ח"ן מעביר – האם ח"ן נעבר- התובע סוג החשבון הנעבר פרטי/עסקי הסכום תאריך
X Y עסקי 30,000 ₪ 14.11.2018
X Y עסקי 10,000 ₪ 28.11.2018
X Y עסקי 10,000 ₪ 10.1.2019
X Y עסקי 20,000 ₪ 6.2.2019
X Y עסקי 25,000 ₪ 5.6.2019
X Y (העברת זה"ב) עסקי 165,006.80 ₪ 27.8.2019
X Y (העברת זה"ב) עסקי 20,006.80 ₪ 16.9.2019
X Y (העברת זה"ב) עסקי 20,006.80 ₪ 24.10.2019
X Y עסקי 30,000 ₪ 9.3.2020
X Y עסקי 10,000 ₪ 18.3.2020
X Y (העברת זה"ב) עסקי 10,006.80 ₪ 24.3.2020
X Y (העברת זה"ב) עסקי 65,006.80 ₪ 25.3.2020
37. כל העברות הכספיות הנ"ל, בוצעו מחשבון האם לחשבון העסקי של התובע ח"ן Y. אלא שעל פי טענות התובע, כל ההלוואות מושא התביעה נלקחו מהחשבון הפרטי שלו ולא מהחשבון העסקי. אף אם היה התובע מוכיח, כי הכספים שקיבל מאמו הם בגדר הלוואה, הרי שטענות התובע לחיוב הנתבעת בהשבה, נסתרות מניה-וביה, היות וכספי אמו הועברו לחשבון העסקי של התובע.
38. התובע העיד, כי אמו שילמה חלק גדול מהחובות של הנתבעת להוצל"פ (עמ' 10 שורה 11); לא זו בלבד שלא הובאה כל הוכחה לטענה זו, אלא שגרסת התובע אינה מתיישבת עם העובדה שכל העברות הכספיות שביצעה האם לחשבונו העסקי היו לאחר פרידתם של בני הזוג, ואין כל היגיון שאמו של התובע תסלק חובות של הנתבעת לאחר הפרידה.
39. ואף אם היה התובע טוען, כי הוא התנהל בין החשבון העסקי לחשבון הפרטי ללא הבחנה, הרי ששומה היה עליו להוכיח, כי הכספים שקיבל מאמו שימשו לכיסוי חובות משותפים. לשם כך היה על התובע לצרף תדפיס חשבונות הבנק הפרטי והעסקי. התובע לא צירף את תדפיסי חשבונות הבנק.
40. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה לחיוב הנתבעת בהשבת סך של 150,000 ₪ - להידחות.
הלוואות מבנק דיסקונט
41. לתצהירו צירף התובע שני תדפיסי הלוואה שנטל מבנק דיסקונט: הלוואה אחת (מס' ---), מיום 4.8.2016 אשר ניטלה על ידי התובע מחשבון הבנק הפרטי ח"ן *** בסך של 58,000 ₪ ויתרתה לסילוק ביום הפרידה היא בסך 33,833 ₪; הלוואה שנייה (מס' ***), מיום 15.12.2017 אשר ניטלה על ידי התובע מחשבון הבנק הפרטי ח"ן *** בסך של 40,000 ₪ ויתרתה לסילוק ביום הפרידה היא בסך 33,999 ₪.
42. לטענת התובע, "שתי ההלוואות הנ"ל הן הלוואות שנלקחו מהחשבון הפרטי של התובע (ולא של העסק) והכסף שימש לצורך כיסוי חובות משותפים" (סע' 12 לסיכומים). התובע לא צירף את תדפיסי חשבון הבנק, מהם ניתן יהיה ללמוד על כניסת כספי ההלוואה, מצב החשבון ביום נטילת ההלוואה, ועל השימוש שנעשה בכספי ההלוואה. התובע נשאל מדוע לא צירף תדפיסי חשבון בנק, והשיב, כי לא חשב שצריך לצרף תדפיסי בנק אלא רק את תדפיס ההלוואות (עמ' 17 שורות 25-26).
43. התובע אינו יוצא ידי חובתו בכך שיציג תדפיס הלוואה מחשבון הבנק הפרטי ויטען בעלמא, כי הכספים שימשו לצורכי כיסוי חובות משותפים. על התובע להוכיח, לא רק כי נטל הלוואה מחשבונו הפרטי, אלא כי כספי ההלוואה שימשו בפועל לכיסוי חובות משותפים, כגון: הוצאות מחייה וצורכי הבית, וכי לא העבירם לטובת העסק או שלא רכש בהם נכסים שלנתבעת זכות בהם.
44. שווה בנפשך, כי התובע נטל הלוואה מחשבונו הפרטי, ויממה קודם או אף דקות קודם לכן, משך מהחשבון הפרטי סכום זהה או דומה לסכום ההלוואה שנטל מהחשבון הפרטי. אם כן, מי לידינו יתקע שכספי ההלוואה שנטל התובע מהחשבון הפרטי לא שימשו אותו בפועל בחשבון העסקי?
45. תדפיס חשבון עו"ש רציף הוא המסמך המשלים לתדפיסי ההלוואה שצירף התובע, ובלעדיו לא הרים התובע את נטל ההוכחה. תשובת התובע, כי לא חשב שעליו לצרף תדפיס חשבון עו"ש, אינה מהימנה עלי; התובע גילה טפח אך כיסה טפחיים; הימנעותו מלצרף מסמך קונקלוסיבי, הנמצא ברשותו, להוכחת השימוש שנעשה בכספי ההלוואה, מלמדת, כי גילוי המסמך היה מזיק לו.
46. התובע נשאל בחקירתו: "...לאן הלך הכסף הזה בבקשה?" והשיב: "אופנועים ומכוניות. יש לי אופנוע אחד של העסק, של העבודה זה, מה" (עמ' 5 שורות 6-7 לפרוט').
ראשית, התובע הודה, כי רכש בכספי הלוואה אופנוע של העסק. אם כן, אף אם ההלוואה נלקחה מהחשבון הפרטי, אך כספי ההלוואה שישמו את התובע לרכישת נכס עסקי, הרי שאין על הנתבעת אחריות לאותו חוב. שנית, מה עלה בגורל האופנועים והמכוניות? האם נמכרו? היכן תמורת הנכסים? אף אם הכספים שימשו לרכישת נכסים משפחתיים, הרי שחיוב הנתבעת בהשבת ההלוואה מותנה בראש ובראשונה בשיתופה באותו נכס, וחישוב ההפרש בין שווי הנכס לבין החוב המגיע ממנו. התובע לא גילה מה עלה בגורל הנכסים שרכש מההלוואה, ולא שיתף את הנתבעת בנכסים, ומכאן שאין עליה כל חובה לשאת בחובות אותם נכסים.
47. לאור האמור לעיל, הנני לדחות את התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה של שתי ההלוואות לבנק דיסקונט.
חובות אשראי
48. לטענת התובע, נצבר חוב לטובת חברת האשראי בסך של 50,000 ₪. לתמיכה בטענתו זו צירף התובע את נספח ד' שכותרתו: "חובות אשראי" מיום 20.10.2021. עיון במסמך מגלה, כי המדובר באישור יתרות של אותן שתי ההלוואות לבנק דיסקונט. לאור זאת, התובע לא הוכיח את קיומם של "חובות אשראי" בסך של 50,000 ₪, ודין התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה בגין רכיב זה – להידחות.
דמי השכירות
49. לטענת התובע, לאחר מועד הפרידה, הוא המשיך לשלם את דמי השכירות עבור הדירה שבני הזוג שכרו יחד, כאשר הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה למשך חודשיים נוספים. התובע עותר לחיוב הנתבעת בהשבת סך של 13,000 ₪. לטענת התובע, הנתבעת סירבה לעזוב את הדירה עם הפרידה, והבטיחה כי היא תישא בעלויות השכירות.
50. התובע צירף לכתב התביעה העתק של שתי המחאות על סך של 6,500 ₪ כל אחת (נספח ה'). הנתבעת אינה חולקת על העובדה, כי התובע שילם עבורה את דמי השכירות לתקופה של חודשיים לאחר הפרידה, אולם לטענתה, כך מצופה מהתובע לנהוג כמי שמגדיר עצמו כידוע בציבור של הנתבעת.
51. חרף העובדה שהתובע שילם את דמי השכירות עבור הנתבעת לתקופה שלאחר הפרידה, הגעתי למסקנה, כי התובע מנוע לטעון לזכות ההשבה בגין דמי השכירות, וזאת בשל הטעמים הבאים.
52. בסיכומיו, מצטט התובע את טענתו בכתב ההגנה שהגיש לתביעת המזונות (תלה"מ 7713-05-19), במטרה להוכיח, כי לא ויתר על טענותיו להשבת ההלוואות. כך טען התובע בכתב ההגנה למזונות (סע' 37):
אלא שבאותו כתב הגנה, טען התובע לעניין דמי השכירות בזו הלשון:
53. למקרא טענות התובע בכתב ההגנה לתביעת המזונות (משנת 2019), עולות המסקנות הבאות: א) התובע נתן הסכמתו להמשך תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות (סע' 34 לכתב ההגנה). ב) התובע ביקש מבית המשפט להתחשב בו בעת פסיקת המזונות בשל החבות שנטל על עצמו לשלם את דמי השכירות, והוא מנוע לטעון היום להשבה. ג) התובע עמד על הזכות להשבת הלוואות, ולהבדיל, לא טען לזכות כלשהי ביחס להשבת דמי השכירות. ד) התובע הגיש את התביעה בשיהוי ניכר, כאמור בחלוף למעלה מחמש שנים מאז הפרידה, ולמעשה ויתר וזנח על התביעה להשבת דמי השכירות [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433].
54. לאור האמור לעיל, הנני לדחות את התביעה לחיוב הנתבעת בהשבה של דמי השכירות.
מיטלטלין
55. לטענת התובע, כאשר עזב את דירת המגורים, ביקש לקחת עמו מחצית מהמיטלטלין אך הנתבעת סירבה. התובע עותר לחיוב הנתבעת לשלם לידיו מחצית משווי המיטלטלין בסך של 19,650 ₪. לתביעה צירף התובע רשימת מיטלטלין הכוללת בין היתר, סלון, מכשירי ..., מסך טלוויזיה ועוד.
56. דין התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית שווי המיטלטלין להידחות, וזאת משני טעמים מרכזיים:
האחד – בעל דין המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי, נדרש לעמוד בנטל ההוכחה. נטל זה מורכב משניים: נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה. הכלל הבסיסי בדבר הטלתו של נטל השכנוע הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה. כפועל יוצא מכך, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה, ואם לא עמד בנטל זה, משמעות הדברים היא – דחיית התביעה (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ [פורסם בנבו] 9.5.2011).
בנדון דידן, לא הרים התובע את נטל ההוכחה, ולא הציג אף לא ראשית ראיה להוכחת טענתו - התובע לא הוכיח, כי המיטלטלין המפורטים על ידו ברשימה, ולמצער חלקם של המיטלטלין, אכן נותרו בדירה עת נפרדו בני הזוג; התובע לא הוכיח את שווי המיטלטלין לעת הפרידה. התובע השיב בחקירתו, כי הסכומים המפורטים ברשימה שצירף, מייצגים את עלות הרכישה המקורית (עמ' 20 שורה 12 לפרוט'). אם כן, אף אם התובע היה מוכיח את קיומם של המיטלטלין, היה עליו להוכיח את שווים בעת הפרידה.
על התובע היה לצרף לכתב התביעה תמונות של המיטלטלין מדירת המגורים, פוליסת ביטוח תכולה המפרטת את המיטלטלין, תצהיר צד שלישי התומך בגרסתו. התובע לא עשה מאומה להוכחת התביעה.
השני – מאז פרידת בני הזוג ועד למועד הגשת התביעה, משך כ- 5 שנים, התובע לא הראה, כי פנה לנתבעת בדרישה לקבל את המיטלטלין או את שווים. כאמור לעיל, התובע הגיש את התביעה בשיהוי ניכר והתנהגותו מלמדת, כי ויתר על התביעה. כאמור לעיל, ביחס להלוואות, התובע הצהיר, כי הוא שומר על זכותו להגיש תביעה לחיוב הנתבעת במחצית ההלוואות; לעומת זאת, ביחס למיטלטלין (כמו גם ביחס לדמי השכירות), התובע לא טען לזכות כלשהי במיטלטלין, ולא טען כי בכוונתו לתבוע את זכותו בהם.
סוף דבר:
57. לאור כל הנימוקים אשר פורטו לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה על כל רכיביה.
58. נוכח כל האמור לעיל, ומשהגעתי למסקנה שהתביעה משוללת כל בסיס, מצאתי לחייב את התובע לשלם לתובעת הוצאות הליך זה בסך של 25,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים.
59. פסק-הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
60. המזכירות תואיל להמציא לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, י' אייר תשפ"ה, 08 מאי 2025, בהעדר הצדדים.