תביעות לאחר הסדר התדיינויות (תל אביב) 18668-11-23 פלוני נ' פלונית - חלק 2

האם בני הזוג היו ידועים בציבור?

20. הצהרת כל אחד מבני הזוג, כי הם "ידועים בציבור", אינה בהכרח מבססת מסקנה, כי יש להכיר בבני הזוג כידועים בציבור, שהרי ידועים בציבור מתאר מצב עובדתי, ואין הוא בגדר סטטוס (ערעור אזרחי 384/61 מדינת ישראל נ' פלסר, פ"ד טז 102) .

גם קביעתה של כב' השופטת תמר סנונית פורר (המותב הקודם בתיק), בהחלטה למזונות זמניים של הבת המשותפת, כי "הצדדים היו ידועים בציבור" (החלטה למזונות זמניים מיום 16.7.19 בתביעות לאחר הסדר התדיינויות 7713-05-19), אינה מהווה "השתק פלוגתא", בין היתר, משום שההכרעה בפלוגתא לא היתה חיונית לצורך ההחלטה למזונות זמניים (ערעור אזרחי 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד (1) 642).  לפיכך, יש לבחון את התקיימותן של אמות המידה להכרה בידועים בציבור כפי שנקבעו בפסיקה.

21. בני זוג יוכרו כידועים בציבור בהתקיים שני יסודות: היסוד הראשון - אורח חיים זוגי. היסוד השני - מבוסס בעיקר על רציונאל המאמץ המשותף; ביסודו תפיסה לפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחתה ולפרנסתה של המשפחה, אם באמצעות עבודה חיצונית ואם באמצעות העבודות הביתיות, באופן המצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו שווה בשווה (שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי, עמ' 118).
22. בפסיקה נקבע, כי בני זוג יוכרו כידועים בציבור אם הם "התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין" (רשות ערעור אזרחי 5096/21 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בערעור מיסים [פורסם בנבו] 15.12.2021). בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין, יוכרו כ"ידועים בציבור".  המבחן הוא מבחן סובייקטיבי, הבוחן את אומד דעת הצדדים בנוגע להחלת החובות והזכויות הנובעות מחיי הנישואין (רשות ערעור אזרחי 3323/23 שלמה חברה לביטוח בערעור מיסים נ' פלוני [פורסם בנבו] 6.5.2024).
23. בפסיקה מהעת האחרונה נקבע, כי הטלת חובות וזכויות על בני זוג שאינם נשואים, מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור, שכן יש לוודא כי בני הזוג אכן התכוונו ורצו לכבול עצמם בזכויות וחובות אלה (רשות ערעור אזרחי 3323/23 בסע' 12 לפסק-הדין).
24. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי יש להכיר בצדדים כידועים בציבור בתקופת החיים המשותפת. בני הזוג חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף תוך מאמץ משותף.  מסקנה זו מתבססת על העובדות הבאות:

• בתקופת החיים המשותפת התגוררו בני הזוג יחדיו בדירה שכורה. הנתבעת עבדה בעסקו של התובע, ושכרה הועבר ישירות מעסקו של התובע לחשבון הבנק הפרטי של התובע.  מחשבון זה התנהלו הצדדים ומימנו את מחייתם השוטפת.

כך העידה הנתבעת: "תמורת משכורת שאף פעם לא הופקדה לי בחשבון, כי הוא לא נתן אותה, הוא אמר שזה נכנס להתנהלות של הבית, זה המשכורת שלי לבית" (עמ' 24 שורות 23-24 לפרוט'); "אבל ידעתי שהכסף הזה מגיע ל***, ו*** מנהל עם זה את הבית שאנחנו חיים בו" (עמ' 24 שורות 29-30); "לא קיבלתי אותם, זה היה תלוש משכורת של 6,000 שזה נכנס דרך *** לניהול של הבית כן" (ראה עדות הנתבעת בעמ' 32 שורה 13 לפרוט').  גם בסיכומיה טענה הנתבעת, כי "היא מימנה משכרה הדל את הוצאות הבית השוטפות, אף העבירה לו מידי חודש כ- 1,700 ₪ להוצאות הבית..." (סע' 8 לסיכומים).

• הנתבעת הודתה, כי התובע פתח דוכן למכירת אוכל מוכן שהיא בישלה. הנתבעת הודתה, כי לא קיבלה על כך שכר, ובראייתה, הדבר היה טבעי והגיוני.  כך השיבה הנתבעת בחקירה: "בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת.  אתה בזוגיות עם מישהי ואתה מנהל משהו, והיא עוזרת לך אז מה היא תבקש ממך משכורת? אתה מנהל איתה בית שלם" (עמ' 37 שורות 22-23 לפרוט').

25. לפי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם הם רשומים ערעור שונה בן זוג אחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית, זאת בהעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה כוונה אחרת (בערעור מיסים 2478/14 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו] 20.8.2015). בערעור מיסים 1983/23 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 10.8.2023).
26. לצידה של הלכת השיתוף בזכויות, מתקיימת גם הלכת השיתוף בחובות (רשות ערעור אזרחי 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב (1) 165). "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים.  בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים.  שתי החזקות משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף - הנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים" (ערעור אזרחי 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט (3) 5, עמ' 16.
27. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל.  הנטל הוא על הטוען לאי-התקיימותה (רשות ערעור אזרחי 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3) 758).
28. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בבני-זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים משפחתיים לבין נכסים עסקיים (ערעור אזרחי 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ (1) 287). אולם, כאשר מדובר בידועים בציבור, להחלת השיתוף בין ידועים בציבור גם על נכסים עסקיים, יש צורך בראיה נוספת כלשהי, ואין די בחזקת השיתוף לבדה (ערעור אזרחי 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 337).

מן הכלל אל הפרט

29. במקרה דנא, הדיון לא יעסוק כלל בשאלת היקף תחולתה של חזקת השיתוף בחובות, וזאת מן הטעם שלטענתו של התובע, התביעה עוסקת אך ורק בהלוואות שנלקחו על ידו מחשבונו הפרטי ולא מהחשבון העסקי. על פי גרסת התובע, בין בני הזוג היתה הסכמה שהתובע נשאר בעלים של העסק, על זכויותיו וחובותיו, ולכן התביעה עוסקת אך ורק בחובות מחשבונו הפרטי.

התובע העיד, כי יש לו שני חשבונות בנק, אחד עסקי ואחד פרטי; וכי "כל ההלוואות האלו, זה מהחשבון הפרטי בלבד שממנו התנהלנו, וממנו שילמנו שכר דירה..." (עמ' 3 שורות 28-29).

30. העובדה שקמה חזקת השיתוף, אינה הופכת כל חוב הנטען על ידי התובע לחוב משותף. בטרם יעבור הנטל לסתור את החזקה אל כתפי הנתבעת, על התובע להוכיח, לא רק את דבר קיומה של הלוואה, ולא רק שהלוואה נלקחה מחשבונו הפרטי אלא גם שהשימושים בכספי ההלוואה היו לטובת כיסוי חובות משותפים.  השאלה הנבחנת היא - האם הוכיח התובע את קיומן של ההלוואות וכי כספי ההלוואה שימשו את התובע לכיסוי חובות משותפים?
31. כאמור לעיל, התובע טוען, כי במהלך החיים המשותפים, נטל הלוואות מחשבונו הפרטי, ונכון למועד הפירוד, יתרתן לסילוק עמדה על סך של 417,833 ₪; התובע עתר לחיוב הנתבעת להשיב לו סך של 208,916 ₪. אבחן להלן כל אחת ואחת מההלוואות.

הלוואה בסך של 300,000 ₪ מאמו של התובע

32. התובע צירף 15 תדפיסים מהם עולה, כי אמו של התובע ביצעה העברות כספיות מחשבונה בבנק המזרחי לחשבון התובע בבנק דיסקונט. לטענת התובע, המדובר בהלוואה שנטל מאמו.
33. התובע העיד, כי בינו לבין אמו לא נכרת חוזה הלוואה (עמ' 10 שורה 14 לפרוט'). התובע לא הגיש תצהיר של אמו ולא ביקש להעיד אותה.  לא זו אף זו - התובע לא צירף אסמכתא כלשהי להוכחת השבת הכספים לאמו.
34. בהעדר הסכם הלוואה, ולמצער, עדות של האם, ובהעדר הוכחה להשבת ההלוואה, לא ניתן לקבוע, כי האם העבירה את הכספים לתובע כהלוואה. זאת ועוד: אף אם מדובר בהלוואה, הרי שאם התובע לא השיב לאמו את ההלוואה, עילת התביעה היא של אם התובע ולא של התובע.
35. הלכה היא, כי אי-הבאת עד או מסמך רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו (ראו ערעור אזרחי 465/88 הבנק למימון ולסחר בערעור מיסים נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651).
36. ניתוח תדפיסי העברת הכספים מאמו של התובע, מביאות אותי למסקנה, כי גרסת התובע נסתרה וכי אין המדובר בהלוואה, בוודאי לא הלוואה שנועדה לכיסוי חובות משותפים. על מה מבוססת מסקנתי זו? אנתח להלן את תדפיסי העברות הכספים.

37. כל העברות הכספיות הנ"ל, בוצעו מחשבון האם לחשבון העסקי של התובע ח"ן Y. אלא שעל פי טענות התובע, כל ההלוואות מושא התביעה נלקחו מהחשבון הפרטי שלו ולא מהחשבון העסקי.  אף אם היה התובע מוכיח, כי הכספים שקיבל מאמו הם בגדר הלוואה, הרי שטענות התובע לחיוב הנתבעת בהשבה, נסתרות מניה-וביה, היות וכספי אמו הועברו לחשבון העסקי של התובע. 
38. התובע העיד, כי אמו שילמה חלק גדול מהחובות של הנתבעת להוצל"פ (עמ' 10 שורה 11); לא זו בלבד שלא הובאה כל הוכחה לטענה זו, אלא שגרסת התובע אינה מתיישבת עם העובדה שכל העברות הכספיות שביצעה האם לחשבונו העסקי היו לאחר פרידתם של בני הזוג, ואין כל היגיון שאמו של התובע תסלק חובות של הנתבעת לאחר הפרידה.
39. ואף אם היה התובע טוען, כי הוא התנהל בין החשבון העסקי לחשבון הפרטי ללא הבחנה, הרי ששומה היה עליו להוכיח, כי הכספים שקיבל מאמו שימשו לכיסוי חובות משותפים. לשם כך היה על התובע לצרף תדפיס חשבונות הבנק הפרטי והעסקי.  התובע לא צירף את תדפיסי חשבונות הבנק.
40. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה לחיוב הנתבעת בהשבת סך של 150,000 ₪ - להידחות.

הלוואות מבנק דיסקונט

41. לתצהירו צירף התובע שני תדפיסי הלוואה שנטל מבנק דיסקונט: הלוואה אחת (מס' ---), מיום 4.8.2016 אשר ניטלה על ידי התובע מחשבון הבנק הפרטי ח"ן *** בסך של 58,000 ₪ ויתרתה לסילוק ביום הפרידה היא בסך 33,833 ₪; הלוואה שנייה (מס' ***), מיום 15.12.2017 אשר ניטלה על ידי התובע מחשבון הבנק הפרטי ח"ן *** בסך של 40,000 ₪ ויתרתה לסילוק ביום הפרידה היא בסך 33,999 ₪.
42. לטענת התובע, "שתי ההלוואות הנ"ל הן הלוואות שנלקחו מהחשבון הפרטי של התובע (ולא של העסק) והכסף שימש לצורך כיסוי חובות משותפים" (סע' 12 לסיכומים). התובע לא צירף את תדפיסי חשבון הבנק, מהם ניתן יהיה ללמוד על כניסת כספי ההלוואה, מצב החשבון ביום נטילת ההלוואה, ועל השימוש שנעשה בכספי ההלוואה.  התובע נשאל מדוע לא צירף תדפיסי חשבון בנק, והשיב, כי לא חשב שצריך לצרף תדפיסי בנק אלא רק את תדפיס ההלוואות (עמ' 17 שורות 25-26).
43. התובע אינו יוצא ידי חובתו בכך שיציג תדפיס הלוואה מחשבון הבנק הפרטי ויטען בעלמא, כי הכספים שימשו לצורכי כיסוי חובות משותפים. על התובע להוכיח, לא רק כי נטל הלוואה מחשבונו הפרטי, אלא כי כספי ההלוואה שימשו בפועל לכיסוי חובות משותפים, כגון: הוצאות מחייה וצורכי הבית, וכי לא העבירם לטובת העסק או שלא רכש בהם נכסים שלנתבעת זכות בהם.
44. שווה בנפשך, כי התובע נטל הלוואה מחשבונו הפרטי, ויממה קודם או אף דקות קודם לכן, משך מהחשבון הפרטי סכום זהה או דומה לסכום ההלוואה שנטל מהחשבון הפרטי. אם כן, מי לידינו יתקע שכספי ההלוואה שנטל התובע מהחשבון הפרטי לא שימשו אותו בפועל בחשבון העסקי?
45. תדפיס חשבון עו"ש רציף הוא המסמך המשלים לתדפיסי ההלוואה שצירף התובע, ובלעדיו לא הרים התובע את נטל ההוכחה. תשובת התובע, כי לא חשב שעליו לצרף תדפיס חשבון עו"ש, אינה מהימנה עלי; התובע גילה טפח אך כיסה טפחיים; הימנעותו מלצרף מסמך קונקלוסיבי, הנמצא ברשותו, להוכחת השימוש שנעשה בכספי ההלוואה, מלמדת, כי גילוי המסמך היה מזיק לו.
46. התובע נשאל בחקירתו: "...לאן הלך הכסף הזה בבקשה?" והשיב: "אופנועים ומכוניות. יש לי אופנוע אחד של העסק, של העבודה זה, מה" (עמ' 5 שורות 6-7 לפרוט').

ראשית, התובע הודה, כי רכש בכספי הלוואה אופנוע של העסק.  אם כן, אף אם ההלוואה נלקחה מהחשבון הפרטי, אך כספי ההלוואה שישמו את התובע לרכישת נכס עסקי, הרי שאין על הנתבעת אחריות לאותו חוב.  שנית, מה עלה בגורל האופנועים והמכוניות? האם נמכרו? היכן תמורת הנכסים? אף אם הכספים שימשו לרכישת נכסים משפחתיים, הרי שחיוב הנתבעת בהשבת ההלוואה מותנה בראש ובראשונה בשיתופה באותו נכס, וחישוב ההפרש בין שווי הנכס לבין החוב המגיע ממנו.  התובע לא גילה מה עלה בגורל הנכסים שרכש מההלוואה, ולא שיתף את הנתבעת בנכסים, ומכאן שאין עליה כל חובה לשאת בחובות אותם נכסים.

47. לאור האמור לעיל, הנני לדחות את התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה של שתי ההלוואות לבנק דיסקונט.

חובות אשראי

48. לטענת התובע, נצבר חוב לטובת חברת האשראי בסך של 50,000 ₪. לתמיכה בטענתו זו צירף התובע את נספח ד' שכותרתו: "חובות אשראי" מיום 20.10.2021.  עיון במסמך מגלה, כי המדובר באישור יתרות של אותן שתי ההלוואות לבנק דיסקונט.  לאור זאת, התובע לא הוכיח את קיומם של "חובות אשראי" בסך של 50,000 ₪, ודין התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה בגין רכיב זה - להידחות.

דמי השכירות

49. לטענת התובע, לאחר מועד הפרידה, הוא המשיך לשלם את דמי השכירות עבור הדירה שבני הזוג שכרו יחד, כאשר הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה למשך חודשיים נוספים. התובע עותר לחיוב הנתבעת בהשבת סך של 13,000 ₪.  לטענת התובע, הנתבעת סירבה לעזוב את הדירה עם הפרידה, והבטיחה כי היא תישא בעלויות השכירות.
50. התובע צירף לכתב התביעה העתק של שתי המחאות על סך של 6,500 ₪ כל אחת (נספח ה'). הנתבעת אינה חולקת על העובדה, כי התובע שילם עבורה את דמי השכירות לתקופה של חודשיים לאחר הפרידה, אולם לטענתה, כך מצופה מהתובע לנהוג כמי שמגדיר עצמו כידוע בציבור של הנתבעת.
51. חרף העובדה שהתובע שילם את דמי השכירות עבור הנתבעת לתקופה שלאחר הפרידה, הגעתי למסקנה, כי התובע מנוע לטעון לזכות ההשבה בגין דמי השכירות, וזאת בשל הטעמים הבאים.
52. בסיכומיו, מצטט התובע את טענתו בכתב ההגנה שהגיש לתביעת המזונות (תביעות לאחר הסדר התדיינויות 7713-05-19), במטרה להוכיח, כי לא ויתר על טענותיו להשבת ההלוואות. כך טען התובע בכתב ההגנה למזונות (סע' 37):

אלא שבאותו כתב הגנה, טען התובע לעניין דמי השכירות בזו הלשון:

53. למקרא טענות התובע בכתב ההגנה לתביעת המזונות (משנת 2019), עולות המסקנות הבאות: א) התובע נתן הסכמתו להמשך תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות (סע' 34 לכתב ההגנה). ב) התובע ביקש מבית המשפט להתחשב בו בעת פסיקת המזונות בשל החבות שנטל על עצמו לשלם את דמי השכירות, והוא מנוע לטעון היום להשבה.  ג) התובע עמד על הזכות להשבת הלוואות, ולהבדיל, לא טען לזכות כלשהי ביחס להשבת דמי השכירות.  ד) התובע הגיש את התביעה בשיהוי ניכר, כאמור בחלוף למעלה מחמש שנים מאז הפרידה, ולמעשה ויתר וזנח על התביעה להשבת דמי השכירות [ערעור אזרחי 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433].
54. לאור האמור לעיל, הנני לדחות את התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה של דמי השכירות.

מיטלטלין

55. לטענת התובע, כאשר עזב את דירת המגורים, ביקש לקחת עמו מחצית מהמיטלטלין אך הנתבעת סירבה. התובע עותר לחיוב הנתבעת לשלם לידיו מחצית משווי המיטלטלין בסך של 19,650 ₪.  לתביעה צירף התובע רשימת מיטלטלין הכוללת בין היתר, סלון, מכשירי ..., מסך טלוויזיה ועוד.
56. דין התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית שווי המיטלטלין להידחות, וזאת משני טעמים מרכזיים:

האחד - בעל דין המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי, נדרש לעמוד בנטל ההוכחה.  נטל זה מורכב משניים: נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה.  הכלל הבסיסי בדבר הטלתו של נטל השכנוע הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה.  כפועל יוצא מכך, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה, ואם לא עמד בנטל זה, משמעות הדברים היא - דחיית התביעה (ערעור אזרחי 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בערעור מיסים [פורסם בנבו] 9.5.2011).