12. לאחר הגשת תצהירי הצדדים וחוו"ד בוכניק, התקיימו מספר ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו מגישי התצהירים (למעט שחר , רו"ח ברודר ומלי), כמו כן רו"ח בוכניק נחקר על חוות דעתו. בתום ההוכחות ולאחר אורכות שניתנו לבקשת הצדדים, ניתן צו לסיכומים. משאלו הוגשו, אסקור להלן את טענות הצדדים ואתפנה להכרעה.
תמצית טענות התובע
13. התובע טוען כי רמי הקים בעבר עסק לשטיפת רכבים אותו הפעיל שנים רבות באמצעות חברות או עוסקים מורשים של צדדים שלישיים, תוך שהיה מחפש בכל פעם "ספונסר"/קורבן חדש לדלות ממנו כספים, לרבות בני משפחתו אותם גרר להליכי הפש"ר (אביו, בנו, אחיו ורעייתו). רמי, שהיה בעברו ביחסים אישיים עם ניצה ואף פעל מעוסק מורשה של בנה שחר, "עקץ" גם אותה ואף פעל עם שרלי עוד מתקופה זו כדי לנכות שיקים שלא כדין. יתרה מכך, פעל בדרך דומה גם למול הגברת סיגלית טובול, שהייתה עמו בעברה בשותפות עסקית דומה (להלן: "סיגלית"). כלומר, לגרסת התובע מדובר בשיטת עבודה של רמי, והוא רק הקורבן האחרון בשרשרת זו. לטענת ישראל, רמי ועופר הינם צמד נוכלים שאינם מהססים לזייף מסמכים ולבצע פעילות עסקית לא לגיטימית, אגב יצירת חובות לאנשים תמי לב כמוהו.
14. נטען כי ניצה, גם בשל יחסיה האישיים עם רמי ומעורבות בנה, ויתרה על ניסיון לגבות את חובה המלא (לשיטת התובע, מעל חצי מיליון ש"ח) ורק ביקשה דרך להוציא עצמה מהעסק המפוקפק. הדרך שנבחרה היתה העברת חלקה של ניצה בעסק המשותף ל"קורבן" חדש, באמצעותו תתנהל הפעילות העסקית. למטרה זו פנה רמי לישראל, אותו הכיר כלקוח, ושכנע אותו כי הרווח החודשי של העסק המשותף של שניהם יעמוד על 350,000-280,000 ש"ח (ס' 21 לתצהיר התובע), מבלי שיש לכך כל אסמכתא או אחיזה במציאות. במקביל, ומאחורי גבו של התובע, התקיים המשא ומתן האמיתי על מחיר העסקה בין רמי ובין ניצה, וישראל שימש רק כ"כספומט" לביצועה (ס' 77 לסיכומי התובע; ובעניין זה מפנה התובע גם לתחלופת המיילים הפנימים בין רמי לניצה, נספח 134). רמי הוליך שולל את ישראל ושכנע אותו לרכוש את חלקה של ניצה בעסקו, בעלות של 500,000 ש"ח, בעוד שלא הוא ולא ניצה גילו לתובע על אירועי העבר ביניהם. בהקשר זה, טוען התובע כי טענת רמי ולפיה חתימתו על הסכם המחאת חוב של רמי כלפי ניצה, נטענה לראשונה רק בסיכומי הנתבעים ומהווה הרחבת חזית אסורה.
15. ישראל טוען כי רמי ועופר הציגו לו, מחד, מנגנון עסקי לגיטימי גלוי של הכנסות והוצאות נדרשות לעסק המשותף, שצפוי להניב עשרות אלפי שקלים בחודש (ראו נספח 3 לתצהיר וכן ת/7). במסגרת אותה פעילות לגיטימית רמי אמור היה לנהל את פעילות שטיפת הרכבים בשטח, לאתר לקוחות ולהחתים אותם על חוזים, ולאתר קבלני משנה; ואילו תפקידו של עופר היה לנהל את החלק האדמינסטרטיבי של הפעילות, אגב רישום הולם. בד ובבד הפעילו הנתבעים, לשיטת התובע, מנגנון כספי תרמיתי נסתר, שכל תכליתו לגזול את כספיו. במסגרת המנגנון התרמיתי, רמי היה אמון על מילוי השיקים אותם חתם ישראל "על החלק"; משיכת מזומנים כנגד מסירת השיקים למנכי שיקים; נטילת המזומנים שניתנו כנגד השיקים לכיסו ולידי צדדים שלישיים, שלמרביתם אין קשר לפעילות הלגיטימית של העסק. חלקו של עופר במנגנון הנסתר היה לערוך ולנהל את טבלאות השיקים בנפרד מהנהלת החשבונות הרשמית של העסק (נספח 50); לנפח הכנסות באמצעות הפקת חשבוניות פיקטיביות (נספחים 62-60); אי רישום הוצאות; ורישום שגוי של שיקים.
16. התובע הוסיף וטען כי רמי ועופר הונו אותו לאורך כל תקופת הפעילות המשותפת, כשהציגו בפניו מצג שהעסק רווחי וכי נדרשות הלוואות נוספות כדי לפתח אותו. ישראל, בתמימותו, נתן בהם אמון והאמין למצגיהם הכוזבים, בין היתר לאור הצהרת רמי, אותה עיגן בכתב ידו, לפיה "ארוויח מדי חודש 180,000 ש"ח" (ת/7). מצגים אלו נועדו "לסנוור" את עיניו של ישראל, לגרום לו לעצום את עיניו וליטול סיכונים, ולבסוף הותירו הנתבעים את התובע עם חובות לבנקים, לרשויות המס ולנושים אחרים, וביניהם עובדי העסק המשותף (לרבות עובדים שאף לא הכיר ולא התקשר עמם בעצמו בהסכמי עבודה). עוד נטען כי הנתבעים רימו את התובע עד סוף הפרשייה, ואף ציידו אותו במאזני בוחן פיקטיביים המצביעים על "עסק מרוויח" לכאורה, עד שאלו הופרכו על ידי רו"ח שיפר (ס' 107-106 לסיכומי התובע).
17. התובע פרט את השתלשלות העניינים שהובילה ל"התפוצצות" הפרשה. לשיטתו, תיאבונם של הנתבעים לא ידע שובע והם בקשו לשכנע אותו להקים חברה בע"מ, על מנת לקבל הלוואות בערבות מדינה. ישראל פנה לרו"ח גאון, וזה האחרון הקשה ושאל מדוע עסק קטן יחסית בהיקפיו נדרש לסכומי הלוואות גבוהים, במיוחד אם בעסק מרוויח עסקינן. קושיה זו הדליקה נורה אדומה, בעקותיה פנה רו"ח גאון לרו"ח שיפר על מנת שזה האחרון יבצע בדיקה מקיפה לעסק. התובע הגיע יחד עם רו"ח שיפר לעסק על מנת לקבל הסברים מעופר, האמון על החלק האדמינסטרטיבי, אולם עופר התחמק בעוד רמי פעל בצורה מאיימת והטיח את פנקסי השיקים על השולחן. חוסר שיתוף פעולה זה הוביל את התובע ורו"ח שיפר ליטול את המחשבים, המסמכים וכל החומר שהיה במשרדי העסק המשותף.
18. בסעיף 121 פרט התובע את הנזקים שנגרמו לו, לשיטתו, בסכום כולל של למעלה מ- 4,942,257 ש"ח, כשסכום זה כולל הלוואות שנטל על מנת לממן חובות שנוצרו (2,684,000 ש"ח); כיסוי יתרת חובה בבנק (626,313 ש"ח); תשלום לצדדי ג' במסגרת הסכמי פשרה בהליכים שונים (133,500 ש"ח); תשלום לעובדי שטיפת רכבים לאחר התפוצצות הפרשה (241,500 ש"ח); תשלומים לספקים לאחר התפוצצות הפרשה (179,648 ש"ח); תשלום לרשויות המס (88,509 ש"ח); ציוד וחומרים שנלקחו על-ידי הנתבעים (בשווי של 233,079 ש"ח). בנוסף טען הוא להוצאות עבור יועצים והליכים משפטיים בסכום של 755,708 ש"ח; ונזקים לא ממוניים בסכום של 600,000 ש"ח.
19. התובע הפנה לממצאי רו"ח בוכניק, המלמדים כיצד נגרמו נזקיו. לשיטתו, מחוו"ד מומחה ביהמ"ש עלה כי הנתבעים משכו שיקים מחשבונותיו בסכום של 6,648,694 ש"ח, בעוד שהפקידו מזומנים בחשבונות בסך של 2,258,122 ש"ח בלבד (סעיף 46 לחוו"ד בוכניק); ההכנסה שהעסק המשותף ייצר בתקופת השותפות עומד על 1,931,832 ש"ח (סעיף 53 לחוו"ד בוכניק), כאשר היקף הרווח הגולמי להכנסה הנ"ל בעסק נורמטיבי לשטיפת רכבים עומד על שיעור של 20%-60% מההכנסות (סעיף 55 לחוו"ד בוכניק), כך שאמור היה להיוותר בידי התובע רווח גולמי בחשבונותיו על סך שבין 386,000 ש"ח ועד 1,160 אלף ש"ח. רווח זה נמנע מהתובע בשל מעללי הנתבעים. התובע טוען כי הוכח שהנתבעים עצמם משכו מזומן מהחשבון בסכום של 178,131 ש"ח (סעיף 46 לחוו"ד בוכניק) והשתמשו בכרטיסי האשראי של העסק לצרכים אישיים, בסכום כולל של 62,967 ש"ח.
20. התובע הפנה לממצאיו של רו"ח בוכניק, אשר פורטו בסעיף 107 לחוו"ד (ראו הציטוט המלא בסעיף 11 לעיל). בין היתר קבע המומחה כי נלקחו כספים מהעסק; כי אין התאמה בין הרווח שהציגו במאזנים לבין תוצאות הפעילות המשותפת בפועל; כי נלקחו כספים מבלי שהוצאו חשבוניות מתאימות; וכי היקף ביטולים של 60% מסכום ההזמנות יכול ללמד על פעילות בלתי כשרה. התובע טוען כי ממצאי המומחה עוד עושים חסד על הנתבעים, שכן לא התייחסו לנזקים מאוחרים יותר שנגרמו לו ולא נכללו בתקופת הבדיקה.
21. בהתייחס לטענות הנתבעים (שתפורטנה להלן) בדבר זיוף נתונים מטעם התובע והמומחים מטעמו, הכחיש התובע כל חשד לזיוף ועמד על כך שהמתודולוגיה שיושמה לשם אחזור הנתונים בוצעה במהימנות על ידי אנשי מקצוע מומחים, וכי הדבר נדרש כיוון שרמי ועופר בחרו במודע שלא לנהל מעקב סדור וכנה אחרי הוצאות העסק, וזאת במטרה להסתיר את מעשי הגזל שלהם.
22. מעשים אלו, לשיטת התובע, עולים כדי גזל ותרמית כהגדרתם בהתאמה בסעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין, והתובע מפרט בסיכומיו כיצד מתקיימים, לשיטתו, במקרה שלפנינו, כל אחד מהיסודות הנדרשים לשם קיומן של העוולות הללו. לחילופין, נטען כי רמי הפר את החובות המוטלות עליו בהתאם לסעיפים 29, 34-33 ו-53 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 וכי עופר התרשל כלפי ישראל בהתאם לאמור בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין. התובע עמד על כך שהנתבעים התעשרו שלא כדין בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ואף הפרו את סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 וסעיף 12(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, שכן השתמשו בשיקים שמסר להם בניגוד להרשאה.
23. בסעיפים 163-149 לסיכומיו פרט התובע מדוע, לשיטתו, אין מקום לייחס לו אשם תורם במסכת האירועים הנוגעת לעסק המשותף. התובע הפנה להלכה הקובעת כי "אדם שנגזל איננו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל" (ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר (נבו 24.9.15)); הזכיר כי ממילא הגביל את תביעתו לסך של 2.6 מיליון ש"ח, בעוד הנזק שנגרם לו עולה על 5 מיליון ש"ח; טען כי הנתבעים לא הוכיחו שפעולות התובע מהוות "אשם תורם", שכן לא ניתן להניח שגם אם חתם שיקים "על החלק" ומסר את קוד הגישה לחשבונו, ידע או היה אדיש לאפשרות שהנתבעים יגזלו את כספו. לטענת התובע, הנתבעים פעלו במכוון ובמזיד על מנת לגזול את כספו, בין היתר לכיסוי חובותיהם האישיים ומשכך לא רק שאין להטיל עליו אשם תורם אלא יש מקום לחייב בפיצוי עונשי.
24. התובע טען בסיכומיו (ראו החלק השישי) כי "הנתבעים הם שני כזבנים, שהוכח בחקירות הנגדיות שלא ניתן לתת אמון בעדותם" והפנה לפרוטוקול להוכחת הסתירות והשקרים בהם נתפסו, לשיטתו הנתבעים. כך למשל לעניין מעמדו של רמי בעסק (שכיר או שותף), וגובה הכנסתו; שאלת ערבותו של ישראל לשיקים שנמסרו למנכי שיקים; שאלת הגורם המנכה; שאלת חתימתו על ת/7. הוא הדין גם לעניין עופר, וראו הפירוט בסעיפים 170-168 לסיכומים.
25. לשם השלמת התמונה אציין כי התובע החזיק בטענות כאלו ואחרות גם כלפי הנתבעים עמם התפשר – התובע טען כי שרלי סייע בגזילת הכספים ואף נטל בה חלק אקטיבי. זאת עשה תוך שימוש בחברת ברקת, בה הוא שלט דה-פקטו והציב בראשה את אמו סימון כ"אשת קש". התובע טען כי לתרמית זו הצטרף גם מיכאל, אשר סייע לשרלי בניכוי השיקים וגזל גם הוא כספים שלא כדין. עוד נטען כי ניצה ושחר הונו את התובע ושיתפו פעולה עם רמי בעת פגישתם עם התובע, תוך שתמכו בנתונים השקריים שהציג לתובע (בין אם במעשה ובין אם בשתיקה). התובע התפשר תחילה עם ניצה ושחר תמורת סכום של 100,000 ש"ח, ולאחר מכן עם הנתבעים שרלי, ברקת וסימון תמורת סכום של 400,000 ש"ח. לפשרה האחרונה הצטרף בשלב מאוחר יותר גם הנתבע מיכאל, תוך שהסכים לוותר על תביעה שכנגד אשר הגיש לפני כן. לפיכך נותרה התביעה תלויה ועומדת כנגד רמי ועופר בלבד.
תמצית טענות הנתבעים 1 ו-5
26. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרחנית שהוגשה בחוסר תום לב משווע, במטרה להוציא מהם שלא כדין כספים. לשיטתם התובע ניסה לבנות נרטיב לפיו הוא אדם תמים ופשוט, נאיבי וחסר ניסיון, שנפל קורבן למעשה עוקץ ומרמה. עם זאת, מדובר לטענתם באיש עסקים ממולח, בעל ניסיון עשיר בניהול עסקים (ראו הרקורד של התובע, המפורט בסעיף 19 לסיכומי הנתבעים), אשר יודע היטב "מה קורה בעסק שלו ובחשבוניתו הפרטיים" וחתם ביודעין ובהסכמה על השיקים ונתן אישור לכל מהלך ופעולה. לשיטת הנתבעים, השאלה היחידה הדורשת הכרעה הינה האם הפעולות שבוצעו בעסק המשותף נעשו בידיעתו ועל דעתו של התובע (כגרסת הנתבעים), או שמא התובע הינו "מריונטה, בובה על חוט", כפי שעימת אותו ביהמ"ש במהלך חקירתו, וראו עמ' 340 לפרוטוקול, בשורות 4-1: "מה שקורה שם, אתה אחראי, לטוב ולרע. מכיר בן-אדם לחודשיים, חותם לו על החלק על צ'קים ולא עוקב ולא מעניין אותו מה קורה שם? מה אתה בובה על חוט? מריונטה? תחתום, תביא, תלך, תבוא לבנק תגייס הלוואה, תלך לפתוח עוד חשבון, תעביר מההורים שלך 400,000 ש"ח?". לשיטת הנתבעים, ככל שנגיע למסקנה שהתובע אכן ידע על המהלכים, אזי לא מתקיים היסוד הנדרש בעוולת התרמית והגזל של "היצג כוזב" והסתמכות על אותם מצגים.
27. בשאלה אותה מציבים הנתבעים כיחידה הדורשת הכרעה, טוענים הנתבעים שהתובע הודה שחתם ביודעין על 672 שיקים; קיבל לידיו את תדפיסי חשבונות הבנק שלו באופן שוטף; נתן הוראות ביצוע בחשבונותיו במהלך תקופת העסק המשותף; היה מעורב בפעילות העסק בשטח; והיה מגיע יום יום למשרד, אותו חלק עם עופר. די בכך לשיטתם כדי להוביל לדחיית התביעה והשאלה אם התקיימה שותפות בין הצדדים אם לאו כלל אינה רלוונטית להכרעה. לחלופין טוענים הנתבעים כי לא התקיימה שותפות בין הצדדים, בין היתר מאחר ולא נחתם הסכם שותפות; הפעילות הכספית התנהלה באמצעות ארבעה חשבונות בנק של התובע בלבד; הוצג לצדדים שלישיים שמדובר בעסק פרטי של התובע; ורמי לא נשא בסיכון של אותו "עסק משותף" לו טוען התובע. מוסיפים הנתבעים ומדגישים בסעיף 13 לסיכומיהם כי "ממילא שותפות בין הצדדים לא יכלה לקום מהטעם הפשוט שרמי היה בפשיטת רגל בזמנים הרלוונטים והתובע היה מודע אודות כך ואודות מצבו הכלכלי הקשה שאינו מאפשר לו לפתוח חשבונות בנק".
28. זהו המקום לציין כי בסיכומיהם בחרו הנתבעים שלא לחזור על הטענה המרכזית אותה העלה רמי בכתב הגנתו ובכתב ההגנה המתוקן לפיה: "הנתבע 1 עבד כשכיר אצל התובע ואף קיבל תלוש שכר ועל כך אין חולק כי לא קמה לתובע כל יריבות כנגד הנתבע 1" (סעיף 1 לכתב ההגנה), וכן בסעיף 8ב' לכתב ההגנה: "הנתבע היה למועדים הרלוונטים שכיר ושימש כעובדו של התובע וזאת בהתאם לתלושי השכר שהונפקו עבורו". ראו גם סעיפים 2 ו-9 לתצהיר רמי, שם חוזר הוא על טענת היותו שכיר, ובסעיף 11 לתצהיר שם נאמר על-ידי רמי: "הסכמתו של התובע לסייע לי, הייתה מתוך הבנה כי ניסיוני בתחום יכול לתרום, בצורה משמעותית, לשגשוג עסקו של התובע".
29. בסיכומיהם המשיכו הנתבעים וטענו כי במהלך ההליך הוכח שהתובע והמומחים מטעמו ביצועו עבירה פלילית וגרמו לרישום כוזב במסמכי תאגיד, באמצעות הזנת פקודות יומן בכרטסת רמי, במטרה "לתפור לו תיק". כל זאת לצד עדות רצופה בשקרים, התחמקויות וסתירות של התובע ומתן מענה תכוף של "לא זוכר". לשיטת הנתבעים עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ואין לראות בעדות רו"ח גאון ושיפר כ"סיוע" הנדרש בפסיקה.
30. באשר למסד העובדתי, הנתבעים טענו כי באמצע שנת 2013 נפגש התובע עם רמי בניסיון ליצור מעין שיתוף פעולה עסקי (להבדיל משותפות), כשהרעיון מאחורי אותו שיתוף פעולה היה פשוט – התובע ניסה להרחיב את הפעילות העסקית הקיימת שלו (מכירת ושיווק חומרי ניקוי), באמצעות הקמת פעילות נוספת של שטיפת רכבים מסחריים, שלרמי היה ניסיון בה. במסגרת שיתוף הפעולה סוכם כי רמי יפרע את חוב העבר של רמי לניצה, בסך של 500,000 ש"ח, מתוך התקבולים שהיו אמורים להתקבל בעסק השטיפה. בתמורה לכך, רמי היה אמור לסייע לתובע בהצלחת העסק החדש של השטיפה. הנתבעים ציינו כי לשני הצדדים היה אינטרס ברור ומובן להצלחת עסק השטיפה: לרמי היה אינטרס שהעסק יצליח וירוויח על מנת שמתוך תקבוליו יפרע חובו לניצה, ולתובע היה אינטרס שהעסק יצליח מכיוון שמדובר בעסק שלו, שהופעל באמצעות העוסק המורשה שלו.
31. הנתבעים טענו כי בהסכם שנכרת בין התובע, רמי וניצה (מוצג 131) רשום ב"אותיות קידוש לבנה" שהסך של 500,000 ש"ח שאותו התחייב התובע לשלם לניצה הוא עבור פרעון החוב של רמי כלפי ניצה ואין בהסכם זה כל זכר לגבי מכירת פעילות או רכישת חלק בשותפות, כפי שטען התובע. לשיטת הנתבעים, טענתו זו של התובע מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. הנתבעים ציינו כי תחילה הסתיר התובע את קיומו של הסכם זה וכשעומת עם חתימתו בחר לטעון כי מדובר בהסכם מפוברק ומזוייף (סעיף 29 לתצהיר התובע), לאחר מכן נאלץ לשנות את גרסתו וטען כי ככל הנראה חתם על ההסכם באופן לא מודע, כשהחתימו אותו על שלל מסמכים נוספים, גרסה שנשללה, לשיטת הנתבעים, גם על ידי ניצה בעדותה.
32. רמי המשיך להכחיש קיומה של שותפות בין הצדדים. הוא אינו הכחיש כי עבד במשך שנים בתחום שטיפת הרכבים, אך עמד על כך שלא הקים ולא ניהל עסק עצמאי על השם שלו, וגם לא באמצעות צדדים שלישיים, לא באמצעות סיגלית ולא באמצעות ניצה (ראו סעיף 25 לסיכומים. יחד עם זאת, כאמור בסעיף 28 לעיל, זנח את הטענה כי היה עובד שכיר של התובע). עוד הדגישו הנתבעים כאמור כי התובע לא רכש עסק או חלק בשותפות, ועובדה שהתובע לא דיווח לרשויות המס על רכישה שכזו ולא כל הלקוחות עליהם הצהיר רמי (נספח 3 לתצהיר התובע) עברו לאותו עסק משותף נטען (נספח 5) – דבר המלמד על כך שלא נרכשה פעילות עסקית.
33. הנתבעים סיכמו את המבנה העסקי וטענו: "מדובר בהזדמנות עסקית, שבמסגרתה התובע ניסה להרחיב את תחום הפעילות העסקית הקיימת שלו (ייצור ושיווק חומרי ניקוי), ולצרף אליה תחום פעילות נוסף (שטיפה מסחרית של כלי רכב)". לשיטתם, התובע היה מודע לסיכונים ולסיכויים של הרחבת הפעילות העסקית שלו ולכך שהוא מפעיל את העסק תחת עוסק מורשה שלו ובאמצעות חשבונותיו העסקיים. לפיכך אם בסופו של יום הפסיד מפעילות זו הרי מדובר לכל היותר ב"טעות בכדאיות העסקה" ואין לו אלא להלין על עצמו.
34. לעניין התנהלות העסק בתקופה המשותפת טענו הנתבעים כי התובע היה אמון בעצמו על הניהול הכספי של העסק; פתח ארבעה חשבונות בנק בתקופה זו; פדה כספי פנסיה והעבירם לחשבון; קנה רכבים לעסק; הלך באופן אישי לבנק לקבל הלוואות; נטל הלוואה מקרובי משפחה והזרימם לעסק. לגרסת הנתבעים, גם מומחה ביהמ"ש העיר כי לא סביר בעיני שהתובע לא ידע מה קורה בחשבונותיו (עמ' 112, שו' 18-17) ואף ביהמ"ש התרשם כי התובע בקיא בפעולות חשבוניות (עמ' 331, שו' 14). הנתבעים הפנו לחקירת התובע בה הוא הודה, לטענתם, כי היה מודע לפעילות היומיומית של העסק , לשיקים שיצאו ולהעברות הבנקאיות (ראו ההפניות בסעיף 61 לסיכומים).
35. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי השימוש בשיקים של התובע היה בהרשאה, וכי חזקה שמי שהוציא שטר שפרטים מהותיים חסרים בו, נתן הראשה למחזיק למלא את הפרטים החסרים. הנתבעים ציינו כי חזקה זו תיסתר רק אם יוכיח הכופר במתן ההרשאה שהפרטים לא מולאו בהתאם לבקשתו (ע"א 434/63 חרותי נ' שובס, י"ד יח 403, 404 (1964); ת"א (תל אביב-יפו) 8094-06-14 או.טי. קפיטל מודיעין בע"מ נ' טיקום טופ תקשורת בע"מ, פס' 14 לפסק הדין (נבו 1.9.2016). לשיטת הנתבעים, התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת טענתו לפיה השימוש בשיקים היה בניגוד להשראה ולייעוד לשמו ניתנו (הוצאות העסק). הנתבעים טענו כי לו חפץ התובע להגביל את ההרשאה חזקה שלא היה נותן שיקים סחירים על החלק אלא מגביל את השיקים "למוטב בלבד". בנוסף טענו הנתבעים כי התברר במהלך הליך ההוכחות שהתובע חתם בעצמו על כל השיקים, 672 במספר; חתם על מספר פנקסי שיקים במועדים שונים; ואישר לחברת ניכיון לבצע ניכיון שיקים (ראו חקירתו בעמ' 326, שו' 29-15).
36. הנתבעים חזרו והפנו לעדותו של עופר (ראו סעיפים 19-15 לתצהירו) לפיה עבד בשקיפות ובפיקוח התובע, כך שכל פעולה בעסק נעשתה באישורו. כחלק מפיקוח זה, היה מוסר דו"ח יומי לתובע עבור כל ההזמנות וכל התשלומים שיש לשלם, והשניים אף עברו באופן יומיומי על תנועות העו"ש בחשבונות הבנק של העסק, אשר היה תחת פיקוחו הבלעדי של התובע. לשיטתם, אין זה מתקבל על הדעת כי התובע לא היה מודע במשך תשעה חודשים לתנועות הפיננסיות בחשבונו ולפיכך יש לשלול מניה ובניה כל טענה לגזל או התעשרות שלא כדין.
37. בהתייחס לחוו"ד מומחה ביהמ"ש, לא סתרו הנתבעים את ממצאיו לפיהם הגרעון הכספי של העסק עומד על 2.6 מיליון ש"ח; כי בוטלו חשבוניות בהיקף של 2.8 מיליון ש"ח וכי קיים הפרש של 3 מיליון ש"ח בין השיקים שנמשכו מחשבונות הבנק לבין המזומן שהופקד. יחד עם זאת, לשיטתם, המומחה לא קבע מי נטל כספים מהעסק (ראו גם האמור בפרק ה'3 לסיכומי הנתבעים). בעניין זה הצביעו הנתבעים על כך שדווקא התובע הוא זה שהורה על ביטול החשבוניות, לאחר שהושגה המטרה של "ניפוח" הפעילות כלפי הבנקים (ראו פרק ה1 לסיכומים), ודפוס פעולה זה המשיך גם לאחר יציאת הנתבעים מהעסק.
38. עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי אין להסתמך על רישומי רו"ח שיפר, חוו"ד ברודר, וכנגזרת מכך גם על חוו"ד בוכניק, שכן התגלה כי התובע והמומחים מטעמו זייפו רישומים בספרי העסק לאחר שנטלו את המיטלטלין מבית העסק בליל ה-23.3.2014. לטענתם, הוספת הנתונים בוצעה באמצעות מנהלת החשבון מאשה ריקשפון (להלן: "מאשה"), אשר לא הובאה לעדות, וזאת תוך קבלת הוראות מהתובע כיצד לרשום את הנתונים, במטרה "לתפור" לנתבעים תיק (פרק ה'2 לסיכומי הנתבעים).
39. לשיטת הנתבעים, אין לתת אמון בעדותו של התובע, שהיתה לא עקבית, מלאה בסתירות ובאי דיוקים; יש לזקוף לחובתו את אי הבאתם לעדות של גרונלר, שבאמצעותו נכרת ההסכם בין התובע לרמי וניצה; וכן את העובדה שנמנע מלהעיד את מאשה, את דורית (מנהלת החשבונות בעסק בתקופה הרלוונטית), את סיגלית, ואת לקוחות וספקי העסק, אשר מהם ניתן היה ללמוד על שליטתו של התובע בעסק שטיפת הרכבים.
40. הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובע לא הוכיח את עילות התביעה ולא את היקף הנזקים הנטענים; לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העיסקה ועסקה הפסדית אליה נכנס התובע. סיכמו הנתבעים וטענו, בסעיף 130 לסיכומיהם, כדלקמן:
"גם אם התובע הצליח לשכנע לגבי הנרטיב שניסה להציג, וגם אם ניתן לקבל רושם שרמי ועופר הינם אנשים "לא טיפוסיים", "תחמנים" או אפילו אנשים "רעים", הדבר לא מביא למסקנה כי הם רימו והונו את התובע. גם אם התובע הצליח להציג את רמי ועופר באור שלילי, נשאלת השאלה הבסיסית – האם באמת התובע נפל קורבן למעשה הונאה ומרמה של רמי ועופר? האם באמת התובע הינו אדם תמים, חסר ניסיון עיסקי אשר היה בובה וביצע מה שרמי ועופר אמרו לו כראה וקדש? האם התובע הוכיח שרמי ועופר גנבו ממנו כספים שלא כדין? האם רמי ועופר ביצעו פעולות ללא ידיעתו של התובע וחרגו מהרשאה בשימוש בשיקים שהתובע נתן להם "על החלק"? האם התובע הצליח להוכיח, ברף הנדרש, את עילות התביעה? התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית".
סיכומי התשובה של התובע
41. בהתאם לזכות שניתנה לו, הגיש התובע סיכומי תשובה במסגרתם טען כי הנתבעים כללו בסיכומיהם ציטוטים חלקיים, מסולפים ומגמתיים מתוך הפרוטוקול; כי כללו בהם גרסה עובדתית חדשה, המהווה שינוי והרחבת חזית, לפיה הושג סיכום לשיתוף פעולה עסקי, וזאת בשונה מהגרסה לפיה היה רמי עובד שכיר של התובע; לשיטת התובע, מאחר והנתבעים בחרו לשקר בנקודה כה מהותית, יש להחיל עליהם את חזקת השקר הנזכרת בע"א 765/18 חיון נ' חיון (נבו 1.5.2019). התובע מחה על ניסיון הנתבעים להציגו כאיש עתיר נכסים, איש עסקים ממולח ומתוחכם. התובע דוחה את טענות הזיוף במסמכי העסק ומסביר כי כל שנעשה הינו השלמת נתונים כספיים והתחקות אחר המצב הנכון בפועל. כמו כן, הודף הוא את טענות הנתבעים באשר לאי אמינותו ולאי הבאת עדים.
42. התובע חתם את סיכומי התשובה במילים הבאות:
"תם ונשלם, התובע יקווה, כי הפרשה הארוכה והכואבת הזו, שלימדה אותו שיעור גדול, תסתיים באקורד חיובי, באמצעות פסק דין, שיאפשר לו מחד – להגן על עצמו מפני מחזיקי שיקים עלומים שמסתובבים עדיין 'בחוץ', ומאידך – ישמש עבורו אמצעי שיאפשר לו להשתפות על נזקיו, ולו באופו חלקי".
דיון והכרעה – וראשית להכרעה בתמצית
43. אכן, פרשה ארוכה וכואבת, כפי שחתם התובע את סיכומי התשובה מטעמו. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה כי גרסת כל אחד מהצדדים אינה חפה מסתירות, תמיהות וספקות. מחד, איני מקבלת את גרסת התובע לפיה מדובר באדם תמים שנפל קורבן למעשה עוקץ מתוחכם; מאידך, איני מקבלת את גרס(או)ת הנתבעים, המבקשים להרחיק עצמם לחלוטין מאותה פעילות פיננסית סבוכה, לא הגיונית ולא נחוצה – אלא אם המטרה העומדת בבסיסה אינה מתיישבת עם הוראות הדין ופועלת לטובתם הם.
44. כל קורא אשר עיניו בראשו ישאל עצמו מדוע עסק לגטימי לשטיפת רכבים, עם קהל לקוחות מכובד (ראו נספח 3 ו-5 לתצהיר התובע, לקוחות כמו דן תחבורה, תור בוס, שלמה סיקסט ועוד), אשר משלם בהעברות בנקאיות ולא במזומן (סעיף 107א(6) לחוו"ד מומחה ביהמ"ש), עובד בצורה כה עקומה ובלתי ניתנת למעקב? מדוע עסק שההכנסות שלו בתקופת הפעילות מסתכמות בכ -1.9 מיליון ש"ח ושאמור להרוויח עד 60% (ראו סעיף 55 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש), כך שהוצאותיו לא אמורות לעלות על מיליון ש"ח, מפזר מעל 700 שיקים שנחתמים מראש "על החלק", מבלי הגבלה "למוטב בלבד", בסכום כולל של 6.6 מיליון ש"ח? מדוע מבוטלות חשבוניות בהיקף של 2.8 מיליון ש"ח? מדוע ישנן פעולות חשבונאיות כה רבות ללא קבלות? מדוע יש צורך בפריטה כה מסיבית של כסף מזומן?
45. דומה כי הפרשה אינה רק ארוכה וכואבת, אלא עגומה ומערבת מעשים בלתי חוקיים בעליל, כשלא זה המקום למצות את הדין עם המעורבים – תשלום ב'שחור' לעובדים; 'ניפוח' מחזורי פעילות במטרה לאשר הלוואות; ניהול עסק (מאחורי הקלעים) בזמן פשיטת רגל; רישומים כוזבים; ועוד כהנא וכהנא פעולות שהחוקיות מהן והלאה. יאמר מיד – זה לא המקום לדון כאמור במעשים אלו. יחד עם זאת, כך התנהל אותו "עסק משותף". בשלב זה נדרשת אני להכריע במישור היחסים הפנימי בלבד, בין התובע מחד לבין הנתבעים מאידך. אין בכוחו של פסק דין זה להכריע בזכויות צדדים שלישיים כלפי מי מהמעורבים (כפי שמבקש למעשה התובע בפיסקה האחרונה לסיכומיו), ואיני סבורה שמי מבינהם הינו שה תמים.
46. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה שבמישור היחסים הפנימיים, התובע אכן "הסתנוור" מהאפשרות להרחיב את עסקו הקטן לשיווק חומרי ניקוי ולהתפתח לעסק המרוויח פי ארבע, כפי שהוצג לו על-ידי רמי; הזדמנות קורצת זו להרחיב את העסק גרמה לתובע לשתף פעולה עם רמי, הגם שידע שמסובך הוא בחובות ובשל כך יש להתנהל באמצעות חשבונותיו הוא; התובע אמנם התפתה לחתום על שיקים על החלק, אולם סבר כי ישמשו להוצאות העסק בלבד, ובוודאי שלא לתשלום חובות הנתבעים או מי מהם לצדדים שלישיים. הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא נתן הרשאה לביצוע תשלומים שאינם קשורים לעסק ובמובן זה נגזלו כספיו, ואת גזל זה יש להשיב. אבאר קביעותיי אלו.
מהות ה"שותפות"/"שיתוף הפעולה"/"העסק המשותף", אשר פעל באמצעות מור שיווק
47. מלל רב נשפך בשאלת מהות היחסים שבין התובע לרמי והגדרתם – מ"שותפות"; "שיתוף פעולה עסקי"; ו"עסק משותף". הצדדים היו חלוקים האם התובע רכש את חלקה של ניצה באותה "שותפות", כטענת התובע, או שמא פרע את חובו של רמי כלפי ניצה מתוך תקבולי העסק המשותף, מתוך רצון לזכות בתרומתו של רמי להרחבת עסקו (כטענת הנתבעים בסיכומיהם). לנוכח המסקנה אליה הגעתי, סבורה אני כי אין חשיבות לשאלה האם בשותפות במובנה המשפטי עסקינן, או שמא ב"שיתוף פעולה עסקי" בלבד, ואפרט.
48. מטענות הצדדים ומהראיות עולה כי, למצער, התקיים בין הצדדים שיתוף פעולה עסקי. אין חולק לעובדה שב"פרונט" הוצב התובע, והפעילות כולה התבצעה באמצעות מספר העוסק מורשה שלו ובאמצעות חשבונות הבנק שלו. דבר זה נעשה מהסיבה הפשוטה שרמי היה באותה עת פושט רגל; כל נכסיו מוקנים לנאמן אשר מונה לו על ידי בית המשפט המחוזי בלוד. מיותר לציין כי כל הכנסה של רמי אמורה להיות מדווחת לנאמן; כל פעילות עסקית עצמאית חייבת לקבל את אישור הנאמן; הדיווחים אמורים להיות על בסיס חודשי; התשלום החודשי שמשלם רמי, החייב, אמור להיות מושפע מגובה הכנסתו. כל אלו הם מושכלות יסוד בדיני פשיטת רגל, ויבחנו במידת הצורך בתיק הפש"ר.
49. השיטה לפיה רמי מציב ב"פרונט" גורם אחר אינה זרה לו, וכך עלה מהראיות. רמי הודה בסיכומיו כי לא ניהל עסק עצמאי, מכיוון שהינו פושט רגל. הגעתי לכלל מסקנה שלצורך ניהול העסק של שטיפת הרכבים, שכונה בשם "דריבון" (ראו מוצג ת/27), פעל רמי בעבר בחסות סיגלית, ולאחר מכן באמצעות ניצה, שאף אותה הותיר בחובות. ראו לעניין דפוס הפעולה הזהה בסעיפים 27-22 לתצהיר ניצה; סעיפים 7-5 לתצהיר שחר; ניתן בנקל להבחין כי הפעילות מוגדרת כ"עסק משותף"; זו מבוצעת באמצעות עוסק מורה של מי שאינו פושט רגל; יש רצון להרחיב את העסק וליטול הלוואות בערבות מדינה. ראו בהקשר זה גם את עדותה של ניצה, אשר מתארת מסכת אירועים דומה ביותר לעניין שבפניי (עמ' 892, שו' 34-10; עמ' 893, שו' 8-1):
ש. את בסעיף 27 מודה שהוא לא יכול להפעיל את העסק עם חשבון בנק עוסק מורשה, אמרת את זה גם פה. נכון?
ת. כן.
(...)
ש. לא היה לך חשש שכל העסק הזה התנהל מהחשבון שלך ושל הבן שלך, נכון? פתחתם חשבון משותף?
ת. פתחתי חשבון של פז (..) שחר פז.
ש. חשבון משותף על שניכם בבנק דיסקונט (...) את למעשה החשבון הזה במסגרתו הפעלתם את העסק, נכון?
ת. כן.
ש. ואת גם נתת לרמי כרטיס אשראי של החשבון הזה, נכון?
ת. כן.
ש. ואז גם נתת לו פנקסי צ'קים?
ת. לא (...) ממש לא, מעולם לא (...) כל צ'ק וצ'ק אני כתבתי.
לבסוף, כפי שהבהירה בתשובותיה, נותרה ניצה עם חובות בהיקף של חצי מיליון ש"ח (עמ' 903, שו' 33-28; עמ' 904, שו' 1):
ש. כמה את בהפסד מרמי? (...) כמה עלה לך רמי?
ת. מה שהלוויתי זה מה שהפסדתי.
(...)
ש. בערך חצי מיליון שקל.
ת. כן.
50. באותה שיטה פעל רמי באמצעות חשבון הבנק של סיגלית, וראו עדותה במסגרת ת"ט (אשקלון) 42107-02-12 אטיאס נ' טובול (נבו 4.3.2012) בפרוטוקול שהוגש וסומן ת/16:
"בדיעבד, מה שקרה עם מר גבע.... אני רוצה להסביר את הסיטואציה אליה נקלעתי. מר גבע הוא אדם נשוי. אני עוברת תהליך גירושין מייגע במשך 10 שנים. מר גבע התגלה כנוכל... עבדנו ביחד, היו שיקים שאני נתתי, אני, בעסק שלי, כאשר הוא העביר אליי את העסק שלו תוך עוקץ מובהק, שנחקר במשטרה... באפריל 2009... אני אנסה להקדים קצת, משנת 2006 היו כמה עסקים למר גבע כאשר הוא הכיר אותי. היום בדיעבד אני מבינה שזו הייתה התבייתות עליי למעשה נוכלות ועוקץ... הוא העביר אליי את החברה שלו על מנת לסדר את התרמית שהוא עשה. היום בדיעבד כשאני מחברת ועושה אחד ועוד אחד ולא בתוך הכאוס הזה, אני מתחילה להבין מה קרה פה. אני הייתי אישה עם דו"ח עושר בבנק. בפעם הראשונה בה הוגבלתי זה היה באפריל 2009 בבנק לאומי".
51. ראו חקירתה בעמ' 4-5 לפרו' ת/16, המצביעים על כך שבפנינו "שידור חוזר", ותומכים חד משמעית בתזה של התובע:
ש. תסבירי בבקשה לביהמ"ש מדוע את רושמת בסעיף 2 שאת נתת שיקים פתוחים למר גבע וביחד עימו התחלת להפעיל עסק לשטיפת מכוניות ללא מים, ואת מוסרת בדצמבר 2009 וגם במועדים מאוחרים יותר: "נועדו לשלם את הוצאות העסק". תסבירי מדוע שלאחר שאת שרופה בבנקים, לטענתך התחלת לחשוד בבן הזוג שלך ואביך נותן לך חלון קטן ומצומצם לצרכים האישיים בלבד שלך, מדוע את חותמת על שיק פתוח לעסק?
ת. העסק לשטיפת הרכבים התנהל בשנת 2007-9 לדעתי בבנק לאומי, בחשבון חברת גבע פויינט בע"מ ולא כמו שאני נשאלת פה. החשבונות העסקיים של העסק לשטיפת רכבים נפלו בבנק לאומי, עקב התרמית שעברתי. החשבון הזה לא נפתח לצורך העסק.
לשאלת ביהמ"ש, השיקים שנתתי למר גבע היו אך ורק במידה ויהיה מקרה דחוף בשטח ואני לא אהיה שם ולא אמצא שם, בוודאי ובוודאי שזה היה בסכום של מאות בודדים או גג 1000 ש"ח כי לא יכולתי לתת יותר מזה. זה הדבר היחיד. מה עוד שהייתי בתוך המצוקה והשיקים הבודדים האלה היו אמורים להיות של פה לאכול פלאפל או פאנצ'ר ואין מה לעשות. אסור לשכוח שהוא כל הזמן הילך עליי עם הרומן וכל הנוכלות שהוא עשה עליי. לשם כך הם ניתנו לו ולא בוודאי מה שהוא עשה בהם... (הדגשות שלי).
52. כשעומת רמי בעדותו עם דבריה של סיגלית ועם פסק הדין שניתן בעניינה, ועם העובדה שלא הצהיר על כך, טען רק כי הוא לא מכיר את פסק הדין (עמ' 529, שו' 34-24):
ת. בכלל לא הייתי, לא יודע על מה אתה מדבר אחי לא הייתי שם, לא יודע מה זה.
ש. אתה לא יודע? גם את זה אתה לא יודע?
ת. לא.
ש. אז יש פה בסוף פסק דין נגדך בהודעת צד ג', "על הצד השלישי לשלם הנתבעת שולחת ההודעה כדלקמן את הסך של כך וכך" את הפסק דין הזה אתה לא מכיר.
ת. לא (...) אני לא יודע מה זה בכלל, אני פעם ראשונה רואה את זה.
53. ובהקשר לכך, ראוי לציין כי גם את הטענות הדומות של עופר ואשתו כלפי רמי. גם במקרה זה, טען רמי כי הוא לא יודע במה המדובר (עמ' 532, שו' 28-11; עמ' 533, שו' 9-1 ו-23-20):
ש. אחיך עופר ורעייתו הם גם בהליכי פשיטת רגל, נכון? או היו.
ת. אין לי מושג, תשאל אותם.
ש. אתה לא יודע? אתה יודע שגם עופר ורעייתו טוענים שסיבכת אותם בפשיטת רגל? אתה לא יודע? אני רוצה להקריא לך, להציג לך.
ת. במה אני צריך להודות?
ש. האם ידוע לך שאחיך בא אליך בטענות שסיבכת אותו.
ת. לא יודע עם מי הוא דיבר (...) ואני לא יודע מה הם דיברו (...) מתי הוא יעלה פה, תחקור אותו (...) אני אגיד שוב, הנה אתה שומע אותי? אני רמי גבע לא לקחתי מעולם הלוואה מעופר, הבנת? מעולם עד כאן, בסדר? ההפך הוא הנכון, אני לא לקחתי.
ש. וציפי אשתו לקחת?
ת. אני לא, אין לי איתה עניין, ולא לקחתי ממנה כלום.
54. עופר נחקר על דברים אלו בעדותו, וחזר עליהם באופן שאינו משתמע לשתי פנים (עמ' 820, שו' 34-19):
ש. ונכון שהייתם ביחסים כל כך קרובים שאתה גם הלווית לו כספים, לרמי?
ת. אני הבאתי לו, לא כספים – נתתי לו צ'קים, כי רמי הסתבך והתחילו לבוא אליו הביתה כל מיני נושים, וכן, עזרתי לו, כן.
ש. בכמה?
ת. סכומים שפשוט מאוד היו יוצאים בצ'קים והיה צריך להביא את הכסף. זה לא הלך ואני הסתבכתי.
ש. ונכון שאתה ואשתך הסתבכתם, גם אשתך הסתבכה בגלל הפרשה?
ת. כי החשבון שלנו היה משותף.
ש. ובעקבות הצ'קים האלה שנתת לרמי, אתה נכנסת, אתה ואשתך, נקלעתם להליכי פש"ר? זה נכון להגיד את זה?
ת. כן.
55. אציין כי האפשרות להבאת "עדות שיטה" הוכרה עקרונית בפסיקה מוקדמת של בית המשפט העליון ואושרה על ידו מחדש בשנים האחרונות, וזאת "ככל שהמעשים הדומים 'קרובים' למעשה נושא כתב התביעה, מבחינת העניין או מבחינת הזמן" (רע"א 2555/20 די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע"מ נ' אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ, פס' 19 לפסק דינו של השופט גרוסקופף וההפניות שם (נבו 16.7.2020) (להלן: "עניין אליל 2000"); להרחבה ראו גם יניב ואקי דיני ראיות כרך ב 992-990 (2020)). עם זאת, הובהר כי תכלית ההליך המשפטי האזרחי אינה להכריע בטיבם ובאופיים של בעלי הדין, אלא לחקור את אירוע הסכסוך (עניין אליל 2000, בפס' 20). במקרה הנדון סבורה אני כי מקרי העבר מלמדים על מהותו של שיתוף הפעולה בין התובע לבין רמי ומחזקים אותי בקביעותיי, שכן זהים הם בעניין וקרובים בזמן.
56. בנוסף למקרי העבר, המחזקים כאמור את ה"מבנה העסקי" שבין התובע לרמי, ישנם ממצאים נוספים המובילים לאותה מסקנה. ראשית, אזכיר כי רמי טען הן בכתב ההגנה והן בתצהירו כי הינו "שכיר" בעסק של התובע. גרסה זו קרסה לחלוטין בחקירתו (ראו סעיפים 91-89 לסיכומי התובע) ונזנחה בסיכומיו, שם הופעה גרסה חדשה, ראו האמור בסעיפים 3 ו-28 לעיל. די בסתירה מהותית זו ובהשמעת גרסה כבושה ומאוחרת המהווה משום שינוי חזית כדי לשמוט את הקרקע מטענות הנתבעים.
57. שנית, לא מצאתי כל היגיון עסקי (עד כמה שניתן למצוא היגיון עסקי במסכת האירועים האומללה שתוארה לעיל) בגרסת הנתבעים, בעוד שניתן להבין את קו המחשבה של התובע. אם נקבל את גרסת הנתבעים בסיכומיהם (ונתעלם משינוי החזית והסתירה לאמור בכתב ההגנה ובתצהיר), אזי התובע הסכים לפרוע את חוב רמי כלפי ניצה תמורת "עזרה" של רמי בעסק, כל זאת כשהסיכון העסקי מוטל במלואו על התובע. לכך לכאורה הסכים התובע, ביודעו שרמי נמצא בקשיים כלכליים, ואף מוסר לידיו שיקים 'על החלק'. סבורה אני כי גרסה שכזו אינה הגיונית בעליל, במיוחד כשרמי טוען וחוזר וטעון כי התובע הינו איש עסקים ממולח. היש בנמצא איש עסקים ממולח שיסכים למבנה כזה של שיתוף פעולה?
58. מאידך, יש היגיון כאמור בקו המחשבה של התובע – עד לפגישתו עם רמי ניהל עסק קטן עם מחזור מכירות צנוע (ראו אותו מניע אצל שחר, סעיף 7-5 לתצהירו); עסק שטיפת המכוניות שהוצע לו על ידי רמי משיק לתחום הפעילות שלו (שיווק חומרי ניקוי); שוכנעתי כי הוצג בפניו מצג לפיו העסק עשוי להניב הכנסה של כ–280,000 ש"ח לחודש (ראו נספח 2 לכתב התביעה, המפרט את חישוב הרווחים שהעסק ירוויח, לכאורה). עוד אציין כי במקטע הזה מדובר בעסק לגיטימי – שטיפת רכבים בחצריהם של לקוחות מכובדים כדוגמת חברות דן תחבורה, תור בוס ושלמה סיקסט (ראו הצעות המחיר ללקוחות שצורפו במסגרת ת/8); נחתמים חוזים עם הלקוחות; התשלום נעשה בהעברות בנקאיות ולא במזומן; מתח הרווחים גבוה, כפי שאישר זאת מומחה ביהמ"ש.
59. לפיכך, גרסתו של התובע לפיה סבר שבפניו הזדמנות להרחיב את עסקיו אגב יצירת שותפות "מאחורי הקלעים" עם רמי – שהוא בעל הידע והמומחיות בתחום, הוא הגורם שיפעל בשטח מול לקוחות, ספקים ועובדים, בעוד התובע מספק לכך את הפלטפורמה הפיננסית ומאפשר לפעול באמצעות חשבונותיו – היא ההגיונית, המתיישבת עם הראיות ועם פעילות העבר של רמי, שנהג לפעול בדרך זו עם סיגלית ועם ניצה ושחר. איני סבורה כי ההסכם (נספח 131) סותר מסקנה זו אלא מתיישב עימה – במישור היחסים המשולש, בין התובע, רמי וניצה, הסכים התובע לפרוע את החוב כלפי ניצה – שכן ממילא לרמי לא היתה כל אפשרות לפרוע חוב זה. במישור היחסים הפנימיים, סבר התובע שהתשלום, שאמור היה להתפרש על פני 24 חודש, ייעשה מתוך הכנסות העסק, וממילא באמצעות תשלום זה רוכש הוא את חלקה של ניצה בעסק קיים, אגב הסבת חוזים קיימים עם לקוחות מכובדים.
60. בנוסף ולחלופין, למקרא חילופי המיילים בין רמי וניצה, בתיווכו של גרונלר (ראו נספח 134 לתצהיר התובע), דומה כי חלקים מההסכם לא משקפים נאמנה את העסקה, אם אתנסח בעדינות. ממסמך העקרונות שהוחלף בינהם עולה ברורות כי "ניצה מוכרת את הפעילות" (ראו סעיף 1 להסכם העקרונות); "ישראל מתחייב לשלם לניצה סך של 500 א' ש"ח המהווים 50% משווי החברה", ומהאמור בשולי מסמך "הסכם העקרונות" ניתן ההסבר לדרך בה בחרו הצדדים לכרות את העסקה, וזאת בכדי להימנע מאירוע מס: "הסכום על 500,000 ש"ח ניתן כהלוואה לרמי גבע לצורך הקמת העסק ותשלומו של ישראל לניצה מהווה החזר הלוואה זו. לפיכך הינו פטור ממס".
61. בנוסף, מסקנתי זו – שמסבירה מדוע התובע "הסתנוור" מהבטחותיו של רמי, בחר להכנס עימו לעסק משותף והסכים כי הפעילות העסקית תתבצע באמצעות חשבונותיו הוא – מוצאת תימוכין נוסף בהצהרתו של רמי מיום 23.6.13 (ת/7), אותה חלק עם ישראל, לפיה הוא מתעתד להרוויח 180,000 שקל בחודש. רמי אישר שנראה שההצעה רשומה בכתב ידו, ואולם טען כי מדובר ב"משהו שהוצאתי לעצמי בחוש הומור, זה לא מופנה לאף אחד (...) במשך היום לפחות פעמיים ביום אני מספר לעצמי בדיחה ואני מתפוצץ מצחוק עם עצמי (...) נראה לי שזאת אחת הבדיחות האלה". עוד טען כי "אני כותב לעצמי דברים ומדביק בשביל ההשראה שלי, אז אני רמי גבע הזה ירוויח מדי חודש 180,000 שקל" (עמ' 561, שו' 34-13). איני מקבלת הסבר זה, ושוכנעתי כי הצהרות כגון אלו נועדו כדי לפתות את התובע לשתף פעולה עם רמי ולאפשר לזה האחרון לעבוד באמצעות חשבונותיו, כפי שפיתה את סיגלית ואת ניצה בעבר.
62. אם אסכם את מסקנותיי עד כה, אזי זהו המבנה העסקי עליו הסכימו התובע ורמי: התובע רוכש את חלקה של ניצה בעסק שטיפת הרכבים תמורת 500,000 ש"ח, אשר ישולמו ב – 24 תשלומים, מתוך תקבולי העסק. הפעילות הפיננסית תעשה באמצעות חשבונות התובע, מאחר ורמי פושט רגל; רמי אמון על הצד התפעולי של העסק לשטיפת רכבים; עופר מסייע בידו בצד האדמניסטרטיבי; הוצאות העסק המשותף ישולמו מתוך חשבונות התובע, וכל ההכנסות יזרמו לחשבון זה; התובע הסתמך על התחזית שנתן בידו רמי לגבי מחזור הפעילות (מוצג 7) וסבר שבידו "בוננזה".
63. מסקנה זו נותנת הסבר להסכמת התובע למסור בידי הנתבעים כ-700 שיקים, חתומים על החלק. בנקודה זו הגעתי לכלל מסקנה שהתובע האמין ברמי ועופר וסבר כי יעשו שימוש בשיקים הללו לתשלום הוצאות העסק המשותף ולא לכל מטרה אחרת. אמנם, התובע ידע כי חלק מהתשלומים נעשים "במזומן", אגב פריטת השיקים, אך מקבלת אני את הסבריו כי הסכים לכך לאור מצגיו של רמי שיש עובדים שמקבלים שכר רק בדרך זו (ראו עדותו בעמ' 348, שו' 17-12).
64. כפי שארחיב להלן, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי התובע נתן מראש את הסכמתו לכך שבשיקים שניתנו, או במזומן שניתן אגב פריטתם, יעשו הנתבעים שימוש שלא לצורכי העסק המשותף, כל זאת כשהפעילות נעשית אך ורק מחשבונותיו. אפשרות שכזו הינה בלתי סבירה בעליל ואינה דרה בכפיפה אחת עם התחכום אותו מבקשים הנתבעים ליחס לתובע. על רקע מסקנותיי לעיל יש לבחון את עילות התרמית והגזל.
עילות הגזל והתרמית – האם התמלאו התנאים במקרה הנדון?
65. כך מורים סעיפים 52 ו-55 לפקודת הנזיקין:
52. גזל
גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.
...
55. החזרת הגזלה
בתובענה שהוגשה על גזל רשאי בית המשפט, לפי הנסיבות, לצוות על החזרת הגזלה, בנוסף על כל תרופה אחרת שנקבעה בפקודה זו או במקומה של תרופה כאמור.
66. עוולת הגזל מורכבת ממספר יסודות: העברה שלא כדין; לשימוש עצמי; של מיטלטלין; שהזכות להחזיקם הינה של התובע (ע"א 7225/19 עזבון המנוח חאג' אחמד נ' עזבון המנוח חג' אחמד, פס' 55-54 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) עמית (נבו 26.6.2022); ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ, פס' 19 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) חיות (נבו 28.1.2014)).
67. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר את המונח "מיטלטלין" שבפקודה כ"דומם או חיה, לרבות כסף, פרי עצים וגפנים, דגנים, ירקות ויבולים אחרים ומים, בין בתלוש ובין במחובר". מכאן שהשיקים והכספים של ישראל הם מיטלטלין לצורכי עוולת הגזל. גם אין חולק כי השיקים נמשכו מהחשבונות הרשומים על שם התובע, כך שהזכות להחזיקם היא שלו. השאלות העומדות במוקד הינן האם ההעברה בוצעה שלא כדין (משמע, האם רמי ועופר חרגו מהרשאותיו של ישראל) והאם נעשה בכספים אלו שימוש עצמי. אדון בהן כסדרן.
68. מצאתי כי רמי ועופר חרגו מהרשאותיו של ישראל באשר לשימוש בשיקים שהפקיד בידיהם, וזאת לטובת התעשרותם העצמית. ישראל הותיר לשניים לעשות שימוש בשיקים לטובת העסק ולשם תפעולו, ולא מצאתי כל ראיה לכך שהתיר להם להשתמש בכך להוצאותיהם האישיות. דברים דומים עלו גם מחקירתו ומתצהירו של עופר, שציין בעצמו שלפחות מראש, התיר ישראל שימוש בכספים הללו אך ורק לטובת העסק המשותף (וזאת במנותק מהשאלה אם קיבל הסברים אחרים בדיעבד – בה אדון בהמשך). ראו עדות עופר בעמ' 834, שו' 28-11 לפרוטוקול:
ש. האם ישראל השאיר לך את השיקים כדי שתפרע באמצעותם תשלומים אחרים שאינם קשורים לעסק, או רק לצרכי העסק?
ת. ישראל השאיר את השיקים האלה בעמדה ולשלם כל מיני חומרים מספקים שהיו צריכים לקנות מהם סחורה והם צריכים לשלם צ'ק ואי אפשר היה לשלם את זה בשוטף 30, 90...
ש. לצרכים נוספים, דברים אחרים שלא קשורים לספקי העסק או עובדי העסק, הוא אמר לך שיש לך רשות או הרשאה לערוך את השיקים האלה, להשתמש בשיקים האלה?
ת. אתה מנסה להביא את זה למקום, הוא ידע על כל צ'ק שיצא, כל דבר נרשם בדו"ח אקסל וכל יום הוא היה עובר על זה (...) וגם כשאני הייתי עוזב בערב הוא ידע על כל צ'ק שיצא, כל דבר נרשם בדו"ח אקסל וכל יום הוא היה עובר על זה.
דברים דומים עולים גם מתצהירו של עופר (ס' 33), בו ציין כי סייע ב"כתיבת שיקים לספקים", וכי "התובע החליט להפקיד בידיי הנאמנות שיקים חתומים על מנת לחסוך לעצמו טרחה מיותרת הבאה לידי ביטוי בחתימות יומיות על שיקים לצורך תשלום החשבוניות וההוצאות של העסק".
69. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי חזקה שמי שהוציא שטר שפרטים מהותיים חסרים בו שהרשה את המחזיק למלא את הפרטים, וכי חזקה זו תיסתר רק אם הוכיח הכופר במתן ההרשאה שהפרטים לא מולאו בהתאם לבקשתו. מסכימה אני עם האמירה העקרונית, ואולם לטעמי התובע עמד ברף הנדרש בהליך האזרחי להוכיח כי הפרטים לא מולאו בהתאם להרשאתו.
70. אכן, טענת ההגנה העיקרית, המובאת גם בסיכומי התובעים, היא כי התובע חתם בעצמו על השיקים ולא הגביל אותם "למוטב בלבד", וגם כי אין זה הגיוני שלא פיקח עליהם (ס' 72-68 לסיכומי הנתבעים). את הטענה הראשונה אין בידי לקבל: עצם העובדה שהתובע לא הגביל את השיקים באופן הדוק יותר לא מוביל למסקנה כי התכוון לאפשר יד חופשית לנתבעים, בוודאי שלא לאפשר תשלומים שאינם אמורים לתמוך בעסק המשותף.
71. הטענה השנייה, ולפיה קשה להאמין לתובע שלא פיקח על מאות שיקים שיצאו מכיסו במשך חודשים ארוכים, אכן מעלה קשיים ותהיות. לכך לא ניתן להתכחש, וכך גם עלה מהשאלות שהופנו לתבוע במהלך חקירתו, בין היתר על-ידי בית המשפט. התובע התעקש כי הוא אדם פשוט שנתן אמון עיוור בנתבעים, וכי תמימות גרידא מסבירה את חוסר פועלו בנושא (ס' 2 לסיכומיו). ראו גם עמ' 340-338, ובפרט עמ' 340, שו' 14-9:
"בשיא תמימותי ובשיא טיפשותי לא בדקתי וסמכתי עליהם, וזה אחר כך בדיעבד הבנתי שזו הטעות שעשיתי. וסמכתי עליהם מאוד (...) נתתי לבן-אדם להיכנס אליי הביתה, גם לאכול וגם לישון, וכשאני הלכתי לישון הוא גנב לי את הבית, הוא גנב את כל מה שהיה בבית. נתתי אמון מלא בבן-אדם הזה וזו התוצאה, זו בדיוק אותה תוצאה".
72. התובע אף התעקש כי הוא אינו מבין מהי משמעות המונח "פושט רגל", כי הוא לא ידע "לשאול את השאלות הנכונות" וכי הוא לא הבין שהכספים של פושט רגל ייצאו בסופו של דבר מהעסק שלו, ככל שנכנסו לשותפות (עמ' 341, שו' 30-1 ובפרט שו' 15). כפי שהערתי גם בזמן אמת, תזה זו לא חפה מבעיות. ברי כי אין כל צורך להיות משפטן או עורך דין כדי להבין שלאדם חדל פירעון ישנם חובות, וכי התקשרות עמו נושאת בחובה סיכונים.
73. עם זאת, מכאן ועד הסקת המסקנה שכל הוצאה הייתה בהרשאה ובידיעה של התובע – הדרך ארוכה. בחוו"ד בוכניק נקבע שהגירעון הכספי העולה מלקיחת הכספים מהעסק מגיע ל-2.6 מיליון ש"ח בקירוב, כשמתוך סכומים אלו אין בנמצא חשבוניות או אסמכתאות למשיכות של רמי, עופר, שרלי ושיקים אחרים שנרשמו לטובת עובדי שטיפה (שאת משכורתם, כזכור, היו אמורים הנתבעים לשלם). סכומים אלו עולים כדי מאות אלפי שקלים. חלק מעובדים אלו פנו בהמשך לישראל בטענה כי לא קיבלו את הכסף שהובטח להם, ואחד אף הגיש תביעה בנושא ונחתמו הסכמי פשרה (ראו סעיפים 121.4-121.3 לסיכומי התובע).
74. איני מקבלת אפוא את טענת הנתבעים "בשאלה היחידה הדורשת הכרעה", לפי הגדרתם, (ראו סעיף 26 לעיל) ועמדתם לפיה הפעולות שבוצעו בעסק המשותף נעשו בידיעתו ועל דעתו של התובע. מעבר לכך שעמדה זו מנוגדת כאמור לכל היגיון עסקי, כפי שפירטתי לעיל, אזי לא עולה על הדעת כי התובע נתן הרשאה להוצאת כספים מחשבונו ונטילתם שלא לצורכי העסק. בעניין זה מפנה אני 80 לחוו"ד בוכניק, בה נקבעו הדברים הבאים:
"מניתוח השיקים שנמשכו מחשבונות הבנק של מור שיווק בתקופה הרלוונטית, העתקי השיקים (פנים וגב) שנכללו במוצגי התובע ומידע שאיתרתי ברשת האינטרנטית, עולה כי 461 שיקים בסך 5,284,846 ש"ח נמשכו לטובת גורמים שונים בהם נותני שירות מטבע ('נש"מים'), הנתבעים עצמם, עובדים בני מיעוטים של העסק וחברות שלכאורה אינן נמנות על ספקי העסק".
ראו גם ס' 83-81 לחוות הדעת, לרבות מסקנתו של רו"ח בוכניק כי: "התנועות בדפי הבנק של חשבונות הבנק של העסק בתקופה הרלוונטית, מלמדות על אופן הפעולה של פריטת השיקים והפקדת המזומן שהתקבל אגב הפריטה, בחשבונות הבנק, כאשר נמצא חוסר במזומנים, לעומת סכומי השיקים, כמובא בדוגמאות שלהלן (...)" (ההדגשה במקור).
וראו ס' 107(ו) ובו נכתב כי "ההפרש בין שיקים שנמשכו על ידי הנתבעים, לטענתם לצורך תשלום במזומן לעובדים ומימון הוצאות העסק, לבין המזומן שהופקד במקומם בחשבונות הבנקים הינו בסך 3,026,724 ש"ח" – כשבהקשר זה קיים הבדל בין רמי (1,246,392 ש"ח) ועופר (15,360 ש"ח). בהמשך, צוין גם כי 12 שיקים להוצאות פרטיות של רמי, בסך 54,100 ש"ח, נמשכו ללא חשבוניות או אסמכתאות לעסק (ס' 107(ז) לחוו"ד בוכניק).
ראו גם ס' 107(יד) וס' 107(טו), בהם נכתב כי: "בהתאם לדיווחיה לרשויות המסים, לברקת לא היו הוצאות שכר בתקופה שממרץ עד אוקטובר 2013. עם זאת, ברקת חייבה את מור שיווק באותה תקופה, בסך 271,436 ש"ח, עבור 'שכר עובדים לשטיפה', 'משכורות עובדים', 'שכר עובדים' וקיבלה תשלום בגין חיובים אלו".
75. מהמקובץ לעיל עולה תמונה ולפיה שיקים פוזרו באופן רחב, בלא אסמכתאות ובסכומים שונים, לגורמים שלפחות לחלקם אין כל קשר לעסק המשותף. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעים ולפיה בחלק מהפעמים, לפחות, אישר התובע לחברת ניכיון השיקים לפרוע אותם, באופן שמעיד שהוא אכן היה מודע לנעשה עמם. אולם, התובע עמד על כך שלא הבין בזמן אמת את משמעות השיחות והתייחס לכך כשאלה האם יש לכבד את השיקים או לא (עמ' 346, שו' 22-20), וכי מדובר במספר מועט של מקרים: "שאלו אותי אם אפשר לכבד את השיקים האלה, אמרתי למה שלא יכבדו את השיקים האלה? מה השאלה? למה שלא יכבדו? נראה לי הגיוני שיכבדו, זה שיקים שהעסק צריך לשלם לעובדים, זה הכל". בהמשך, ציין התובע כי אישר את השיקים בעקבות שיחות מרמי שיש לאשרם (עמ' 348, שו' 17-14). גרסה זו מקובלת עלי בעיקרה, ואף אם הייתי דוחה אותה, רחוקה מאוד הדרך מאישור בודד למספר ניכויים ועד הסקת מסקנה לאישור כולל של ההוצאות המפורטות לעיל ובחוו"ד בוכניק.
76. תימוכין נוסף להתנהלות הנתבעים, העושים שימוש בכספי התובע לצרכיהם הם, נוגעת למוחמד זכארנה (להלן: "מוחמד"), אחד מקבלני המשנה לשטיפת הרכבים עמו פעל רמי במסגרת העסק המשותף. כשרמי עומת בחקירה הנגדית עם העובדה שההסכם עם מוחמד לא מותיר שורת רווח לחברה (כלומר, שהסכום ששולם למוחמד ולעובדיו הוא בדיוק הסכום שגבה העסק המשותף מלקוחותיו), הכחיש רמי את ההסכם וטען שאינו קשור אליו (עמ' 617, שו' 30; עמ' 618, שו' 15-11):
"לא יכול להיות שזה הסכם אמיתי (...) לא יכול להיות שהם קיבלו אותו מחיר. או שזו טעות סופר או שהדף הזה הודפס על-ידי מישהו שלא קשור אליי או שאין לי מושג או שזה בכלל דף, לא יודע, שיצא בכלל, לא יודע, אני לא זוכר. אבל לא יכול להיות מצב כזה".
77. רמי גם עומת עם העובדה שמוחמד עבד רק חמישה חודשים עם העסק המשותף ונשאל האם רווח של מיליון ש"ח לתקופה קצרה שכזו הוא הגיוני (עמ' 621, שו' 18-13), וטען תחילה כי זה הכסף שהגיע לעובדים, בפרט שעבדו 24/7 לרבות בשבתות, הגם שהבהיר קודם לכן שהדבר ממילא לא שוקלל בתנאיהם (עמ' 623, שו' 26-14). כשב"כ התובע הטיח בפניו שאין הדבר הגיוני, שכן בתשעת חודשי הפעילות הרוויח העסק רק 1.4 מיליון ש"ח משטיפת הרכבים בהתאם לחוו"ד המומחה, התעקש שהכל "היה מתוקתק", כי התובע "העלים חשבוניות" וכי "לדעתי היה הרבה יותר מ-1.4 מיליון" (עמ' 624, שו' 28-4). טענה זו נסמכה בין השאר על התזה ולפיה ישראל והמומחים מטעמו ערכו את הנתונים, תזה שכאמור אינה מקובלת עלי ואתייחס אליה בהמשך.
78. אם יש צורך בראיה נוספת המלמדת על גזילת כספיו של התובע שלא לצורכי העסק, אפנה להתנהלות באשר לכרטיסי האשראי. רו"ח בוכניק קבע כי בכרטיסי האשראי של העסק בוצעו עסקאות הנחזות כפרטיות בסכום של כ-62 אלף ש"ח בקירוב. כרטיסי אשראי אלו היו בשימוש רמי ועופר, ראו ס' 34(ב) ו-34(ג); ס' 107א(2) ו-107א(3) לחוות דעתו. אף בסעיף 35 לתצהירו של עופר נאמר כי: "הונפקו שני כרטיסי אשראי ונמסרו אלי לצורך תשלומים שונים של העסק, לרבות תשלומים אישיים של התובע כגון קנסות ודוחות חניה, חשבון מים וחשמל וכיו"ב. בנוסף, כרטיסי אשראי אלה שימשו לרכישת חומרים ומוצרים לעסק, רכישות דרך אתרי אינטרנט מחו"ל לחומרים חדשים לעסק, מזון לעובדים ועוד".
79. בכרטיסים אלו נעשה שימוש לצרכים אישיים, כמפורט בנספחים 37 ו-38 לכתב התביעה ובחוו"ד בוכניק (ס' 102). כשעומת עופר בחקירה הנגדית עם הוצאות אלו, ניסה לטעון כי מדובר בהוצאות עסקיות וכי כל הוצאה אישית הייתה של ישראל (עמ' 871, שו' 34-12; עמ' 872, שו' 9-1):
ש. האם קיבלת הרשאה מישראל להשתמש בהיקפי כספים אלה? זה לא מעט.
ת. הדברים שנרכשו זה לטובת העסק (...) כל מיני כפפות, כל מיני מגבות הזמינו משמה (...)
ש. תגיד לי, ודוכן הפיס זה גם לטובת העסק? יש פה חיובים שלך שחוזרים של דוכן פיס, משחקי מזל, זה מהכרטיס שלך. זה גם לטובת העסק?
ת. אני לא הייתי בדוכן של מפעל הפיס.
ש. זה מהכרטיס שאתה השתמשת.
ת. בסדר, וגם הכרטיס הזה, גם לקחו אותו, אתה יודע?
ש. מי לקח אותו? מי השתמש בו חוץ ממך?
ת. גם ישראל השתמש בכרטיס הזה.
גם בעניין זה מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של התובע – הן בשל הקביעות כי עופר הוא זה שהחזיק בכרטיס (כפי שאף עולה מתצהירו), ומשכך היה בעמדה לעשות בו שימוש, והן כי טענתו שישראל לקח את הכרטיס הועלתה לראשונה בעדותו.
80. לאור האמור לעיל שוכנעתי, ברף הנדרש בהליך אזרחי, כי רמי ועופר חרגו מהרשאותיו של ישראל באשר לשיקים שהעביר להם ועשו בכספיו שימוש גם לצורכיהם הם ולא רק לצורכי העסק. מסקנה זו משתלבת במבחן השכל הישר, שכן אין זה הגיוני שעסק, המכניס בכל תקופה הפעילות כ – 1.9 מיליון ש"ח (ראו סעיף 36 לחוו"ד בוכניק) יפזר שיקים בסכום של כ-5.2 מיליון ש"ח (ראו ס' 56 לחוו"ד בוכניק). משכך קובעת אני כי התקיימו יסודות עוולת הגזל שכן בוצעה העברה שלא כדין (מחשבונותיו של ישראל); לשימוש עצמי (של רמי ועופר, בין לצורך תשלום חובות לנושים בין לצרכים אישיים); של מיטלטלין (השיקים והמזומן); שהזכות להחזיקם הינה של התובע (בכספו עסקינן).
האם יש מקום לזקוף לחובת התובע אשם תורם?
81. התובע טען בסיכומיו כי אין מקום לייחס לו אשם תורם לאור השתלשלות האירועים, כהגדרתו בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין. אף שטענה זו לא נענתה בסיכומי הנתבעים, מצאתי לנכון לדון בה בקצרה, ולו בשל חשיבותה. הכרה באשם תורם מאפשרת לחלק את האחריות לנזק באופן צודק ויעיל בין התובע לנתבע (עמוס הרמן דיני נזיקין 329-328 וההפניות שם (מהדורה שנייה, 2020)). כפי שמציין המלומד הרמן, אשם תורם נבחן הן בפן הפיזי (התנהגות חסרת זהירות שתרמה לנזק) והן בפן הנורמטיבי, המבוססת על מדיניות שיפוטית (וראו גם אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 133 (התשנ"ז); אהוד גוטל ורם וינוגרד "עונשין ונזיקין: על הבחירה בין איזון לעקביות" משפטים מט 357, 370 (2019); להרחבה באשר למבחן הדוקטרינרי ראו ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פס' 12 (נבו 2.12.2009)).
82. אך לאחרונה נידונה שאלה זו בבית משפט זה (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 27542-04-18 ליכטנשטיין נ' עיזבון המנוח מר זימק סרג' ז"ל (נבו 20.3.2025) (להלן: "עניין ליכטנשטיין"). שם, פסק השופט גונטובניק כי אין מקום להכיר באשם תורם בנסיבות שבפניו. אכן, בעניין ליכטנשטיין נעוץ הדיון בהקשר זה בשאלת הנאמנות, ואולם לדעתי יפים הדברים שנאמרו שם גם לענייננו, בשינויים המתחייבים (פס' 104-103):.
לא אוכל לקבל גישה זו בנסיבות העניין, ככל שהיא נוגעת במערכת היחסים שבין התובעים לנתבעים. כאן מידת האשם של הנתבעים היא מכרעת. הללו אחראים לגזל של כספים. משמעות קבלת טענתם תהיה כי מקום בו המחזיק בכספים לא שמר עליהם כהלכה, הרי שיש בכך צידוק להפחית מהפיצוי המגיע לו מהגוזלים, ובכך להכשיר הגזל באופן חלקי.
(...)
ושנית, השאלה המקבילה היא מה לגבי תמרוץ גזלנים? הניחו כי גזלן יראה כספת שאינה שלו פתוחה לרווחה בגין רשלנות בעליה; האם נרצה לתמרץ אותו להסתער עליה בנחישות בידיעה כי יוכל לשמור חלק מנכסי הגזל בידיו נוכח אשם תורם כזה או אחר של בעליה? אולי יוכל להותיר בידיו תכשיטים שעברו בירושה במשך הדורות? או מהדורה ראשונה של פסגה תרבותית שערכה לא יסולא בפז, וכל זאת בגין רצוננו להעביר מסר לבעלי נכסים לנעול את כספותיהם? אינני חושב שלשם מכוונת שיטתנו המשפטית או שהיא צריכה לכוון".
83. אין לכחד כי זהירות ראויה ועירנות מתבקשת מצד התובע הייתה מסוגלת למנוע, למצער, חלק מהנזק. הדבר נכון בפרט מקום בו איני מייחסת לתובע מעמד של אדם "נאיבי עד הקצה", כפי שהוא מנסה לטעון בסיכומיו (ס' 2 לסיכומי התובע). עם זאת, הכרה באשם תורם בעוולת הגזל משמעה מתן תמריץ לגזול, על כל המשתמע מכך. על פניו, כבר נשמעה הדעה בפסיקת בית המשפט העליון ולפיה ממילא אין מקום להכיר בהגנה זו בעוולת הגזל, וראו את דברי השופט אנגלרד (ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ''ד נו(2) 344, 362-361 (2001)):
"ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנדון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים על פניו".
84. משכך, בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום להטיל על התובע אשם תורם למעשה גזילת כספיו מתוך חשבונותיו הוא. יחד עם זאת אחזור ואבהיר כי מסקנה זו יפה אך ורק במישור היחסים בין התובע לבין הנתבעים שפעלו בניגוד להרשאה הפנימית שנתן להם. שונה הדבר כלפי כולי עלמא: השיקים נחתמו כאמור על ידי התובע בעצמו ולא זוייפו; לצד ג' האוחז בשיק אין כל נגיעה לאותה הרשאה וכלפי צדדים שלישיים נושא התובע באחריות, כאן נושא הוא בתוצאות מחדליו בפיקוח על הנעשה בחשבונותיו, וראו גם האמור בסעיף 92-93 להלן.
גובה הנזק
85. בסעיף 18 לעיל סקרתי את ראשי הנזק שנמנו על ידי התובע בסיכומיו, ולשיטתו הנזק הישיר והעקיף שנגרם לו ממעשי הנתבעים עומד על יותר מחמישה מיליון ש"ח, והההיקף הסופי טרם התברר שכן יתכן ויש שיקים נוספים "בחוץ". מטעמי אגרה העמיד התובע את תביעתו על סכום כולל של 2.7 מיליון ש"ח, בתוספת הוצאות משפט. יש לזכור כי במהלך ההליך חתם התובע הסכמי פשרה עם חלק מהנתבעים וקיבל לידיו סך של 500,000 ש"ח. לפיכך, יש להפחית סכום זה מסכום התביעה. האם סכום נזק זה הוכח על ידי התובע? הגעתי לכלל מסקנה כי יש לענות על שאלה זו בחיוב.
86. כזכור, לצורך התחקות אחר הפעולות (הרבות) שבוצעו בחשבונות התובע, מינתי את רו"ח בוכניק, המומחה בתחום החקירה והביקורת, ראו הציטוטים מהחלטת המינוי בסעיפים 10-9 לעיל. רו"ח בוכניק הגיש חוות דעת מפורטת, שמסקנותיה צוטטו בסעיף 11 לעיל. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל יפסול בית משפט חוות דעתו של מומחה מטעמו. חוות הדעת תיפסל רק במקרים בהם יש בה פגם היורד לשורשו של עניין או שהיא מסוגלת לגרום לעיוות דין, והכל תוך התחשבות בתום ליבו של המומחה, ביכולתו לתקן את הטעות ובנסיבותיו של המקרה (ראו מיני רבים: רע"א 7714/05 כהן נ' רשות הנמלים והרכבות נמל חיפה (נבו 16.1.2006); רע"א 7323/11 ועקנין נ' המאגר הישראלי ביטוחי רכב (בפול) בע"מ, פס' 6 (נבו 28.12.2011)). העניין שלפניי לא נופל לגדרם של מקרים אלו.
87. כפי שהובהר, מומחה בית המשפט מצא כי קיים בעסק "גירעון כספי בגובה 2,627,284 ש"ח לכל הפחות, אשר מצביע על לקיחת כספים מהעסק. מסקנה זו נתמכת בהפסד העסק בתקופה הרלוונטית בסך 2,695,387 ש"ח, בביטולי חשבוניות בסך 2,880,010 ש"ח ובהפרש בין שיקים שנמשכו מחשבונות הבנק לבין המזומן שהופקד, בסך 3,026,724 ש"ח, בתקופה הרלוונטית" (ס' 107(ב) לחוו"ד בוכניק).
88. רו"ח בוכניק אף נשאל על משמעות דברים אלו בחקירתו בפני ב"כ, והבהירם באופן שאינו משתמע לשתי פנים (עמ' 107, שו' 25-6):
ש. אני רוצה להקריא לך את אחת המסקנות המרכזיות שלך מפרק הסיכום של חוות הדעת, 107/ב (...) כל זה מצביע בעצם מבחינתך על כסף שנלקח מהעסק בסכומים שבין 3-2.6 מיליון ש"ח. עכשיו לכל הפערים האלה בין 3-2.6 מיליון ש"ח, זה אומר זה כספים שלא היה לך אסמכתאות חשבונאיות כדי להסביר את הפער הזה, נכון?
ת. זה כספים שנלקחו מהחשבון מבלי שיש להם בסיס.
ש. מבלי שיש להם הסבר.
ת. נכון.
ש. כלומר לצורך העניין, שוב פעם ולא אומרים מי, מישהו או מישהויים לקחו כסף מהחשבון הזה, זה מה שאתה אומר בפשטות. בדיוק.
ת. כן. זה מה שכתוב (ההדגשות שלי).
89. רו"ח בוכניק עמד על מסקנה זו גם בעת חקירתו בידי ב"כ נתבעים 1 ו-5, והבהיר בשנית כי הנתונים תומכים במסקנה זו (עמ' 127, שו' 14-8; עמ' 128, שו' 13-6):
ש. אני מסיים בסעיף 109/ב לחוות הדעת, שזה למעשה הסעיף של הממצא העיקרי של חוות הדעת. אתה מציין שם שהניתוח התזרימי של חשבונות הבנק של העסק שערכתי מצביע על גירעון כספי בגובה של 2.6 מיליון שקל לכל הפחות, ואז המסקנה שלך היא שזה מצביע [על] לקיחת כספים מהעסק.
ת. כן.
(...)
ש. עכשיו, האם אחרי ששמעת והצגנו תזות אחרות (...) המסקנה שלך שהגירעון הכספי (...) מצביע בהכרח על לקיחת כספים, זה לא יכול להצביע על דברים אחרים שמקודם אמרנו עליהם?
ת. קודם כל לא. הכספים האלה חסרים. הכספים, הניתוח הכספי פה-
ש. אז יכול להיות שיש הפסד לעסק.
ת. יכול להיות שיש הפסד, אבל כל המאפיינים לדפוס הפעילות של העסק זה שכסף יצא החוצה ולא שימש לטובת העסק.
ש. זה בגלל שאין אסמכתאות.
ת. נכון. (ההדגשות שלי).
90. ואכן, בא כוח הנתבעים טען בסיכומיו כי אותם חוסרים מצביעים על היות העסק "הפסדי", ולכל היותר התובע "טעה בכדאיות העיסקה". איני מקבלת טענה זו והראיות שהוצגו בפניי מתיישבות יותר עם המסקנה כי כספים בהיקף עליו הצביע מומחה ביהמ"ש נלקחו לצרכים הזרים לעסק המשותף ואינם מהווים הפסד עסקי. ראשית – מדובר כאמור בדפוס התנהלות שהוכח בפניי, ראו סעיפים 51-49 לעיל; שנית – ההכנסה שהעסק המשותף ייצר בתקופת השותפות עמד על 1,931,832 ש"ח (סעיף 53 לחוו"ד בוכניק), כאשר היקף הרווח הגולמי להכנסה הנ"ל בעסק נורמטיבי לשטיפת רכבים עומד על שיעור של 20%-60% מההכנסות (סעיף 55 לחוו"ד בוכניק). אין זה הגיוני בעיניי כי ההוצאות של עסק שכזה עמדו על כ–4.5 מיליון ש"ח, בתקופה של 9 חודשים, כך שנמחקה כל ההכנסה ועוד נוצר "בור" של 2.6 מיליון ש"ח.
91. שלישית, די לעיין ברשימה הבלתי נגמרת של השיקים שפוזרו; הגורמים שקיבלו את השיקים לידיהם; העדר חשבוניות לחלק ניכר מהם; העובדה שרמי היה פושט רגל, על כל המשתמע מכך; השימושים האישיים שנעשו בכרטיסי האשראי; ודברי המומחה, רו"ח בוכניק, אשר נזכרו לעיל. כל אלו יחדיו מצביעים, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי, כי הנתבעים עשו שימוש בכספי העסק שלא למטרותיו, לכל הפחות בסכום עליו הצביע מומחה בימ"ש. סכום זה לבדו תומך בסכום התביעה (2.7 מיליון ₪) ואינו מצריך חישובים נוספים.
92. אבהיר כי כפי שציינתי לעיל, תביעה זו מתמקדת במישור היחסים שבין התובע לבין רמי ועופר, ובמסגרת מצאתי מקום לחייב נתבעים אלו בהשבת הגזילה מתוך כספי העסק. יחד עם זאת, לא ניתן לקבל את בקשת התובע להכריז כי השיקים החתומים בפני צדדי ג' בטלים, גם אם חלקם ניתנו שלא למטרות העסק המשותף. התובע חתם על הצ'קים "על החלק", אותם חילק רמי כטוב בעיניו. כל עוד לא יוכח אחרת, צדדי ג' הינם אוחזים כשורה, ולא ניתן לקפח את זכותם רק בשל רשלנותו של התובע, אשר התבטאה בין היתר בחוסר פיקוח ובגישה עיוורת כמעט לנעשה, ובלשונו (עמ' 340, שו' 9-10): "בשיא תמימותי ובשיא טיפשותי לא בדקתי וסמכתי עליהם וזה אחר כך בדיעבד הבנתי שזו הטעות שעשיתי".
93. מפנה אני בהקשר זה להחלטתו הדומה של השופט ימיני בעניין ת"א 50814-06-15 יאד גלובל אוטומוטיב בע"מ נ' גבע פוינט בע"מ (נבו 21.12.2017), שם חוייבה סיגלית בחובות העסק כלפי צדדים שלישיים. הדברים שנאמרו בפס' 26 על ידי השופט ימיני יפים גם לענייננו, בשינויים המתחייבים:
"בהתחשב בכל אשר נכתב עד כה, סבור אני שהנתבעת 2 ניהלה את החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ובאופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תוך שהייתה מודעת לשימוש כאמור (...) לאור קביעתו זו, סבור אני שיש להרים את מסך ההתאדות בין החברה לבין הנתבעת 2, ולייחס לנתבעת 2 את חובות החברה".
הערה לקראת סיום
94. בטרם סיום, מצאתי להידרש לטענת הנתבעים לפיה יש מקום לפסול את נתוני רו"ח שיפר, את חוו"ד ברודר ואת חוו"ד בוכניק בטענה כי התובע ומומחיו ערכו את הנתונים. לשיטתם, יש לפסול חוות דעת אלו כיוון שפקודת היומן נערכה החל מה-1.4.2014 (ויובהר כי נתונים אלו מובילים, בין השאר, למסקנה כי קיימות משיכות להן אין אסמכתאות וחשבוניות). כלומר, בפשטות, נטען כי התובע והמומחים מטעמו רשמו באופן כוזב נתונים בכרטסת של רמי בניסיון "לתפור" לו תיק (ס' 98-97 לסיכומי הנתבעים), וכי נתונים אלו חלחלו גם אל חוו"ד בוכניק, אשר נסמכה בחלקה גם על מצגי התובע.
95. אין בידי לקבל טענות אלו. מקובלת עלי מתודולוגיית רו"ח שיפר, אשר ציין כי נאלץ להשלים את המידע החסר הרב מהתנהלותם של הנתבעים בהתבסס על שיקים וספחים, שכן טבלאות האקסל שנערכו על ידי עופר לא תאמו לפעילותו העסקית האמיתית של העסק המשותף. רו"ח שיפר הבהיר בחקירתו כי ישראל לא הנחה אותו בשום צורה (עמ' 190-189), וסבורתני כי מדובר בעד מהימן. עוד העיד רו"ח שיפר כי אין מדובר בנתונים מומצאים (עמ' 188, שו' 20-9): "כתוב עליו [על הספח – ח.פ] את הפרטים. זה לא מישהו, אני לא ממציא (...) יש פה אינדיקציה עם תאריך, עם תשלום, ורשום מי רשם את הסכום ומי, הוא רושם גם פשט"ר וכל הדברים האלה. זה מתוך הספח שעופר והוא החזיקו וניהלו (...) השליטה בפנקסים האלה הייתה בידיים של עופר ושל רמי".
96. כן ראו עדותו של רו"ח שיפר, השוללת את טענת הזיוף (עמ' 183, שו' 34-13; עמ' 184, 5-1):
ש. אז איך אתה מסביר את זה שהמומחה בא ואמר שלחלק מהמשיכות, שכביכול מי שקורא את החוות דעת פעם ראשונה, מתרשם כאילו שרמי משך מהעסק כסף בלי לדווח על כך ובלי להציג אסמכתאות. אבל למעשה מה שקרה זה שאתם הזנתם את הפקודות האלה בלי שיהיה לגביהן אסמכתאות. איך אתה מסביר את זה?
ת. התשובה היא מאד פשוטה. כמו שהסברתי לך קודם, כתוב היה, היו ספחים ולא היה פרטים. אחרי זה היה כתוב 'רמי' או 'רמי פשט"ר' משהו כזה.
ש. איפה היה כתוב?
ת. על הספח של הצ'ק היה הכתוב פרטים. זה לא נקרא אסמכתא. אסמכתא, כדי לרשום הוצאה בעסק, זה צריך להיות, תביא חשבונית, תביא מסמך שמצדיק שאני יכול לעשות רישום חשבונאי. כשאתה כותב קניתי, קניתי טרקטורון, קניתי זה, קניתי תשלומים לפשט"ר או משהו כזה, זה רישום שלך, זה אמירות שלך. זה לא אסמכתא, אבל זה אינדיקציה לרשום לחייב את הכרטיס שלך. זאת אומרת, מחייבים את, בכרטיס רושמים 'רמי', מה שהוא רשם 'פשט"ר'.
ש. מי רשם? איך אתה יודע מי רשם על הספחים? (...) איך אתה יודע?
ת. כי אני ראיתי את הכתב, הוא זרק לי את הפנקס שלו.
ש. מי זה, מי זה זרק לך?
ת. רמי.
97. בכל מקרה, גם אם קיים דופי כלשהו בהשלמות שביצע רו"ח שיפר (ואיני קובעת כך), ארוכה הדרך לפסילת חוו"ד בוכניק. רו"ח בוכניק פנה אל הצדדים, שיתף עמם פעולה והתנהל בפתיחות ובשקיפות. חזקה עליו כי אם הנתונים של רו"ח שיפר היו נחזים כבלתי הגיוניים, בהתחשב בנתונים סותרים או אחרים שנמסרו לו על ידי שאר בעלי הדין, היה מעלה סוגיה זו ומתחשב בה בחוות דעתו. לפיכך, לא מצאתי מקום לפסול את חוות דעתו. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים לגבי אי העדת עדים; ואיני מקבלת את טענתם לפיה עדות התובע היתה עדות בעל דין יחידה. דווקא הנתבעים הם אלו שלא הביאו עד חיצוני כלשהו לתמיכה בטענותיהם הם: לא מי מעובדי העסק; מהלקוחות; לא סיגלית או גרונלר; ואף לא תמכו טענותיהם בחוות דעת כלשהי, וזאת בניגוד לתובע.
סוף דבר
98. לנוכח קביעתי כי הנתבעים גזלו את כספי התובע, בהיקף שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, התביעה כנגדם מתקבלת ועליהם להשיב לידי התובע, ביחד ולחוד, סך של 2,627,284 ₪. אציין כי בחרתי להטיל את החיוב ביחד ולחוד על שני הנתבעים, וזאת לנוכח מסקנותיי לגבי תפקידו של כל אחד מהנתבעים בעסק המשותף. גם אם רמי היה "הרוח החיה", עופר היה אמון על הרישומים החשבונאיים; ידע לאן הולך כל תקבול ותקבול; איפשר את אותה פעילות תרמיתית; לא חשף את הנעשה בפניו של ישראל, אשר כספו נגזל.
99. משכך על הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע סך של 2,627,284 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. יש להפחית מהסכום שמתקבל לתשלום את הסכומים שקיבל התובע מהנתבעים 2-4 ו-7-8, כשאלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם לידיו ועד מועד מתן פסק הדין. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
100. באשר להוצאות משפט – בנוסף לסכום עליו הוריתי בסעיף 99 לעיל, ישיבו הנתבעים לתובע את האגרה ששולמה, כשזו נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ההחזר המלא הפועל. כן ישתתפו בשכר טרחת בא כוח התובע בסכום של 100,000 ₪. ביתר הוצאותיו (עדים; מומחים; תמלול) ישא התובע עצמו, לנוכח מחדליו כפי שעולים מפסק דין זה.
101. המזכירות תסגור תיק זה.