ת"א 6110-12-22 המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות נ' ברנס ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט נועם רף
תובעת מדינת ישראל -המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות
ע"י ב"כ עוה"ד אסף שפירא
נגד
נתבעים 1. נסים ברנס
2. מ.ע.ל בע"מ
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יצחק בורובסקי
בית משפט השלום בנתניה
פסק דין
כללי:
1. עניינה של התביעה במתן סעד הצהרתי להרמת מסך "הפוכה" בין הנתבעת 2 לנתבע 1, בהתאם להוראות סעיף 6(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999.
וכן סעד הצהרתי לפיו רשאית התובעת לגבות על דרך הקיזוז ועל חשבון חובו של הנתבע 1, כספים המגיעים לנתבעת 2 מכוח פס"ד שניתן בעניינה בתא"מ 9558-04-16 מ.ע.ל. בע"מ נ' המשרד לביטחון פנים – משטרת ישראל [נבו].
2. בתא"מ 9558-04-16 [נבו] נפסק שעל מדינת ישראל – משטרת ישראל לפצות את הנתבעת 2 בסכום שמגיע היום לסך של מעל 340,000 ₪ בגין רכב שנתפס על ידה ונעלם.
3. ביום 8.12.2022 ניתן על ידי כב' הרשם הבכיר אורן כרמלי, בתוארו דאז, צו עיקול זמני על זכויות הנתבעת 2 אצל המחזיקה מדינת ישראל – משטרת ישראל, עד לגובה של 340,000 ₪.
בקשה לביטול העיקול נדחתה בהחלטה מיום 8.12.2022, והעיקול עומד על כנו.
4. ביום 8.7.2024 התקיים קדם משפט שבמהלכו הסכימו הצדדים שלא לשמוע ראיות ולהגיש סיכומים בכתב.
5. לאחר הגשת סיכומי הנתבעים הגישה התובעת בקשה למחיקת סעיפים 1-2 ו 4-10 לסיכומי הנתבעים. סעיפים אלו בסיכומי הנתבעים מתייחסים לנושא של זכות התובעת להגיש את התביעה וטענת התיישנות. בהחלטה מיום 9.12.2024 נעתר ביהמ"ש לבקשת התובעת למחיקת הסעיפים.
טענות התובעת (בקליפת האגוז):
6. כנגד הנתבע 1 התנהל הליך פלילי בתיק ת"פ (רמ') 48893-12-12 פרקליטות מחוז מרכז נ' נסים ברנס, [נבו], במסגרתו הורשע הנתבע בשורה של עבירות. ביום 29.10.2015 נגזר דינו של הנתבע ובין היתר נפסק כנגדו תשלום פיצוי בסך כולל של 590,150 ₪ לשלושת נפגעי העבירה, אשר חולק באופן הבא – סך 282,750 ₪ לטובת עיריית פתח תקווה, סך 217,400 ₪ לטובת עיריית נתניה וסך 90,000 ₪ לטובת חברת "עזרה וחסד".
7. הנתבע 1 לא שילם את סכום הפיצוי ועל כן הועבר הטיפול בגביית הפיצוי לידי המרכז לגביית קנסות. דרישות התשלום ופעולות הגביה שביצע המרכז לא הניבו פרי וחוב עומד כיום על סך שאינו נמוך מ- 1,171,903 ₪.
8. הנתבע 1 הינו בעל המניות והדירקטור היחיד אצל הנתבעת 2.
9. הנתבעת 2 אינה פעילה, אין לה חשבון בנק או תיקים ברשויות המס. החברה אינה מבצעת פעילות עסקית והיא נעדרת נכסים, זאת ועוד, בשנת 2014 הוכרזה הנתבעת 2 על ידי רשות התאגידים כמפרת חוק.
10. על שמה של הנתבעת 2 פתוחים 12 תיקים אצל המרכז לגביית קנסות בגין אגרות רשות התאגידים שלא שולמו וכן דו"חות משטרה וקנסות שלא שולמו, בסך כולל של 41,117 ₪. פעולות הגבייה מהנתבעת 2 לא הניבו דבר.
11. ביום 23.11.2022 התקבל אצל המרכז לגביית קנסות מידע לפיו בפסה"ד שניתן בתא"מ 9558-04-16 מ.ע.ל. בע"מ נ' המשרד לביטחון פנים – משטרת ישראל, [נבו], נפסק לטובת הנתבעת 2 פיצוי כספי בגין רכב יוקרה שהיה רשום על שמה של מ.ע.ל בע"מ – הנתבעת 2 שנתפס לצורך חילוטו ונעלם שהיה במשמורת הנתבעת. נכון להיום הפיצוי עומד על סך של כ 340,000 ₪. הפיצוי טרם שולם על ידי משטרת ישראל.
12. לאחר תשלום חובותיה של הנתבעת 2 מתוך הסכום הנ"ל, תיוותר יתרה שיש להעבירה ישירות לידי הנתבעת 2. לתובעת ישנו יסוד סביר לחשוד שכספי היתרה יועברו ישירות לכיסו של הנתבע 1 ולא לנתבעת 2.
13. בנסיבות שפורטו יש לייחס את זכות הנתבעת 2 לפיצוי לנתבע 1, בעל המניות והדירקטור היחידה בה. משכך, יש להורות על הרמת מסך הפוכה.
טענות הנתבעים (בקליפת האגוז):
14. הנתבעים מתנגדים לתביעה ועותרים לדחייתה.
15. הפיצוי שנפסק לטובת הנתבעת 2 במסגרת תא"מ 9558-04-16 [נבו] אינו שייך כלל לנתבע 1 אלא לנתבעת 2.
16. הנתבע 1 פירט אודות הרקע לפתיחת הנתבעת 2 וניהולה על ידיו, וטען כי שלושת אחיותיו עזרו לו במימון פתיחת החברה הנתבעת 2 בסך של כ- 73,000 ₪ כל אחת מתוך הכספים שקיבלו בירושה.
17. הכספים לא ניתנו לנתבע 1 במתנה ולאחיותיו הזכות לקבלן את כספיהן חזרה מהנתבעת 2, כשסכום הפיצוי ישולם על ידי משטרת ישראל.
18. בסיכומים מטעמם, טענו הנתבעים כי החברה אותה הקים הנתבע 1 לא הספיקה לפעול כלל, והוא ביקש מאחיותיו כספים לצורך התחלת הפעילות. רכישת המכונית נעשתה על ידי כספי ירושה של האחיות וייתכן כי היא עמדה לשמש כבטוחה עתידית להלוואות מסחריות לצורך הפעלת הנתבעת 2.
19. במקרה דנא לא בוצעה מרמה כלפי כולי עלמא באמצעות האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 2.
20. בתיק חדל"פ 69965-11-22 [נבו] שהתנהל בעניינו של הנתבע 1, ניתן לטובת הנתבע 1 צו הפטר כלכלי לחובותיו. הנתבעים הפנו לתגובת הממונה מיום 5.9.2024 וטענו כי ההפטר חל על שלושת הנושים עיריית פתח תקווה, עיריית נתניה וחברת "עזרה וחסד".
21. בסיכומי התשובה, נדרשה התובעת להתייחס לטענה בדבר החלת צו ההפטר על החובות נשוא תיק ת"פ (רמ') 48893-12-12, [נבו] ונטען כי ההחלטה עליה מסתמכים הנתבעים בוטלה. התובעת הפנתה לתגובת הממונה מיום 19.11.2024 לפיה בהתאם להוראות חוק חדלות פרעון ושיקול כלכלי, תשע"ח-2018, אין הפטר על החוב בגין הפיצוי לנפגעי עבירה, שכן זהו חוב שנוצר במרמה.
22. הנתבע 1 לא פעל כפי הוראות החלטת ביהמ"ש הנכבד מיום 19.11.2024 במסגרתה נקבע כי ככל שלא תוגש בקשה חדשה על ידי החייב עד ליום 28.11.2024 יניח ביהמ"ש כי הוא זנח את בקשתו בדבר החלת ההפטר על הנושים הנ"ל, והיא תימחק ללא צורך במתן החלטה נוספת.
המסגרת הנורמטיבית:
23. סמכותו של בית המשפט לבצע הרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה, מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, הקובע כדלקמן:
"6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) [...]
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.
(ג) [...]"
24. בע"א 9147-16 עו"ד אבנר כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקבני נ' עו"ד מרדכי קרויזר, [נבו] נקבע:
"כפי שניתן להיווכח, קיים פער בין העילות שמכוחן ניתן לבצע הרמת מסך "רגילה" המאפשרת לייחס חוב של חברה לבעל מניה (סעיף 6(א)), לבין הרמת מסך "הפוכה" המאפשרת לייחס זכות של החברה לבעל מניה (או זכות/חובה של בעל מניה לחברה – סעיף 6(ב)). כך, הרמת מסך לפי סעיף 6(א) אפשרית במקרים חריגים ספציפיים המנויים בס"ק (א)(1)(א)-(ב), והם כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה לצרכי מרמה/קיפוח נושה; או כאשר השימוש נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לעומת זאת, לשונו של סעיף 6(ב) רחבה הרבה יותר, והיא מאפשרת לבית המשפט לבצע הרמת מסך "הפוכה" כל אימת שבית המשפט "מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן"."
וכן,
"בעוד שתיקון מס' 3 לחוק החברות הביא לצמצום העילות המאפשרות הרמת מסך "קלאסית", ההסדר המתייחס ל"הרמת מסך הפוכה" נותר רחב לכשהיה, באופן המותיר לבית המשפט מרחב שיקול דעת וגמישות להפעילו מקום בו "מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן...". אמנם, אין פירוש הדבר כי השימוש בכלי זה ייעשה כלאחר יד, וכבר נאמר בפסיקה לא אחת כי על בית המשפט להפעיל סמכות זו במשורה (ראו, למשל: דברי השופט דנציגר בע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 36 (20.8.2017) (להלן: עניין צאיג); דברי השופט הנדל ברע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ, פס' 6 [נבו] (31.8.2017) (להלן: עניין טקסס)). בד בבד, נקודת המוצא היא כי מדובר ב"מושג שסתום, 'סטנדרט'.. [ה]מתפקד כרקמה פתוחה וגמישה... במטרה להשיג צדק בנסיבות העניין", ועל בית המשפט המלאכה ליצוק לקרבו תוכן (דברי המשנָה לנשיא (כתוארה אז) נאור ברע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי, פס' 37 [נבו] (27.8.2014); לדעה כי מושג שסתום זה הוא מקבילו של עקרון תום הלב הכללי, ראו דעת היחיד של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, [פורסם בנבו] פס' י"ג, י"ח (16.10.2005)). לשון החוק ברורה אפוא, במובן זה שהתנאים להרמת מסך "הפוכה" אינם נוקשים כמו אלו הנדרשים לצורך הרמת מסך "קלאסית", וזו הראשונה יכולה להיעשות גם במצבים שאינם מובהקים בחומרתם כל כך (דברי השופט סולברג בת.א.(מחוזי י-ם) 9628-07 לוי נ' ששון אנא לוי בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 6 (13.5.2010) (להלן: עניין לוי)).
על רקע זה, יש לדחות את טענת המערערים כי ביצוע "הרמת מסך הפוכה" לפי סעיף 6(ב) לחוק, שמורה למקרים בהם החברה הוקמה במרמה על מנת להונות את נושיו של בעל המניות. לשון החוק אינה תומכת בפרופוזיציה זו, וההיסטוריה החקיקתית אף תומכת במסקנה ההפוכה (וזאת מבלי שנעלם מעיניי קיומו של הד לטענה הגורסת כי יש להשוות בין התנאים הדרושים לביצוע הרמת מסך לפי סעיף 6(א) לחוק לבין אלו הדרושים לפי סעיף 6(ב) לחוק – ראו עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 86 (2005), המובאים בעניין טקסס בפס' 4). אוסיף, כי העובדה שמדובר בהרמת מסך לטובת נושיו של בעל המניות, גם היא אין בה כשלעצמה כדי להגביל את הרמת המסך לנסיבות של מרמה, ואפנה בהקשר זה לדבריו של השופט סולברג בעניין לוי, כי במישור העקרוני, לפי סעיף 6(ב) לחוק "אין מניעה להרים את מסך ההתאגדות של חברה כדי לגבות ממנה חובות של בעלי מניותיה, ואין הכרח בקיומה של יריבות בין הנושה לבין החברה" (שם, פס' 6)."
25. ברע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ, [נבו], נקבע:
"עוד יוער, כי האכסניה בחוק החברות הרלוונטית לסוג זה של הרמת מסך, אינה בסעיף 6(א) לחוק, העוסק בייחוס "חוב של חברה לבעל מניה בה", כי אם בסעיף 6(ב) לחוק. לסעיף זה שימושים שונים, אולם לענייננו רלוונטית האפשרות המוסדרת בו לייחס חובה של בעל מניה לחברה... במסגרת סעיף 6(ב) הותיר המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לבחון אם בנסיבותיו של כל מקרה "צודק ונכון" להרים את פרגוד ההתאגדות, בהתאם לכוונת הדין או ההסכם, כך:
“)ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו".
השאלה מה "צודק ונכון" בסעיף 6 בכללותו, טרם פורשה במלואה, ותוכנה מתגבש מנסיבותיו של מקרה אחד למשנהו (למשל, הוצגה העמדה כי מונח זה משקף את עקרון תום הלב (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקות י"ג-י"ח לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין (16.1.2005), בדעת יחיד לעניין זה. כמו כן, הובעה עמדה, כי הסטנדרט הקבוע בסעיף 6(ב) גמיש יותר בהשוואה להוראות סעיף 6(א), וראו רשף חן "עיקר התיקונים בתיקון מס' 3 לחוק החברות" תאגידים ב(3) 1, 5 (2005), וכן פסיקת חברי, השופט נ' סולברג, בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9628-07 לוי נ' ששון אנא לוי בע"מ [פורסם בנבו] (13.5.2010)). יצוין, כי בספרות הובעה עמדה, לפיה השיקולים הכלליים שעוצבו בפסיקה לאורך השנים, גם ביחס לסעיף 6(א), יפים גם לניתוח הרמת מסך תחת סעיף 6(ב), כדברי המלומד ע' ליכט:
"סעיף קטן 6(ב) עוסק בקבוצת מקרים אחרת של הרמות מסך. מבחינה מהותית, אין בסעיף זה יותר מאשר חזרה על סמכות בית המשפט לתת סעד שייראה לו צודק ונכון בנסיבות העניין. לעיל עמדנו על השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת היסוד הנורמטיבי של "צודק ונכון" לעניין הרמת מסך. לאמיתו של דבר, אין הבדל מהותי בין שיקולים אלה לעניין הרמת מסך במסגרת סעיף קטן (א) להרמת מסך במסגרת סעיף קטן (ב). זו כזו צריכות להיעשות במקרים חריגים וכאשר הדבר צודק ונכון" (עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 86 (2005)).
ומן הכלל אל הפרט:
26. לאור האמור השאלה העומדת להכרעה הינה האם נכון וצודק בנסיבות העניין להורות על הרמת מסך הפוכה בין החברה "הנתבעת 2" לבין בעל המניות היחיד בה "הנתבע 1".
27. ואבהיר, התובעת אמונה על טובת הציבור וכספי הציבור.
28. לטענת התובעת, שלא נסתרה, לנתבע 1 ולנתבעת 2 חובות עפ"י דין שאינם משולמים.
29. טענת התובעת לכך שהנתבע 1 הינו הבעלים היחיד והדירקטור היחיד בנתבעת 2 לא נסתרה.
30. טענות הנתבעים לכך שהכספים שאמורים להיות משולמים לנתבעת 2 מכוח פסק הדין בת"א 9558-04-16 מטרתם לשמש כבטוחה עתידית להלוואות מסחריות לצורך הפעלת הנתבעת 2 או שמדובר בכספים שאמורים להיות מוחזרים ל 3 אחיותיו של הנתבע 1 בגין הלוואת מימון שנתנו במועד הקמת הנתבעת 2 נטענו בעלמא וללא כל בסיס ראיתי או תימוכין.
31. בנוסף, הנטען אינו מתיישב עם טענת התובעת לכך שלא היתה כל פעילות בנתבעת 2 מאז הקמתה ומדובר בחברה שאינה פעילה, מפרת חוק ובעלת חובות. טענות אלו לא נסתרו.
32. האמור מקבל משנה תוקף מהאמור בהכרעת הדין בת"פ 48893-12-12 [נבו] בעניינו של הנתבע 1, בדברים הבאים:
ר' סע' ו בעמ' 33 להכרעת הדין.
33. זאת ועוד, למקרא הכרעת הדין שניתנה בעניינו של הנתבע 1 בת"פ 48893-12-12, [נבו] ניתן ללמוד על כך שלנתבעת 2, במבנה פעילותה הקיים ובמועדים הרלוונטיים לעבירות נשוא האישומים כנגד הנתבע 1, יחסים של יחידה כלכלית אחת עם הנתבע 1 והיא שימשה כצינור להעברת / פריטת / משיכת חלק מהשיקים המזויפים נשוא ההליך הפלילי.
34. בנסיבות אלו ולאור כל האמור לעיל, סבורני כי נכון וצודק בנסיבות העניין להורות על הרמת מסך הפוכה בין הנתבעת 2 לנתבע 1, באופן שניתן להשתמש בזכויותיה של הנתבעת 2 לקבל כספים על מנת לסלק את חובו של הנתבע 1, בעל מניותיה והדירקטור היחיד בה.
35. אין זה מן ההיגיון והשכל הישר שמחד גיסא התובעת תשלם לנתבעת 2 כספים במסגרת תיק 9558-04-16 ומאידך גיסא הנתבעים אינם משלמים את חובם שבדין לקופה הציבורית ולנפגעות העבירה.
36. כאמור, לנתבעת 2 אין כל תוחלת כלכלית או עסקית, היא אינה מנהלת פעילות כלכלית משלה, אין לה הון או נכסים (למעט רכב היוקרה נשוא תא"מ 9558-04-16) [נבו] וכל פעילותה הסתכמה בהיותה ידו הארכה של הנתבע 1 כחלק מהפעולות שבוצעו במסגרת ת"פ 48893-12-12 [נבו].
37. לאור זאת, קיים חשש של ממש לפיו כספים אשר אמורים להיות משולמים לנתבעת 2 ישמשו אך כצינור לקבלת הכספים אצל הנתבע 1 שהינו כאמור הבעלים היחיד והדירקטור היחיד בנתבעת 2 ולו חובות גדולים לתובעת.
38. לפיכך, קיים אינטרס ציבורי מובהק לכך שהתובעת, שאמונה על כספי ציבור, לא תשלם כספים לנתבעת 2 כצינור לקבלת כספים אצל הנתבע 1.
39. בכל הנוגע לצו ההפטר הנטען שחל על החוב כלפי נפגעות העבירה, איני מקבל טענה זו. הנתבעים גילו טפח אך כיסו טפחיים בכך שלא עדכנו את בימ"ש בדבר תגובתו המעודכנת של המומנה בתיק החדל"פ לפיה אין בכוחו של צו ההפטר לחול על חוב שנוצר במרמה והחלטת בית המשפט בתיק החדל"פ מיום 19.11.24 לפיה ההפטר לא חל על שלושת נפגעות העבירה ובקשתו של הנתבע בעניין זה נמחקת.
40. יש ליתן את הדעת גם להוראות סע' 175 (א) (2) לחוק חדלות פירעון לפיה ההפטר אינו חל על חוב שנוצר במרמה. בעניינו אנו הנתבע 1 הורשע בפלילים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות.
41. מכאן, ההפטר שניתן לנתבע 1 אינו חל על חובותיו כלפי נפגעות העבירה והתובעת פועלת בדין לגביית חובות אלו.
סוף דבר:
42. דין התביעה להתקבל.
43. הנני מורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 2 לנתבע 1.
44. התובעת רשאית לגבות על דרך הקיזוז ועל חשבון חובו של הנתבע 1 כלפיה, כספים שמגיעים לנתבעת 2 מכוח פס"ד בתא"מ 9558-04-16 מ.ע.ל. בע"מ נ' המשרד לביטחון פנים – משטרת ישראל [נבו].
45. נוכח זאת שהצדדים הגיעו למתווה לסיום ההליך מיד לאחר קדם משפט ראשון וללא צורך בשמיעת ראיות, הנתבעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעת בסך של 7,500 ₪.
הסכום ישולם תוך 30 ימים.
זכות ערעור כדין תוך 60 ימים לביהמ"ש המחוזי בלוד.
ניתן היום, כ"א אייר תשפ"ה, 19 מאי 2025, בהעדר הצדדים.