דברים דומים עולים גם מתצהירו של עופר (ס' 33), בו ציין כי סייע ב"כתיבת שיקים לספקים", וכי "התובע החליט להפקיד בידיי הנאמנות שיקים חתומים על מנת לחסוך לעצמו טרחה מיותרת הבאה לידי ביטוי בחתימות יומיות על שיקים לצורך תשלום החשבוניות וההוצאות של העסק".
- הנתבעים טענו בסיכומיהם כי חזקה שמי שהוציא שטר שפרטים מהותיים חסרים בו שהרשה את המחזיק למלא את הפרטים, וכי חזקה זו תיסתר רק אם הוכיח הכופר במתן ההרשאה שהפרטים לא מולאו בהתאם לבקשתו. מסכימה אני עם האמירה העקרונית, ואולם לטעמי התובע עמד ברף הנדרש בהליך האזרחי להוכיח כי הפרטים לא מולאו בהתאם להרשאתו.
- אכן, טענת ההגנה העיקרית, המובאת גם בסיכומי התובעים, היא כי התובע חתם בעצמו על השיקים ולא הגביל אותם "למוטב בלבד", וגם כי אין זה הגיוני שלא פיקח עליהם (ס' 72-68 לסיכומי הנתבעים). את הטענה הראשונה אין בידי לקבל: עצם העובדה שהתובע לא הגביל את השיקים באופן הדוק יותר לא מוביל למסקנה כי התכוון לאפשר יד חופשית לנתבעים, בוודאי שלא לאפשר תשלומים שאינם אמורים לתמוך בעסק המשותף.
- הטענה השנייה, ולפיה קשה להאמין לתובע שלא פיקח על מאות שיקים שיצאו מכיסו במשך חודשים ארוכים, אכן מעלה קשיים ותהיות. לכך לא ניתן להתכחש, וכך גם עלה מהשאלות שהופנו לתבוע במהלך חקירתו, בין היתר על-ידי בית המשפט. התובע התעקש כי הוא אדם פשוט שנתן אמון עיוור בנתבעים, וכי תמימות גרידא מסבירה את חוסר פועלו בנושא (ס' 2 לסיכומיו). ראו גם עמ' 340-338, ובפרט עמ' 340, שו' 14-9:
"בשיא תמימותי ובשיא טיפשותי לא בדקתי וסמכתי עליהם, וזה אחר כך בדיעבד הבנתי שזו הטעות שעשיתי. וסמכתי עליהם מאוד (...) נתתי לבן-אדם להיכנס אליי הביתה, גם לאכול וגם לישון, וכשאני הלכתי לישון הוא גנב לי את הבית, הוא גנב את כל מה שהיה בבית. נתתי אמון מלא בבן-אדם הזה וזו התוצאה, זו בדיוק אותה תוצאה".
- התובע אף התעקש כי הוא אינו מבין מהי משמעות המונח "פושט רגל", כי הוא לא ידע "לשאול את השאלות הנכונות" וכי הוא לא הבין שהכספים של פושט רגל ייצאו בסופו של דבר מהעסק שלו, ככל שנכנסו לשותפות (עמ' 341, שו' 30-1 ובפרט שו' 15). כפי שהערתי גם בזמן אמת, תזה זו לא חפה מבעיות. ברי כי אין כל צורך להיות משפטן או עורך דין כדי להבין שלאדם חדל פירעון ישנם חובות, וכי התקשרות עמו נושאת בחובה סיכונים.
- עם זאת, מכאן ועד הסקת המסקנה שכל הוצאה הייתה בהרשאה ובידיעה של התובע - הדרך ארוכה. בחוו"ד בוכניק נקבע שהגירעון הכספי העולה מלקיחת הכספים מהעסק מגיע ל-2.6 מיליון ש"ח בקירוב, כשמתוך סכומים אלו אין בנמצא חשבוניות או אסמכתאות למשיכות של רמי, עופר, שרלי ושיקים אחרים שנרשמו לטובת עובדי שטיפה (שאת משכורתם, כזכור, היו אמורים הנתבעים לשלם). סכומים אלו עולים כדי מאות אלפי שקלים. חלק מעובדים אלו פנו בהמשך לישראל בטענה כי לא קיבלו את הכסף שהובטח להם, ואחד אף הגיש תביעה בנושא ונחתמו הסכמי פשרה (ראו סעיפים 121.4-121.3 לסיכומי התובע).
- איני מקבלת אפוא את טענת הנתבעים "בשאלה היחידה הדורשת הכרעה", לפי הגדרתם, (ראו סעיף 26 לעיל) ועמדתם לפיה הפעולות שבוצעו בעסק המשותף נעשו בידיעתו ועל דעתו של התובע. מעבר לכך שעמדה זו מנוגדת כאמור לכל היגיון עסקי, כפי שפירטתי לעיל, אזי לא עולה על הדעת כי התובע נתן הרשאה להוצאת כספים מחשבונו ונטילתם שלא לצורכי העסק. בעניין זה מפנה אני 80 לחוו"ד בוכניק, בה נקבעו הדברים הבאים:
"מניתוח השיקים שנמשכו מחשבונות הבנק של מור שיווק בתקופה הרלוונטית, העתקי השיקים (פנים וגב) שנכללו במוצגי התובע ומידע שאיתרתי ברשת האינטרנטית, עולה כי 461 שיקים בסך 5,284,846 ש"ח נמשכו לטובת גורמים שונים בהם נותני שירות מטבע ('נש"מים'), הנתבעים עצמם, עובדים בני מיעוטים של העסק וחברות שלכאורה אינן נמנות על ספקי העסק".