בית משפט לענייני משפחה בתל אביב -יפו
תלה"מ 18668-11-23 פלוני נ' פלונית
בפני כב' השופט תומר שלם
התובע פלוני
ע"י ב"כ עו"ד משה בן שימול
נגד
הנתבעת פלונית
ע"י ב"כ עו"ד טובה אייזנשטיין
פסק דין
הצדדים, בני זוג לשעבר, אשר חיו יחד ללא נישואין משנת 2012 ועד שלהי שנת 2018. ביום 8.11.2023, בחלוף כחמש שנים מעת הפרידה, הגיש התובע תובענה כספית להשבה בסך של 241,566 ₪; התובענה מבוססת על הטענה לפיה בני הזוג היו ידועים בציבור ובמהלך החיים המשותפים נצברו חובות ששולמו על ידי התובע באמצעות הלוואות ועל הנתבעת לשאת במחציתן.
הנושא שבמוקד הדיון – אף אם בני הזוג יוכרו כידועים בציבור וקמה חזקת השיתוף, אין בכך כדי לפטור את התובע מהחובה להוכיח, כי כספי ההלוואות מושא התביעה, שימשו לכיסוי החובות המשותפים; רק אם יעמוד התובע בנטל זה, יעבור הנטל לסתור את חזקת השיתוף בחובות אל כתפי הנתבעת.
רקע עובדתי ודיוני קצר
1. התובע והנתבעת חיו כידועים בציבור תחת קורת גג אחת משנת 2012 ועד לפרידתם ביום 29.10.2018.
2. לבני הזוג בת משותפת, ***, כיום בת כ-11.5 שנים.
3. בני הזוג התגוררו בדירה שכורה ב---, יחד עם בתם המשותפת ועם ארבעת ילדיה של הנתבעת מנישואיה הראשונים.
4. בתקופת החיים המשותפים, פתח התובע עסק למכירת מוצרי ... ב---. הנתבעת עבדה בעסקו של התובע, אך שכרה לא הועבר לידיה אלא נמשך על ידי התובע לטובת הוצאות משק הבית.
5. ההליכים בין בני הזוג נפתחו בשנת 2019, עת הגישה הנתבעת תביעה למזונות בתם המשותפת ותביעה בענייני אפוטרופסות ואחריות הורית. שני הליכים אלה הסתיימו בפשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין מיום 16.2.2020 (תלה"מ 7713-05-19).
6. ביום 8.11.2023, כחמש שנים לאחר פרידת בני הזוג, הגיש התובע תביעה כספית במסגרתה עתר לחיוב הנתבעת להשיב לו מחצית מיתרת סכום ההלוואות שנטל לטענתו מחשבונו הפרטי לטובת מימון חובות משותפים.
7. דיון הוכחות התקיים ביום 8.12.24; התובע הגיש סיכומיו ביום 16.2.2025 והנתבעת הגישה סיכומיה ביום 4.5.2025; והגיעה העת להכריע בתביעה.
טענות התובע
8. במהלך החיים המשותפים היתה הנתבעת מסובכת בהליכי הוצאה לפועל, ועל כן הפעילות הכלכלית של הצדדים נעשתה מחשבון הבנק הפרטי והעסקי של התובע, ובכלל זה: תשלום שכר דירה, תשלומי הוצאות אחזקת, כלכלה וכו'. כמו כן, לנתבעת ארבעה ילדים מקשר זוגי קודם, והתובע הוא שמימן את הוצאותיהם, בין היתר על ידי הלוואות שנטל.
9. במהלך החיים המשותפים, הצדדים צברו חובות משותפים בסך של 471,832 ₪, אשר התובע שילם אותם במלואם, ועל הנתבעת להשיב לו סך של 208,916 ₪ (מחצית מסכום החובות).
10. ההלוואות מושא התביעה, פורטו בסע' 14 לכתב התביעה כדלהלן:
11. עם פרידתם של הצדדים, נותרה הנתבעת עם המיטלטלין המשותפים, ועליה לשלם לתובע את שווי מחציתם בסך של 19,650 ₪.
12. לאחר פרידתם של הצדדים, עזב התובע את הדירה השכורה, והנתבעת החליטה באופן חד-צדדי, להמשיך להתגורר בדירה השכורה, חרף התנגדות התובע; התובע עותר לחיוב הנתבעת בהשבה של שכר הדירה ששילם עבורה בסך של 13,000 ₪ (שכר דירה עבור שני חודשי שכירות).
טענות הנתבעת
13. בני הזוג אומנם ידועים בציבור מאז שנת 2021 ועד למועד פרידתם ביום 29.10.2018, אך לא היה ביניהם כל שיתוף רכושי והם שמרו על הפרדה רכושית.
14. התובע צבר חובות בגין העסק ובגין רכב שרכש, ולנתבעת לא היה כל חלק בחובות. התובע רכש עסק למכירת מוצרי ... והיה לבעליו הבלעדי, ולנתבעת לא היו כל זכויות בעסק. התובע החליט פתאום לשתף את הנתבעת בחובות, אך לא שיתף אותה ברווחי העסק.
15. התובע העסיק את הנתבעת בעסק, שילם לה שכר חודשי, ועם הפרידה פיטר אותה. הנתבעת פתחה בהליך בבית הדין לעבודה, לחיוב התובע בתשלום פיצויים, אך הסכימה למחוק את התביעה לאחר שהתובע הצהיר, כי הוא אחראי לבדו לתשלום החובות.
16. התובע הוא שבחר ליטול הלוואות, והבהיר לנתבעת, כי הוא נושא באחריות לחובותיו. החובות המדוברים הם חובות עסקיים של התובע. התובע לא הציג אף לא בדל של ראיה, כי ההלוואות שימשו לטובת מימון חובות משותפים.
17. התובע הציע לנתבעת, כי הוא ישלם את שכר הדירה לאחר שבגד בנתבעת; היתה זו מחווה אנושית מצד התובע. מעולם לא ציין התובע בפני הנתבעת כי שכר הדירה שהוא משלם עבורה הוא בגדר חוב שלה לטובתו.
18. עם עזיבתו של התובע את הדירה, הנתבעת ארזה את חפציו והוא נטל אותם. התובע אמר כי הוא מותיר לנתבעת ולבת המשותפת את כל יתר המיטלטלין.
19. התביעה הוגשה בחלוף 5 שנים מאז נפרדו הצדדים זמ"ז. התביעה נועדה להתעלל בתובעת ולנקום בה, ולתמיכה מצטטת הנתבעת דברים שאמר התובע ברווחה לפיהם: "אני אמוטט את האמא הזאת בכל צורה חוקית".
דיון והכרעה
האם בני הזוג היו ידועים בציבור?
20. הצהרת כל אחד מבני הזוג, כי הם "ידועים בציבור", אינה בהכרח מבססת מסקנה, כי יש להכיר בבני הזוג כידועים בציבור, שהרי ידועים בציבור מתאר מצב עובדתי, ואין הוא בגדר סטטוס (ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פלסר, פ"ד טז 102) .
גם קביעתה של כב' השופטת תמר סנונית פורר (המותב הקודם בתיק), בהחלטה למזונות זמניים של הבת המשותפת, כי "הצדדים היו ידועים בציבור" (החלטה למזונות זמניים מיום 16.7.19 בתלה"מ 7713-05-19), אינה מהווה "השתק פלוגתא", בין היתר, משום שההכרעה בפלוגתא לא היתה חיונית לצורך ההחלטה למזונות זמניים (ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד (1) 642). לפיכך, יש לבחון את התקיימותן של אמות המידה להכרה בידועים בציבור כפי שנקבעו בפסיקה.
21. בני זוג יוכרו כידועים בציבור בהתקיים שני יסודות: היסוד הראשון – אורח חיים זוגי. היסוד השני – מבוסס בעיקר על רציונאל המאמץ המשותף; ביסודו תפיסה לפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחתה ולפרנסתה של המשפחה, אם באמצעות עבודה חיצונית ואם באמצעות העבודות הביתיות, באופן המצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו שווה בשווה (שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי, עמ' 118).
22. בפסיקה נקבע, כי בני זוג יוכרו כידועים בציבור אם הם "התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין" (רע"א 5096/21 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] 15.12.2021). בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין, יוכרו כ"ידועים בציבור". המבחן הוא מבחן סובייקטיבי, הבוחן את אומד דעת הצדדים בנוגע להחלת החובות והזכויות הנובעות מחיי הנישואין (רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו] 6.5.2024).
23. בפסיקה מהעת האחרונה נקבע, כי הטלת חובות וזכויות על בני זוג שאינם נשואים, מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור, שכן יש לוודא כי בני הזוג אכן התכוונו ורצו לכבול עצמם בזכויות וחובות אלה (רע"א 3323/23 בסע' 12 לפסק-הדין).
24. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי יש להכיר בצדדים כידועים בציבור בתקופת החיים המשותפת. בני הזוג חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף תוך מאמץ משותף. מסקנה זו מתבססת על העובדות הבאות:
א. בתקופת החיים המשותפת התגוררו בני הזוג יחדיו בדירה שכורה. הנתבעת עבדה בעסקו של התובע, ושכרה הועבר ישירות מעסקו של התובע לחשבון הבנק הפרטי של התובע. מחשבון זה התנהלו הצדדים ומימנו את מחייתם השוטפת.
כך העידה הנתבעת: "תמורת משכורת שאף פעם לא הופקדה לי בחשבון, כי הוא לא נתן אותה, הוא אמר שזה נכנס להתנהלות של הבית, זה המשכורת שלי לבית" (עמ' 24 שורות 23-24 לפרוט'); "אבל ידעתי שהכסף הזה מגיע ל***, ו*** מנהל עם זה את הבית שאנחנו חיים בו" (עמ' 24 שורות 29-30); "לא קיבלתי אותם, זה היה תלוש משכורת של 6,000 שזה נכנס דרך *** לניהול של הבית כן" (ראה עדות הנתבעת בעמ' 32 שורה 13 לפרוט'). גם בסיכומיה טענה הנתבעת, כי "היא מימנה משכרה הדל את הוצאות הבית השוטפות, אף העבירה לו מידי חודש כ- 1,700 ₪ להוצאות הבית..." (סע' 8 לסיכומים).
ב. הנתבעת הודתה, כי התובע פתח דוכן למכירת אוכל מוכן שהיא בישלה. הנתבעת הודתה, כי לא קיבלה על כך שכר, ובראייתה, הדבר היה טבעי והגיוני. כך השיבה הנתבעת בחקירה: "בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת. אתה בזוגיות עם מישהי ואתה מנהל משהו, והיא עוזרת לך אז מה היא תבקש ממך משכורת? אתה מנהל איתה בית שלם" (עמ' 37 שורות 22-23 לפרוט').
25. לפי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם הם רשומים ע"ש בן זוג אחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית, זאת בהעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה כוונה אחרת (בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו] 20.8.2015). בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 10.8.2023).
26. לצידה של הלכת השיתוף בזכויות, מתקיימת גם הלכת השיתוף בחובות (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב (1) 165). "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף – הנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים" (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט (3) 5, עמ' 16.
27. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי-התקיימותה (רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3) 758).
28. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בבני-זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים משפחתיים לבין נכסים עסקיים (ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ (1) 287). אולם, כאשר מדובר בידועים בציבור, להחלת השיתוף בין ידועים בציבור גם על נכסים עסקיים, יש צורך בראיה נוספת כלשהי, ואין די בחזקת השיתוף לבדה (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 337).
מן הכלל אל הפרט
29. במקרה דנא, הדיון לא יעסוק כלל בשאלת היקף תחולתה של חזקת השיתוף בחובות, וזאת מן הטעם שלטענתו של התובע, התביעה עוסקת אך ורק בהלוואות שנלקחו על ידו מחשבונו הפרטי ולא מהחשבון העסקי. על פי גרסת התובע, בין בני הזוג היתה הסכמה שהתובע נשאר בעלים של העסק, על זכויותיו וחובותיו, ולכן התביעה עוסקת אך ורק בחובות מחשבונו הפרטי.
התובע העיד, כי יש לו שני חשבונות בנק, אחד עסקי ואחד פרטי; וכי "כל ההלוואות האלו, זה מהחשבון הפרטי בלבד שממנו התנהלנו, וממנו שילמנו שכר דירה..." (עמ' 3 שורות 28-29).
30. העובדה שקמה חזקת השיתוף, אינה הופכת כל חוב הנטען על ידי התובע לחוב משותף. בטרם יעבור הנטל לסתור את החזקה אל כתפי הנתבעת, על התובע להוכיח, לא רק את דבר קיומה של הלוואה, ולא רק שהלוואה נלקחה מחשבונו הפרטי אלא גם שהשימושים בכספי ההלוואה היו לטובת כיסוי חובות משותפים. השאלה הנבחנת היא - האם הוכיח התובע את קיומן של ההלוואות וכי כספי ההלוואה שימשו את התובע לכיסוי חובות משותפים?
31. כאמור לעיל, התובע טוען, כי במהלך החיים המשותפים, נטל הלוואות מחשבונו הפרטי, ונכון למועד הפירוד, יתרתן לסילוק עמדה על סך של 417,833 ₪; התובע עתר לחיוב הנתבעת להשיב לו סך של 208,916 ₪. אבחן להלן כל אחת ואחת מההלוואות.
הלוואה בסך של 300,000 ₪ מאמו של התובע
32. התובע צירף 15 תדפיסים מהם עולה, כי אמו של התובע ביצעה העברות כספיות מחשבונה בבנק המזרחי לחשבון התובע בבנק דיסקונט. לטענת התובע, המדובר בהלוואה שנטל מאמו.
33. התובע העיד, כי בינו לבין אמו לא נכרת חוזה הלוואה (עמ' 10 שורה 14 לפרוט'). התובע לא הגיש תצהיר של אמו ולא ביקש להעיד אותה. לא זו אף זו - התובע לא צירף אסמכתא כלשהי להוכחת השבת הכספים לאמו.
34. בהעדר הסכם הלוואה, ולמצער, עדות של האם, ובהעדר הוכחה להשבת ההלוואה, לא ניתן לקבוע, כי האם העבירה את הכספים לתובע כהלוואה. זאת ועוד: אף אם מדובר בהלוואה, הרי שאם התובע לא השיב לאמו את ההלוואה, עילת התביעה היא של אם התובע ולא של התובע.
35. הלכה היא, כי אי-הבאת עד או מסמך רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651).
36. ניתוח תדפיסי העברת הכספים מאמו של התובע, מביאות אותי למסקנה, כי גרסת התובע נסתרה וכי אין המדובר בהלוואה, בוודאי לא הלוואה שנועדה לכיסוי חובות משותפים. על מה מבוססת מסקנתי זו? אנתח להלן את תדפיסי העברות הכספים.