תיק אזרחי (תל אביב) 44767-04-14 ישראל אלחלל נ' רמי גבע מיקוליצקי - חלק 2

12. לאחר הגשת תצהירי הצדדים וחוו"ד בוכניק, התקיימו מספר ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו מגישי התצהירים (למעט שחר , רו"ח ברודר ומלי), כמו כן רו"ח בוכניק נחקר על חוות דעתו. בתום ההוכחות ולאחר אורכות שניתנו לבקשת הצדדים, ניתן צו לסיכומים.  משאלו הוגשו, אסקור להלן את טענות הצדדים ואתפנה להכרעה.

תמצית טענות התובע

13. התובע טוען כי רמי הקים בעבר עסק לשטיפת רכבים אותו הפעיל שנים רבות באמצעות חברות או עוסקים מורשים של צדדים שלישיים, תוך שהיה מחפש בכל פעם "ספונסר"/קורבן חדש לדלות ממנו כספים, לרבות בני משפחתו אותם גרר להליכי הפשיטת רגל (אביו, בנו, אחיו ורעייתו). רמי, שהיה בעברו ביחסים אישיים עם ניצה ואף פעל מעוסק מורשה של בנה שחר, "עקץ" גם אותה ואף פעל עם שרלי עוד מתקופה זו כדי לנכות שיקים שלא כדין.  יתרה מכך, פעל בדרך דומה גם למול הגברת סיגלית טובול, שהייתה עמו בעברה בשותפות עסקית דומה (להלן: "סיגלית").  כלומר, לגרסת התובע מדובר בשיטת עבודה של רמי, והוא רק הקורבן האחרון בשרשרת זו.  לטענת ישראל, רמי ועופר הינם צמד נוכלים שאינם מהססים לזייף מסמכים ולבצע פעילות עסקית לא לגיטימית, אגב יצירת חובות לאנשים תמי לב כמוהו.
14. נטען כי ניצה, גם בשל יחסיה האישיים עם רמי ומעורבות בנה, ויתרה על ניסיון לגבות את חובה המלא (לשיטת התובע, מעל חצי מיליון ש"ח) ורק ביקשה דרך להוציא עצמה מהעסק המפוקפק. הדרך שנבחרה היתה העברת חלקה של ניצה בעסק המשותף ל"קורבן" חדש, באמצעותו תתנהל הפעילות העסקית.  למטרה זו פנה רמי לישראל, אותו הכיר כלקוח, ושכנע אותו כי הרווח החודשי של העסק המשותף של שניהם יעמוד על 350,000-280,000 ש"ח (ס' 21 לתצהיר התובע), מבלי שיש לכך כל אסמכתא או אחיזה במציאות.  במקביל, ומאחורי גבו של התובע, התקיים המשא ומתן האמיתי על מחיר העסקה בין רמי ובין ניצה, וישראל שימש רק כ"כספומט" לביצועה (ס' 77 לסיכומי התובע; ובעניין זה מפנה התובע גם לתחלופת המיילים הפנימים בין רמי לניצה, נספח 134).  רמי הוליך שולל את ישראל ושכנע אותו לרכוש את חלקה של ניצה בעסקו, בעלות של 500,000 ש"ח, בעוד שלא הוא ולא ניצה גילו לתובע על אירועי העבר ביניהם.  בהקשר זה, טוען התובע כי טענת רמי ולפיה חתימתו על הסכם המחאת חוב של רמי כלפי ניצה, נטענה לראשונה רק בסיכומי הנתבעים ומהווה הרחבת חזית אסורה.
15. ישראל טוען כי רמי ועופר הציגו לו, מחד, מנגנון עסקי לגיטימי גלוי של הכנסות והוצאות נדרשות לעסק המשותף, שצפוי להניב עשרות אלפי שקלים בחודש (ראו נספח 3 לתצהיר וכן ת/7). במסגרת אותה פעילות לגיטימית רמי אמור היה לנהל את פעילות שטיפת הרכבים בשטח, לאתר לקוחות ולהחתים אותם על חוזים, ולאתר קבלני משנה; ואילו תפקידו של עופר היה לנהל את החלק האדמינסטרטיבי של הפעילות, אגב רישום הולם.  בד ובבד הפעילו הנתבעים, לשיטת התובע, מנגנון כספי תרמיתי נסתר, שכל תכליתו לגזול את כספיו.  במסגרת המנגנון התרמיתי, רמי היה אמון על מילוי השיקים אותם חתם ישראל "על החלק"; משיכת מזומנים כנגד מסירת השיקים למנכי שיקים; נטילת המזומנים שניתנו כנגד השיקים לכיסו ולידי צדדים שלישיים, שלמרביתם אין קשר לפעילות הלגיטימית של העסק.  חלקו של עופר במנגנון הנסתר היה לערוך ולנהל את טבלאות השיקים בנפרד מהנהלת החשבונות הרשמית של העסק (נספח 50); לנפח הכנסות באמצעות הפקת חשבוניות פיקטיביות (נספחים 62-60); אי רישום הוצאות; ורישום שגוי של שיקים.
16. התובע הוסיף וטען כי רמי ועופר הונו אותו לאורך כל תקופת הפעילות המשותפת, כשהציגו בפניו מצג שהעסק רווחי וכי נדרשות הלוואות נוספות כדי לפתח אותו. ישראל, בתמימותו, נתן בהם אמון והאמין למצגיהם הכוזבים, בין היתר לאור הצהרת רמי, אותה עיגן בכתב ידו, לפיה "ארוויח מדי חודש 180,000 ש"ח" (ת/7).  מצגים אלו נועדו "לסנוור" את עיניו של ישראל, לגרום לו לעצום את עיניו וליטול סיכונים, ולבסוף הותירו הנתבעים את התובע עם חובות לבנקים, לרשויות המס ולנושים אחרים, וביניהם עובדי העסק המשותף (לרבות עובדים שאף לא הכיר ולא התקשר עמם בעצמו בהסכמי עבודה).  עוד נטען כי הנתבעים רימו את התובע עד סוף הפרשייה, ואף ציידו אותו במאזני בוחן פיקטיביים המצביעים על "עסק מרוויח" לכאורה, עד שאלו הופרכו על ידי רו"ח שיפר (ס' 107-106 לסיכומי התובע).
17. התובע פרט את השתלשלות העניינים שהובילה ל"התפוצצות" הפרשה. לשיטתו, תיאבונם של הנתבעים לא ידע שובע והם בקשו לשכנע אותו להקים חברה בע"מ, על מנת לקבל הלוואות בערבות מדינה.  ישראל פנה לרו"ח גאון, וזה האחרון הקשה ושאל מדוע עסק קטן יחסית בהיקפיו נדרש לסכומי הלוואות גבוהים, במיוחד אם בעסק מרוויח עסקינן.  קושיה זו הדליקה נורה אדומה, בעקותיה פנה רו"ח גאון לרו"ח שיפר על מנת שזה האחרון יבצע בדיקה מקיפה לעסק.  התובע הגיע יחד עם רו"ח שיפר לעסק על מנת לקבל הסברים מעופר, האמון על החלק האדמינסטרטיבי, אולם עופר התחמק בעוד רמי פעל בצורה מאיימת והטיח את פנקסי השיקים על השולחן.  חוסר שיתוף פעולה זה הוביל את התובע ורו"ח שיפר ליטול את המחשבים, המסמכים וכל החומר שהיה במשרדי העסק המשותף.
18. בסעיף 121 פרט התובע את הנזקים שנגרמו לו, לשיטתו, בסכום כולל של למעלה מ- 4,942,257 ש"ח, כשסכום זה כולל הלוואות שנטל על מנת לממן חובות שנוצרו (2,684,000 ש"ח); כיסוי יתרת חובה בבנק (626,313 ש"ח); תשלום לצדדי ג' במסגרת הסכמי פשרה בהליכים שונים (133,500 ש"ח); תשלום לעובדי שטיפת רכבים לאחר התפוצצות הפרשה (241,500 ש"ח); תשלומים לספקים לאחר התפוצצות הפרשה (179,648 ש"ח); תשלום לרשויות המס (88,509 ש"ח); ציוד וחומרים שנלקחו על-ידי הנתבעים (בשווי של 233,079 ש"ח). בנוסף טען הוא להוצאות עבור יועצים והליכים משפטיים בסכום של 755,708 ש"ח; ונזקים לא ממוניים בסכום של 600,000 ש"ח.
19. התובע הפנה לממצאי רו"ח בוכניק, המלמדים כיצד נגרמו נזקיו. לשיטתו, מחוו"ד מומחה ביהמ”ש עלה כי הנתבעים משכו שיקים מחשבונותיו בסכום של 6,648,694 ש"ח, בעוד שהפקידו מזומנים בחשבונות בסך של 2,258,122 ש"ח בלבד (סעיף 46 לחוו"ד בוכניק); ההכנסה שהעסק המשותף ייצר בתקופת השותפות עומד על 1,931,832 ש"ח (סעיף 53 לחוו"ד בוכניק), כאשר היקף הרווח הגולמי להכנסה הנ"ל בעסק נורמטיבי לשטיפת רכבים עומד על שיעור של 20%-60% מההכנסות (סעיף 55 לחוו"ד בוכניק), כך שאמור היה להיוותר בידי התובע רווח גולמי בחשבונותיו על סך שבין 386,000 ש"ח ועד 1,160 אלף ש"ח.  רווח זה נמנע מהתובע בשל מעללי הנתבעים.  התובע טוען כי הוכח שהנתבעים עצמם משכו מזומן מהחשבון בסכום של 178,131 ש"ח (סעיף 46 לחוו"ד בוכניק) והשתמשו בכרטיסי האשראי של העסק לצרכים אישיים, בסכום כולל של 62,967 ש"ח.
20. התובע הפנה לממצאיו של רו"ח בוכניק, אשר פורטו בסעיף 107 לחוו"ד (ראו הציטוט המלא בסעיף 11 לעיל). בין היתר קבע המומחה כי נלקחו כספים מהעסק; כי אין התאמה בין הרווח שהציגו במאזנים לבין תוצאות הפעילות המשותפת בפועל; כי נלקחו כספים מבלי שהוצאו חשבוניות מתאימות; וכי היקף ביטולים של 60% מסכום ההזמנות יכול ללמד על פעילות בלתי כשרה.  התובע טוען כי ממצאי המומחה עוד עושים חסד על הנתבעים, שכן לא התייחסו לנזקים מאוחרים יותר שנגרמו לו ולא נכללו בתקופת הבדיקה.
21. בהתייחס לטענות הנתבעים (שתפורטנה להלן) בדבר זיוף נתונים מטעם התובע והמומחים מטעמו, הכחיש התובע כל חשד לזיוף ועמד על כך שהמתודולוגיה שיושמה לשם אחזור הנתונים בוצעה במהימנות על ידי אנשי מקצוע מומחים, וכי הדבר נדרש כיוון שרמי ועופר בחרו במודע שלא לנהל מעקב סדור וכנה אחרי הוצאות העסק, וזאת במטרה להסתיר את מעשי הגזל שלהם.
22. מעשים אלו, לשיטת התובע, עולים כדי גזל ותרמית כהגדרתם בהתאמה בסעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין, והתובע מפרט בסיכומיו כיצד מתקיימים, לשיטתו, במקרה שלפנינו, כל אחד מהיסודות הנדרשים לשם קיומן של העוולות הללו. לחילופין, נטען כי רמי הפר את החובות המוטלות עליו בהתאם לסעיפים 29, 34-33 ו-53 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 וכי עופר התרשל כלפי ישראל בהתאם לאמור בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין.  התובע עמד על כך שהנתבעים התעשרו שלא כדין בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ואף הפרו את סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 וסעיף 12(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, שכן השתמשו בשיקים שמסר להם בניגוד להרשאה.
23. בסעיפים 163-149 לסיכומיו פרט התובע מדוע, לשיטתו, אין מקום לייחס לו אשם תורם במסכת האירועים הנוגעת לעסק המשותף. התובע הפנה להלכה הקובעת כי "אדם שנגזל איננו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל" (ערעור אזרחי 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר (נבו 24.9.15)); הזכיר כי ממילא הגביל את תביעתו לסך של 2.6 מיליון ש"ח, בעוד הנזק שנגרם לו עולה על 5 מיליון ש"ח; טען כי הנתבעים לא הוכיחו שפעולות התובע מהוות "אשם תורם", שכן לא ניתן להניח שגם אם חתם שיקים "על החלק" ומסר את קוד הגישה לחשבונו, ידע או היה אדיש לאפשרות שהנתבעים יגזלו את כספו.  לטענת התובע, הנתבעים פעלו במכוון ובמזיד על מנת לגזול את כספו, בין היתר לכיסוי חובותיהם האישיים ומשכך לא רק שאין להטיל עליו אשם תורם אלא יש מקום לחייב בפיצוי עונשי.
24. התובע טען בסיכומיו (ראו החלק השישי) כי "הנתבעים הם שני כזבנים, שהוכח בחקירות הנגדיות שלא ניתן לתת אמון בעדותם" והפנה לפרוטוקול להוכחת הסתירות והשקרים בהם נתפסו, לשיטתו הנתבעים. כך למשל לעניין מעמדו של רמי בעסק (שכיר או שותף), וגובה הכנסתו; שאלת ערבותו של ישראל לשיקים שנמסרו למנכי שיקים; שאלת הגורם המנכה; שאלת חתימתו על ת/7.  הוא הדין גם לעניין עופר, וראו הפירוט בסעיפים 170-168 לסיכומים.
25. לשם השלמת התמונה אציין כי התובע החזיק בטענות כאלו ואחרות גם כלפי הנתבעים עמם התפשר - התובע טען כי שרלי סייע בגזילת הכספים ואף נטל בה חלק אקטיבי. זאת עשה תוך שימוש בחברת ברקת, בה הוא שלט דה-פקטו והציב בראשה את אמו סימון כ"אשת קש".  התובע טען כי לתרמית זו הצטרף גם מיכאל, אשר סייע לשרלי בניכוי השיקים וגזל גם הוא כספים שלא כדין.  עוד נטען כי ניצה ושחר הונו את התובע ושיתפו פעולה עם רמי בעת פגישתם עם התובע, תוך שתמכו בנתונים השקריים שהציג לתובע (בין אם במעשה ובין אם בשתיקה).  התובע התפשר תחילה עם ניצה ושחר תמורת סכום של 100,000 ש"ח, ולאחר מכן עם הנתבעים שרלי, ברקת וסימון תמורת סכום של 400,000 ש"ח.  לפשרה האחרונה הצטרף בשלב מאוחר יותר גם הנתבע מיכאל, תוך שהסכים לוותר על תביעה שכנגד אשר הגיש לפני כן.  לפיכך נותרה התביעה תלויה ועומדת כנגד רמי ועופר בלבד.

תמצית טענות הנתבעים 1 ו-5

26. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרחנית שהוגשה בחוסר תום לב משווע, במטרה להוציא מהם שלא כדין כספים. לשיטתם התובע ניסה לבנות נרטיב לפיו הוא אדם תמים ופשוט, נאיבי וחסר ניסיון, שנפל קורבן למעשה עוקץ ומרמה.  עם זאת, מדובר לטענתם באיש עסקים ממולח, בעל ניסיון עשיר בניהול עסקים (ראו הרקורד של התובע, המפורט בסעיף 19 לסיכומי הנתבעים), אשר יודע היטב "מה קורה בעסק שלו ובחשבוניתו הפרטיים" וחתם ביודעין ובהסכמה על השיקים ונתן אישור לכל מהלך ופעולה.  לשיטת הנתבעים, השאלה היחידה הדורשת הכרעה הינה האם הפעולות שבוצעו בעסק המשותף נעשו בידיעתו ועל דעתו של התובע (כגרסת הנתבעים), או שמא התובע הינו "מריונטה, בובה על חוט", כפי שעימת אותו ביהמ”ש במהלך חקירתו, וראו עמ' 340 לפרוטוקול, בשורות 4-1: "מה שקורה שם, אתה אחראי, לטוב ולרע.  מכיר בן-אדם לחודשיים, חותם לו על החלק על צ'קים ולא עוקב ולא מעניין אותו מה קורה שם? מה אתה בובה על חוט? מריונטה? תחתום, תביא, תלך, תבוא לבנק תגייס הלוואה, תלך לפתוח עוד חשבון, תעביר מההורים שלך 400,000 ש"ח?".  לשיטת הנתבעים, ככל שנגיע למסקנה שהתובע אכן ידע על המהלכים, אזי לא מתקיים היסוד הנדרש בעוולת התרמית והגזל של "היצג כוזב" והסתמכות על אותם מצגים.
27. בשאלה אותה מציבים הנתבעים כיחידה הדורשת הכרעה, טוענים הנתבעים שהתובע הודה שחתם ביודעין על 672 שיקים; קיבל לידיו את תדפיסי חשבונות הבנק שלו באופן שוטף; נתן הוראות ביצוע בחשבונותיו במהלך תקופת העסק המשותף; היה מעורב בפעילות העסק בשטח; והיה מגיע יום יום למשרד, אותו חלק עם עופר. די בכך לשיטתם כדי להוביל לדחיית התביעה והשאלה אם התקיימה שותפות בין הצדדים אם לאו כלל אינה רלוונטית להכרעה.  לחלופין טוענים הנתבעים כי לא התקיימה שותפות בין הצדדים, בין היתר מאחר ולא נחתם הסכם שותפות; הפעילות הכספית התנהלה באמצעות ארבעה חשבונות בנק של התובע בלבד; הוצג לצדדים שלישיים שמדובר בעסק פרטי של התובע; ורמי לא נשא בסיכון של אותו "עסק משותף" לו טוען התובע.  מוסיפים הנתבעים ומדגישים בסעיף 13 לסיכומיהם כי "ממילא שותפות בין הצדדים לא יכלה לקום מהטעם הפשוט שרמי היה בפשיטת רגל בזמנים הרלוונטים והתובע היה מודע אודות כך ואודות מצבו הכלכלי הקשה שאינו מאפשר לו לפתוח חשבונות בנק".
28. זהו המקום לציין כי בסיכומיהם בחרו הנתבעים שלא לחזור על הטענה המרכזית אותה העלה רמי בכתב הגנתו ובכתב ההגנה המתוקן לפיה: "הנתבע 1 עבד כשכיר אצל התובע ואף קיבל תלוש שכר ועל כך אין חולק כי לא קמה לתובע כל יריבות כנגד הנתבע 1" (סעיף 1 לכתב ההגנה), וכן בסעיף 8ב' לכתב ההגנה: "הנתבע היה למועדים הרלוונטים שכיר ושימש כעובדו של התובע וזאת בהתאם לתלושי השכר שהונפקו עבורו". ראו גם סעיפים 2 ו-9 לתצהיר רמי, שם חוזר הוא על טענת היותו שכיר, ובסעיף 11 לתצהיר שם נאמר על-ידי רמי: "הסכמתו של התובע לסייע לי, הייתה מתוך הבנה כי ניסיוני בתחום יכול לתרום, בצורה משמעותית, לשגשוג עסקו של התובע".
29. בסיכומיהם המשיכו הנתבעים וטענו כי במהלך ההליך הוכח שהתובע והמומחים מטעמו ביצועו עבירה פלילית וגרמו לרישום כוזב במסמכי תאגיד, באמצעות הזנת פקודות יומן בכרטסת רמי, במטרה "לתפור לו תיק". כל זאת לצד עדות רצופה בשקרים, התחמקויות וסתירות של התובע ומתן מענה תכוף של "לא זוכר".  לשיטת הנתבעים עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ואין לראות בעדות רו"ח גאון ושיפר כ"סיוע" הנדרש בפסיקה.
30. באשר למסד העובדתי, הנתבעים טענו כי באמצע שנת 2013 נפגש התובע עם רמי בניסיון ליצור מעין שיתוף פעולה עסקי (להבדיל משותפות), כשהרעיון מאחורי אותו שיתוף פעולה היה פשוט - התובע ניסה להרחיב את הפעילות העסקית הקיימת שלו (מכירת ושיווק חומרי ניקוי), באמצעות הקמת פעילות נוספת של שטיפת רכבים מסחריים, שלרמי היה ניסיון בה. במסגרת שיתוף הפעולה סוכם כי רמי יפרע את חוב העבר של רמי לניצה, בסך של 500,000 ש"ח, מתוך התקבולים שהיו אמורים להתקבל בעסק השטיפה.  בתמורה לכך, רמי היה אמור לסייע לתובע בהצלחת העסק החדש של השטיפה.  הנתבעים ציינו כי לשני הצדדים היה אינטרס ברור ומובן להצלחת עסק השטיפה: לרמי היה אינטרס שהעסק יצליח וירוויח על מנת שמתוך תקבוליו יפרע חובו לניצה, ולתובע היה אינטרס שהעסק יצליח מכיוון שמדובר בעסק שלו, שהופעל באמצעות העוסק המורשה שלו.
31. הנתבעים טענו כי בהסכם שנכרת בין התובע, רמי וניצה (מוצג 131) רשום ב"אותיות קידוש לבנה" שהסך של 500,000 ש"ח שאותו התחייב התובע לשלם לניצה הוא עבור פרעון החוב של רמי כלפי ניצה ואין בהסכם זה כל זכר לגבי מכירת פעילות או רכישת חלק בשותפות, כפי שטען התובע. לשיטת הנתבעים, טענתו זו של התובע מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.  הנתבעים ציינו כי תחילה הסתיר התובע את קיומו של הסכם זה וכשעומת עם חתימתו בחר לטעון כי מדובר בהסכם מפוברק ומזוייף (סעיף 29 לתצהיר התובע), לאחר מכן נאלץ לשנות את גרסתו וטען כי ככל הנראה חתם על ההסכם באופן לא מודע, כשהחתימו אותו על שלל מסמכים נוספים, גרסה שנשללה, לשיטת הנתבעים, גם על ידי ניצה בעדותה.
32. רמי המשיך להכחיש קיומה של שותפות בין הצדדים. הוא אינו הכחיש כי עבד במשך שנים בתחום שטיפת הרכבים, אך עמד על כך שלא הקים ולא ניהל עסק עצמאי על השם שלו, וגם לא באמצעות צדדים שלישיים, לא באמצעות סיגלית ולא באמצעות ניצה (ראו סעיף 25 לסיכומים.  יחד עם זאת, כאמור בסעיף 28 לעיל, זנח את הטענה כי היה עובד שכיר של התובע).  עוד הדגישו הנתבעים כאמור כי התובע לא רכש עסק או חלק בשותפות, ועובדה שהתובע לא דיווח לרשויות המס על רכישה שכזו ולא כל הלקוחות עליהם הצהיר רמי (נספח 3 לתצהיר התובע) עברו לאותו עסק משותף נטען (נספח 5) - דבר המלמד על כך שלא נרכשה פעילות עסקית.
33. הנתבעים סיכמו את המבנה העסקי וטענו: "מדובר בהזדמנות עסקית, שבמסגרתה התובע ניסה להרחיב את תחום הפעילות העסקית הקיימת שלו (ייצור ושיווק חומרי ניקוי), ולצרף אליה תחום פעילות נוסף (שטיפה מסחרית של כלי רכב)". לשיטתם, התובע היה מודע לסיכונים ולסיכויים של הרחבת הפעילות העסקית שלו ולכך שהוא מפעיל את העסק תחת עוסק מורשה שלו ובאמצעות חשבונותיו העסקיים.  לפיכך אם בסופו של יום הפסיד מפעילות זו הרי מדובר לכל היותר ב"טעות בכדאיות העסקה" ואין לו אלא להלין על עצמו.
34. לעניין התנהלות העסק בתקופה המשותפת טענו הנתבעים כי התובע היה אמון בעצמו על הניהול הכספי של העסק; פתח ארבעה חשבונות בנק בתקופה זו; פדה כספי פנסיה והעבירם לחשבון; קנה רכבים לעסק; הלך באופן אישי לבנק לקבל הלוואות; נטל הלוואה מקרובי משפחה והזרימם לעסק. לגרסת הנתבעים, גם מומחה ביהמ”ש העיר כי לא סביר בעיני שהתובע לא ידע מה קורה בחשבונותיו (עמ' 112, שו' 18-17) ואף ביהמ”ש התרשם כי התובע בקיא בפעולות חשבוניות (עמ' 331, שו' 14).  הנתבעים הפנו לחקירת התובע בה הוא הודה, לטענתם, כי היה מודע לפעילות היומיומית של העסק , לשיקים שיצאו ולהעברות הבנקאיות (ראו ההפניות בסעיף 61 לסיכומים).
35. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי השימוש בשיקים של התובע היה בהרשאה, וכי חזקה שמי שהוציא שטר שפרטים מהותיים חסרים בו, נתן הראשה למחזיק למלא את הפרטים החסרים. הנתבעים ציינו כי חזקה זו תיסתר רק אם יוכיח הכופר במתן ההרשאה שהפרטים לא מולאו בהתאם לבקשתו (ערעור אזרחי 434/63 חרותי נ' שובס, י"ד יח 403, 404 (1964); תיק אזרחי (תל אביב-יפו) 8094-06-14 או.טי.  קפיטל מודיעין בערעור מיסים נ' טיקום טופ תקשורת בע"מ, פס' 14 לפסק הדין (נבו 1.9.2016).  לשיטת הנתבעים, התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת טענתו לפיה השימוש בשיקים היה בניגוד להשראה ולייעוד לשמו ניתנו (הוצאות העסק).  הנתבעים טענו כי לו חפץ התובע להגביל את ההרשאה חזקה שלא היה נותן שיקים סחירים על החלק אלא מגביל את השיקים "למוטב בלבד".  בנוסף טענו הנתבעים כי התברר במהלך הליך ההוכחות שהתובע חתם בעצמו על כל השיקים, 672 במספר; חתם על מספר פנקסי שיקים במועדים שונים; ואישר לחברת ניכיון לבצע ניכיון שיקים (ראו חקירתו בעמ' 326, שו' 29-15).
36. הנתבעים חזרו והפנו לעדותו של עופר (ראו סעיפים 19-15 לתצהירו) לפיה עבד בשקיפות ובפיקוח התובע, כך שכל פעולה בעסק נעשתה באישורו. כחלק מפיקוח זה, היה מוסר דו"ח יומי לתובע עבור כל ההזמנות וכל התשלומים שיש לשלם, והשניים אף עברו באופן יומיומי על תנועות העו"ש בחשבונות הבנק של העסק, אשר היה תחת פיקוחו הבלעדי של התובע.  לשיטתם, אין זה מתקבל על הדעת כי התובע לא היה מודע במשך תשעה חודשים לתנועות הפיננסיות בחשבונו ולפיכך יש לשלול מניה ובניה כל טענה לגזל או התעשרות שלא כדין.
37. בהתייחס לחוו"ד מומחה ביהמ"ש, לא סתרו הנתבעים את ממצאיו לפיהם הגרעון הכספי של העסק עומד על 2.6 מיליון ש"ח; כי בוטלו חשבוניות בהיקף של 2.8 מיליון ש"ח וכי קיים הפרש של 3 מיליון ש"ח בין השיקים שנמשכו מחשבונות הבנק לבין המזומן שהופקד. יחד עם זאת, לשיטתם, המומחה לא קבע מי נטל כספים מהעסק (ראו גם האמור בפרק ה'3 לסיכומי הנתבעים).  בעניין זה הצביעו הנתבעים על כך שדווקא התובע הוא זה שהורה על ביטול החשבוניות, לאחר שהושגה המטרה של "ניפוח" הפעילות כלפי הבנקים (ראו פרק ה1 לסיכומים), ודפוס פעולה זה המשיך גם לאחר יציאת הנתבעים מהעסק.
38. עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי אין להסתמך על רישומי רו"ח שיפר, חוו"ד ברודר, וכנגזרת מכך גם על חוו"ד בוכניק, שכן התגלה כי התובע והמומחים מטעמו זייפו רישומים בספרי העסק לאחר שנטלו את המיטלטלין מבית העסק בליל ה-23.3.2014. לטענתם, הוספת הנתונים בוצעה באמצעות מנהלת החשבון מאשה ריקשפון (להלן: "מאשה"), אשר לא הובאה לעדות, וזאת תוך קבלת הוראות מהתובע כיצד לרשום את הנתונים, במטרה "לתפור" לנתבעים תיק (פרק ה'2 לסיכומי הנתבעים).
39. לשיטת הנתבעים, אין לתת אמון בעדותו של התובע, שהיתה לא עקבית, מלאה בסתירות ובאי דיוקים; יש לזקוף לחובתו את אי הבאתם לעדות של גרונלר, שבאמצעותו נכרת ההסכם בין התובע לרמי וניצה; וכן את העובדה שנמנע מלהעיד את מאשה, את דורית (מנהלת החשבונות בעסק בתקופה הרלוונטית), את סיגלית, ואת לקוחות וספקי העסק, אשר מהם ניתן היה ללמוד על שליטתו של התובע בעסק שטיפת הרכבים.
40. הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובע לא הוכיח את עילות התביעה ולא את היקף הנזקים הנטענים; לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העיסקה ועסקה הפסדית אליה נכנס התובע. סיכמו הנתבעים וטענו, בסעיף 130 לסיכומיהם, כדלקמן:

"גם אם התובע הצליח לשכנע לגבי הנרטיב שניסה להציג, וגם אם ניתן לקבל רושם שרמי ועופר הינם אנשים "לא טיפוסיים", "תחמנים" או אפילו אנשים "רעים", הדבר לא מביא למסקנה כי הם רימו והונו את התובע.  גם אם התובע הצליח להציג את רמי ועופר באור שלילי, נשאלת השאלה הבסיסית - האם באמת התובע נפל קורבן למעשה הונאה ומרמה של רמי ועופר? האם באמת התובע הינו אדם תמים, חסר ניסיון עיסקי אשר היה בובה וביצע מה שרמי ועופר אמרו לו כראה וקדש? האם התובע הוכיח שרמי ועופר גנבו ממנו כספים שלא כדין? האם רמי ועופר ביצעו פעולות ללא ידיעתו של התובע וחרגו מהרשאה בשימוש בשיקים שהתובע נתן להם "על החלק"? האם התובע הצליח להוכיח, ברף הנדרש, את עילות התביעה? התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית".