תרמית היא הֶצֵג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
- על יסוד הוראה זו, נקבע בפסיקה כי קיומה של תרמית מותנה בהתקיימותם של חמישה יסודות מצטברים כדלהלן (בע"מ 4181/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט ע' גרוסקופף [נבו] (19.05.2024) (להלן: בע"מ 4181/22); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פסקה 27 [נבו] (09.10.2018); ע"א 3823/13 SF Wing Overseas Real Estate Investments Ltd נ' יניב, פסקה 25 [נבו] (01.03.2016) (להלן: עניין SF Wing); עניין אפל, בפסקה 35):
(א) היצג כוזב;
(ב) היעדר אמונה באמיתות ההיצג;
(ג) כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג;
(ד) פעולת הניצג על יסוד ההיצג;
(ה) נזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג.
- לעניין היסוד הראשון, העוסק בעצם קיומו של היצג כוזב, נפסק בעבר כי "גם אי גילוי חלקי, או גילוי חלקי, שנועד למעשה להסתיר חלקים מהותיים מן האמת" – עשוי למלא אחר יסוד זה (עניין אפל, בפסקה 38; עדה בר-שירה "התרמית" בתוך דיני הנזיקין – העוולות השונות 9 (גד טדסקי עורך 1995) (להלן: בר-שירה)). כמו כן, ההיצג הכוזב יכול שייעשה בעל פה, בהתנהגות ואף בשתיקה, זאת כאשר קמה חובה למסור מידע כלשהו (עמוס הרמן דיני נזיקין 93 (מהדורה שנייה 2020) (להלן: הרמן); צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות – חלק ג' 122-121 (מהדורה שנייה 2010) (להלן: כהן – בעלי מניות בחברה)). אין גם כל דרישה כי ההיצג יוצג על ידי המעוול במישרין, וכך ניתן שהוא יועבר לניצג בעקיפין (בר-שירה, בעמוד 13). עוד ייאמר, כי בדומה לכך, בספרות נדונה בעבר האפשרות כי ניתן יהיה לראות במי שאימץ לעצמו היצג כוזב שהציג אחר – כמי שהתקיים ביחס אליו יסוד זה (שם, בעמודים 10-9).
- יש להדגיש כי, ככלל, עסקינן בהיצג הנוגע למצב עובדתי. יחד עם זאת, גם היצג בדבר כוונה לעשות בעתיד דבר מה, כאשר אין בכוונת המציג לעשותו – כמוהו כהיצג כוזב (ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 240-239 (1987); כהן – בעלי מניות בחברה, בעמוד 122; בר-שירה, בעמוד 10). כך הם הדברים, למשל, כאשר אין היתכנות מעשית לקיומה של התחייבות חוזית שנטל על עצמו מאן דהוא (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 743 (1994)).
- הדיון ביסוד השני שהוזכר לעיל ייעשה בתמציתיות, שעה שהוא אינו שנוי במחלוקת בענייננו. כך יצוין, כי לשם התקיימותו נדרש, ככלל, להוכיח חוסר-אמונה סובייקטיבי בדבר אמיתותו של ההיצג (בר-שירה, בעמוד 12). יחד עם זאת, אף כאשר המציג האמין באופן סובייקטיבי באמיתות ההיצג, ניתן יהיה, במקרים המתאימים לכך, להטיל עליו אחריות משפטית מכוח עוולת הרשלנות (ע"א 666/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב – הוצאת מודיעין בע"מ, פסקה 12 [נבו] (19.07.2011); הרמן, בעמודים 94-93).
- בנוסף לכך, עוולת התרמית דורשת גם את התקיימותו של מצב נפשי של כוונה, במובן זה שהמציג התכוון לגרום לניצג להאמין באמיתות ההיצג ולפעול על פיו (יסוד ג' שלעיל) (עניין אפל, בפסקה 42). אולם, אין נפקא מינה אם המניע של המציג היה זדוני, אם לאו, אלא כל שנדרשת היא כוונה כאמור, במובן צר ביותר (בר-שירה, בעמוד 12). עוד יודגש, כי בשונה מעוולת הרשלנות, אין נדרש להצביע על קיומם של "יחסי קרבה" בין המציג ובין הניצג (הרמן, בעמוד 93).
- קיומה של תרמית מותנה גם בכך שמצג השווא הסב לניזוק נזק של ממון (יסוד ה' שלעיל) (בע"מ 4181/22, בפסקה 15 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף; עניין אפל, בפסקה 46). כמו כן, התנאי הרביעי שהוזכר לעיל, לפיו יש להצביע על כך שהניזוק פעל בהתבסס על ההיצג, אינו אלא דרישה לקשר סיבתי בין הנזק האמור ובין הצגת ההיצג הכוזב (עניין אפל, בפסקה 44; בר-שירה, בעמוד 14). בהקשר זה נפסק בעבר, כי אין בעובדה שהמרומה היה יכול לגלות על התרמית כדי לנתק את הקשר הסיבתי, ובדומה לכך, ההיצג הכוזב אינו נדרש להיות הגורם הבלעדי להתנהלותו, אלא שעליו להימנות על אחד מבין גורמים אלה (עניין אפל, בפסקה 45; כהן – בעלי מניות בחברה, בעמוד 123; בר-שירה, בעמוד 15).
- לצד כל זאת יש להדגיש, כי נוכח העובדה שעוולת התרמית טומנת בחובה גוון חמור במיוחד של אשמה, פסק בית משפט זה לא אחת, כי הנטל להוכחת יסודותיה יהיה כבד מהנטל הנדרש בתובענה אזרחית "רגילה" (ראו למשל: בע"מ 4181/22, בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף; יעקב קדמי על הראיות – חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה 1778 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)).
- כן מצאתי להוסיף ולציין, כי על אף שבאופן שגרתי מבוססת התרמית על יחסים חוזיים, הרי שמדובר בעוולה עצמאית, שאינה מותנית בהכרח בקיומם של יחסים שכאלה, או במובן הרחב יותר, בכל קרבה משפטית בין הצדדים (עניין SF Wing, בפסקה 24; בר-שירה, בעמוד 7).
מן הכלל אל הפרט
- על יסוד כללים אלו נפנה עתה לבחון את טענות הצדדים בהתייחס ליסודותיה של עוולת התרמית במקרה דנן. מתיאור הדברים לעיל עולה, כי המחלוקת העיקרית בענייננו נוגעת ליסודות א', ד' ו-ה', כפי שפורטו הם על ידי. בהקשר זה טען דרעי, כי הוא לא היה מחויב לגלות להימנותא שגולדמן דורשים תמורה של 35 ש"ח למ"ר בעבור המקרקעין ולכן הוא לא הציג בפניה היצג תרמיתי. כן נטען, כאמור, כי ממילא לא נגרם לחברה נזק ואין מתקיים קשר סיבתי.
- בפתח הדברים יובהר, כי אין בעובדה שדרעי הציג מצגי שווא גם כלפי לקוחותיו ואף יתכן שהפר את חובותיו כלפיהם (ראו למשל: סעיף 8 לחוק המתווכים) – כדי לפטור אותו מאחריות למצגי שווא שהציג כלפי הימנותא, אף באותו הקשר ממש.
כמו כן, אין בהיעדרם של יחסי אמון בינו ובין הימנותא כדי לעשות כן, כפי טענתו; שכן, כאמור לעיל, עסקינן בעוולה נזיקית, אשר לא זו בלבד שאינה מותנית בקיומם של יחסי אמון, הרי שהיא אינה תלויה גם בקיומם של יחסי "קרבה" (ראו: פסקה 136 שלעיל). הווה אומר, בדומה לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים, עצם הצגת היצג השווא וקיומם של יתר יסודות העוולה – אף מבלי שנכרת חוזה בין הצדדים וגם בהיעדר כוונה מראש להתקשר בחוזה – יש בהם כדי להקנות עילה בנזיקין (השוו: ד"נ 7/81 פנידר – חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); אורן שוורץ "מלאך, אדם או זאב: על תום הלב במשא ומתן חוזי" 75 שנות עצמאות במשפט 339, 341 (דפנה ברק-ארז עורכת 2023)). כאמור, אומנם מדובר בעוולה המתבססת ברוב המקרים על יחסים חוזיים, אך אין מדובר בתנאי הנדרש לשם התקיימות יסודותיה.