עדויות
שמענו את עדות התובעת.
מטעם הנתבעת העיד עו"ד ירון כהן, האפוטרופוס לגוף ולרכוש על הנתבעת.
ועו"ד דב פירר, מומחה מטעם הנתבעת.
הכרעה
- לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
מה הייתה "עבודת" התובעת
- לטענת התובעת, היא תפעלה וטיפלה באופן שוטף בנכסי הנתבעת (השכרה, מו"מ, חתימה על הסכמי שכירות, התנהלות מול הרשויות, התנהלות מול חברות הניהול, העברת נכס מדייר לדייר, ניהול הספרים והגשת דוחות והתנהלות מול רוה"ח והנהלת החשבונות) ולטענתה היא הייתה זמינה 24/7 והייתה אשת הקשר מול כל הגורמים השונים. לטענת התובעת, היא הייתה ניהול של איש אחד. אם כי למרות טענתה שניהלה את נכסי האם 24/7 בזמינות מלאה, התברר באופן תמוה כי הוטלו עיקולים על הנכסים ע"י רשות המיסים (נספח נ/7) שהתובעת כלל לא ידעה עליהם ולא מסרה לאפוטרופוס על העיקולים או למצער לא הוכח אחרת ע"י התובעת כי טיפלה בביטול העיקולים.
- אין חולק כי התובעת טיפלה בנכסיה של אמה, דבר המקובל בתוך משפחה עת האם או האב מתבגרים אולם הנטל על התובעת להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לנתבעת.
- לטענת התובעת, היקף הנכסים עמד על 11 נכסים (השכרת הנכסים) ובשנתיים הראשונות ניהלה גם 12 יחידות בנכס בת"א. מדובר לטענתה על הכנסות של מאות אלפי שקלים בשנה מה"עסק". האפוטרופוס הציג רשימה של נכסים שהיו בבעלות הנתבעת ב"תקופת העסקתה" של התובעת (סעיף 16 לתצהיר האפוטרופוס) וכן רשימה של נכסים אשר נמכרו במהלך התקופה (סעיף 17 לתצהיר האפוטרופוס).
- על פי האפוטרופוס היו בבעלות הנתבעת בתקופת "העסקתה" של התובעת: 6 מגרשים ריקים ומגרשים בגוש הגדול, 2 מחסנים, 3 משרדים, 7 דירות וכן 20% מדירות בבניין בתל אביב אשר חלקן נמכרו לאורך השנים (1996 - 2021).
- כך או כך, אין חולק כי מדובר ברכוש השייך לאמה והתובעת טיפלה בהשכרת הדירות ומכירתן לאורך השנים (להלן: "העסק"). נבחן להלן האם התקיימו המבחנים לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.
- הטוען ליחסי עבודה מוטל עליו הנטל להוכיח טענתו:
"המבחן לקביעת יחסי עובד ומעסיק התפתח לאורך השנים באופן שאפשר יותר ויותר שיקול דעת בהפעלתו. לא אחת הובהר בפסיקה כי על המבחן להיות דינאמי, כזה המשתנה בהתאם לשינויים בדפוסי העסקה השונים...
...
במשך השנים, עם התפתחותן של צורות ההעסקה השונות, נדרשה הפסיקה לשנות את המבחן למבחן רחב וגמיש יותר, כזה שמתאים את עצמו לדפוסי ההעסקה השונים. הפסיקה ניסתה לפתח מבחן שיוכל לספק מענה משפטי ראוי ומדויק יותר, מאשר זה שמספק מבחן ההשתלבות לבדו, לאותם מקרים שונים אשר הגיעו לפתחם של בתי הדין לעבודה. בעקבות כך, שינתה הפסיקה את המבחן הקובע ל"מבחן המעורב" הכולל במרכזו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים (ראו בית דין גבוה לצדק 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נ(4) 628 (1996) (להלן - בגצ מור)). וכך ציין בית הדין בדיון בית דין ארצי לעבודה 3-254/נב פריץ חיים - מפעל הפיס, כו(1) 372 (1993): "אין הכוונה לזניחת המבחנים המקובלים אלא אך לשינוי נקודת המבט. במקרים קשים הופכים המבחנים שנקבעו בפסיקה ממבחנים בעלי משקל מוחלט למבחנים יחסיים, כאשר את התשובה לשאלת קיום יחסי עובד-מעביד, לומד בית הדין ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים".