא היה בידיו כדי להשפיע על ההחלטות שהתקבלו במסדרונות הימנותא; בעוד שדבוש לעומתו מרחיק עצמו מהמשא ומתן שניהלו סער וגולדמן, כך שלגישתו לא היה בידו לקבוע מי ירכוש את המקרקעין מגולדמן. המסקנה שמבקשים שניהם כי נסיק, אם כן, היא כי לא היה די בהתנהלותם לבדה כדי לגרום לכך שהימנותא לא תרכוש את המקרקעין מגולדמן במחיר של 35 ש"ח למ"ר; ומשכך, אין קשר סיבתי בין התנהלותם ובין הנזק שנתבע על ידי המשיבות.
- טענות אלו הועלו על ידי המערערים שניהם, ולא בכדי, שכן כפי שעולה מהאמור עד כה – הם פעלו יחדיו, כל אחד כפי חלקו, על מנת להשלים יחד את העסקה הסיבובית, על שלביה השונים.
בנסיבות שכאלה, כאשר ניתן להניח שאלמלא מעשיו של כל אחד מהמערערים לא היה נגרם הנזק לחברה, אין נפקא מינה כי לא היה די במעשיהם לבדם, כפי טענתם (שלו ואדר, בעמוד 328; השוו: דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל – חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533, 633 (2010); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, פסקה 80 [נבו] (04.01.2009)). כפי שאציין מייד – הנחה זו מתקיימת במקרה דנן, שכן היא נקבעה באופן פוזיטיבי על ידי בית משפט קמא, ולכן די בכך על מנת להטיל על המערערים אחריות משפטית בגין הנזק.
- לא אכחד, על פני הדברים, השאלה "מה היה קורה אילו?" היא שאלה קשה במקרה דנן, כמו גם במצבים רבים נוספים שהוזכרו בפסיקה, עליהם אעמוד להלן. הקושי הטמון בה בענייננו, נובע מהעובדה שכבר בשלבים ראשוניים הייתה נכונה הימנותא לרכוש את המקרקעין בסכום הגבוה מ-35 ש"ח למ"ר; וכן מכך שהיא אישרה את העסקה גם לאחר שהתוודעה, אף אם באופן חלקי בלבד, למעורבותו של דבוש בעסקת גולדמן-סער. לפיכך, על פני הדברים, אין זה מופרך לטעון כי גם לו היו פועלים המערערים כשורה, המקרקעין היו נמכרים בסופו של דבר לסער, או לחלופין, להימנותא, אך במחיר הגבוה מ-35 ש"ח למ"ר.
- ואולם, בענייננו בית משפט קמא קבע – באופן חד משמעי – ממצא עובדתי פוזיטיבי, לפיו אלמלא התנהלותו של דרעי "אין ספק שהימנותא הייתה רוכשת מגולדמן במחיר 35 ש"ח, ולא מסער במחיר 51 ש"ח" (פסקה 90 לפסק הדין), וכך גם בענייננו של דבוש צוין כי הוא "[סייע] באופן פעיל לקידום העסקה עם סער, ובכך היה שותף לגרימת הנזק להימנותא" (פסקה 94 לפסק הדין). בממצאים החלטיים אלה לא מצאתי, כאמור, כל עילה להתערב (על כך ראו ביתר הרחבה: פסקאות 79-78 שלעיל); ומשכך, יש לקבוע כי המשיבות הרימו את הנטל להוכחת הנזק והקשר הסיבתי, בראי העובדה ש'מבחן האלמלא' מתקיים ביחס לכל אחד מהמערערים.
- סיכומם של דברים הוא, כי בהתנהלותו של דבוש כמכלול הוא הפר בצורה גסה את חובת האמונים המוטלת עליו כמי שכיהן כדירקטור בהימנותא. כמו כן, דבוש הפר שלוש מתוך ארבע הנגזרות העיקריות של חובת האמונים, באופן חמור ומתמשך. הטענה שהועלתה לפנינו, לפיה הפרות אלה לא הסבו נזק לחברה וכי אין קשר סיבתי בינן ובין נזק נטען זה – נבחנה על ידי בית משפט קמא, ונדחתה. בקביעתו זו לא מצאתי כל עילה להתערבות, ומשכך לו תישמע דעתי, נורה על דחיית ערעורו של דבוש.
ערעור דרעי (ע"א 1137/23)
- עתה אפנה לדון בערעורו של דרעי. כאמור לעיל, עיקר המחלוקת בהקשר זה נסובה סביב השאלה אם התקיימו יסודותיה של עוולת התרמית בענייננו, וכן אם ניתן להטיל על דרעי אחריות משפטית בשל מעורבותו בהפרת חובתיו של דבוש כדירקטור. כמו כן, נחלקו הצדדים בשאלה אם נגרם לחברה נזק ואם ישנו קשר סיבתי בין הנזק הנטען ובין מעשיו של דרעי, אולם כאמור, הדיון ביסודות אלה בהתייחס לעניינו של דבוש, ממצה בעיקרו של דבר, גם את הדיון בהם בעניינו של דרעי. נפתח אפוא, בדיון ביסודותיה של עוולת התרמית.
תרמית
- סעיף 56 לפקודת הנזיקין, המעגן את עוולת התרמית, קובע כך:
"תרמית