ש. ונכון שאתה ואשתך הסתבכתם, גם אשתך הסתבכה בגלל הפרשה?
ת. כי החשבון שלנו היה משותף.
ש. ובעקבות הצ'קים האלה שנתת לרמי, אתה נכנסת, אתה ואשתך, נקלעתם להליכי פש"ר? זה נכון להגיד את זה?
ת. כן.
- אציין כי האפשרות להבאת "עדות שיטה" הוכרה עקרונית בפסיקה מוקדמת של בית המשפט העליון ואושרה על ידו מחדש בשנים האחרונות, וזאת "ככל שהמעשים הדומים 'קרובים' למעשה נושא כתב התביעה, מבחינת העניין או מבחינת הזמן" (רשות ערעור אזרחי 2555/20 די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בערעור מיסים נ' אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ, פס' 19 לפסק דינו של השופט גרוסקופף וההפניות שם (נבו 16.7.2020) (להלן: "עניין אליל 2000"); להרחבה ראו גם יניב ואקי דיני ראיות כרך ב 992-990 (2020)). עם זאת, הובהר כי תכלית ההליך המשפטי האזרחי אינה להכריע בטיבם ובאופיים של בעלי הדין, אלא לחקור את אירוע הסכסוך (עניין אליל 2000, בפס' 20). במקרה הנדון סבורה אני כי מקרי העבר מלמדים על מהותו של שיתוף הפעולה בין התובע לבין רמי ומחזקים אותי בקביעותיי, שכן זהים הם בעניין וקרובים בזמן.
- בנוסף למקרי העבר, המחזקים כאמור את ה"מבנה העסקי" שבין התובע לרמי, ישנם ממצאים נוספים המובילים לאותה מסקנה. ראשית, אזכיר כי רמי טען הן בכתב ההגנה והן בתצהירו כי הינו "שכיר" בעסק של התובע. גרסה זו קרסה לחלוטין בחקירתו (ראו סעיפים 91-89 לסיכומי התובע) ונזנחה בסיכומיו, שם הופעה גרסה חדשה, ראו האמור בסעיפים 3 ו-28 לעיל. די בסתירה מהותית זו ובהשמעת גרסה כבושה ומאוחרת המהווה משום שינוי חזית כדי לשמוט את הקרקע מטענות הנתבעים.
- שנית, לא מצאתי כל היגיון עסקי (עד כמה שניתן למצוא היגיון עסקי במסכת האירועים האומללה שתוארה לעיל) בגרסת הנתבעים, בעוד שניתן להבין את קו המחשבה של התובע. אם נקבל את גרסת הנתבעים בסיכומיהם (ונתעלם משינוי החזית והסתירה לאמור בכתב ההגנה ובתצהיר), אזי התובע הסכים לפרוע את חוב רמי כלפי ניצה תמורת "עזרה" של רמי בעסק, כל זאת כשהסיכון העסקי מוטל במלואו על התובע. לכך לכאורה הסכים התובע, ביודעו שרמי נמצא בקשיים כלכליים, ואף מוסר לידיו שיקים 'על החלק'. סבורה אני כי גרסה שכזו אינה הגיונית בעליל, במיוחד כשרמי טוען וחוזר וטעון כי התובע הינו איש עסקים ממולח. היש בנמצא איש עסקים ממולח שיסכים למבנה כזה של שיתוף פעולה?
- מאידך, יש היגיון כאמור בקו המחשבה של התובע - עד לפגישתו עם רמי ניהל עסק קטן עם מחזור מכירות צנוע (ראו אותו מניע אצל שחר, סעיף 7-5 לתצהירו); עסק שטיפת המכוניות שהוצע לו על ידי רמי משיק לתחום הפעילות שלו (שיווק חומרי ניקוי); שוכנעתי כי הוצג בפניו מצג לפיו העסק עשוי להניב הכנסה של כ-280,000 ש"ח לחודש (ראו נספח 2 לכתב התביעה, המפרט את חישוב הרווחים שהעסק ירוויח, לכאורה). עוד אציין כי במקטע הזה מדובר בעסק לגיטימי - שטיפת רכבים בחצריהם של לקוחות מכובדים כדוגמת חברות דן תחבורה, תור בוס ושלמה סיקסט (ראו הצעות המחיר ללקוחות שצורפו במסגרת ת/8); נחתמים חוזים עם הלקוחות; התשלום נעשה בהעברות בנקאיות ולא במזומן; מתח הרווחים גבוה, כפי שאישר זאת מומחה ביהמ"ש.
- לפיכך, גרסתו של התובע לפיה סבר שבפניו הזדמנות להרחיב את עסקיו אגב יצירת שותפות "מאחורי הקלעים" עם רמי - שהוא בעל הידע והמומחיות בתחום, הוא הגורם שיפעל בשטח מול לקוחות, ספקים ועובדים, בעוד התובע מספק לכך את הפלטפורמה הפיננסית ומאפשר לפעול באמצעות חשבונותיו - היא ההגיונית, המתיישבת עם הראיות ועם פעילות העבר של רמי, שנהג לפעול בדרך זו עם סיגלית ועם ניצה ושחר. איני סבורה כי ההסכם (נספח 131) סותר מסקנה זו אלא מתיישב עימה - במישור היחסים המשולש, בין התובע, רמי וניצה, הסכים התובע לפרוע את החוב כלפי ניצה - שכן ממילא לרמי לא היתה כל אפשרות לפרוע חוב זה. במישור היחסים הפנימיים, סבר התובע שהתשלום, שאמור היה להתפרש על פני 24 חודש, ייעשה מתוך הכנסות העסק, וממילא באמצעות תשלום זה רוכש הוא את חלקה של ניצה בעסק קיים, אגב הסבת חוזים קיימים עם לקוחות מכובדים.
- בנוסף ולחלופין, למקרא חילופי המיילים בין רמי וניצה, בתיווכו של גרונלר (ראו נספח 134 לתצהיר התובע), דומה כי חלקים מההסכם לא משקפים נאמנה את העסקה, אם אתנסח בעדינות. ממסמך העקרונות שהוחלף בינהם עולה ברורות כי "ניצה מוכרת את הפעילות" (ראו סעיף 1 להסכם העקרונות); "ישראל מתחייב לשלם לניצה סך של 500 א' ש"ח המהווים 50% משווי החברה", ומהאמור בשולי מסמך "הסכם העקרונות" ניתן ההסבר לדרך בה בחרו הצדדים לכרות את העסקה, וזאת בכדי להימנע מאירוע מס: "הסכום על 500,000 ש"ח ניתן כהלוואה לרמי גבע לצורך הקמת העסק ותשלומו של ישראל לניצה מהווה החזר הלוואה זו. לפיכך הינו פטור ממס".
- בנוסף, מסקנתי זו - שמסבירה מדוע התובע "הסתנוור" מהבטחותיו של רמי, בחר להכנס עימו לעסק משותף והסכים כי הפעילות העסקית תתבצע באמצעות חשבונותיו הוא - מוצאת תימוכין נוסף בהצהרתו של רמי מיום 23.6.13 (ת/7), אותה חלק עם ישראל, לפיה הוא מתעתד להרוויח 180,000 שקל בחודש. רמי אישר שנראה שההצעה רשומה בכתב ידו, ואולם טען כי מדובר ב"משהו שהוצאתי לעצמי בחוש הומור, זה לא מופנה לאף אחד (...) במשך היום לפחות פעמיים ביום אני מספר לעצמי בדיחה ואני מתפוצץ מצחוק עם עצמי (...) נראה לי שזאת אחת הבדיחות האלה". עוד טען כי "אני כותב לעצמי דברים ומדביק בשביל ההשראה שלי, אז אני רמי גבע הזה ירוויח מדי חודש 180,000 שקל" (עמ' 561, שו' 34-13). איני מקבלת הסבר זה, ושוכנעתי כי הצהרות כגון אלו נועדו כדי לפתות את התובע לשתף פעולה עם רמי ולאפשר לזה האחרון לעבוד באמצעות חשבונותיו, כפי שפיתה את סיגלית ואת ניצה בעבר.
- אם אסכם את מסקנותיי עד כה, אזי זהו המבנה העסקי עליו הסכימו התובע ורמי: התובע רוכש את חלקה של ניצה בעסק שטיפת הרכבים תמורת 500,000 ש"ח, אשר ישולמו ב - 24 תשלומים, מתוך תקבולי העסק. הפעילות הפיננסית תעשה באמצעות חשבונות התובע, מאחר ורמי פושט רגל; רמי אמון על הצד התפעולי של העסק לשטיפת רכבים; עופר מסייע בידו בצד האדמניסטרטיבי; הוצאות העסק המשותף ישולמו מתוך חשבונות התובע, וכל ההכנסות יזרמו לחשבון זה; התובע הסתמך על התחזית שנתן בידו רמי לגבי מחזור הפעילות (מוצג 7) וסבר שבידו "בוננזה".
- מסקנה זו נותנת הסבר להסכמת התובע למסור בידי הנתבעים כ-700 שיקים, חתומים על החלק. בנקודה זו הגעתי לכלל מסקנה שהתובע האמין ברמי ועופר וסבר כי יעשו שימוש בשיקים הללו לתשלום הוצאות העסק המשותף ולא לכל מטרה אחרת. אמנם, התובע ידע כי חלק מהתשלומים נעשים "במזומן", אגב פריטת השיקים, אך מקבלת אני את הסבריו כי הסכים לכך לאור מצגיו של רמי שיש עובדים שמקבלים שכר רק בדרך זו (ראו עדותו בעמ' 348, שו' 17-12).
- כפי שארחיב להלן, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי התובע נתן מראש את הסכמתו לכך שבשיקים שניתנו, או במזומן שניתן אגב פריטתם, יעשו הנתבעים שימוש שלא לצורכי העסק המשותף, כל זאת כשהפעילות נעשית אך ורק מחשבונותיו. אפשרות שכזו הינה בלתי סבירה בעליל ואינה דרה בכפיפה אחת עם התחכום אותו מבקשים הנתבעים ליחס לתובע. על רקע מסקנותיי לעיל יש לבחון את עילות התרמית והגזל.
עילות הגזל והתרמית - האם התמלאו התנאים במקרה הנדון?
- כך מורים סעיפים 52 ו-55 לפקודת הנזיקין:
- גזל
גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.