5.6 אם לצורך השגתה של מטרת ההקדש [...] יהיה הכרח להרוס חלק מהבית, או אף את כולו, יהיו הנאמנים זכאים לבצע הריסה כזאת, על פי החלטה פה אחד, לאחר שיוכח להנחת דעתם כי: א) הוכנה הקמת מבנה חדש מתאים (להלן - המבנה החדש) שיבוא תחת מה שייהרס וכי ב) למבנה החדש הושג רישיון כדין וכי ג) הובטח המימון להקמת המבנה החדש. המבנה החדש יהווה אף הוא לכל ענין הקדש ודינו לכל ענין הנזכר בחוזה זה כדין הבית הקיים בנכס"
(ההדגשות שלי - א.ד.)
העדויות
- מטעם התובעים העידו התובעים 1 ו־2, עו"ד דורון שטרן ומר יובל פלד (להלן: שטרן ו-פלד), המתגוררים בסמיכות לנכס. מטעם הנתבעות העידו עו"ד רותם רביבי, מנכ"ל חברת נכסי האוניברסיטה העברית בע"מ, אשר שימש כאחד ממנהלי החברה, וכן עו"ד פפי יקירביץ', היועצת המשפטית של האוניברסיטה בין השנים 2023-1985 (להלן: רביבי ו-יקירביץ'). כמו כן העידו ארבעה נשיאים ורקטורים של האוניברסיטה לדורותיהם - פרופ' מנחם מגידור, פרופ' מנחם בן ששון, פרופ' ברק מדינה ופרופ' אשר כהן.
עדויות התובעים
- בחקירתו הראשית תיאר פלד היכרות עמוקה וארוכת שנים עם המקדישים. לטענתו, הם הביעו בפניו את רצונם כי בית אילת ישמש את האוניברסיטה אך יישמר כמות שהוא:
"הכרתי את בני הזוג אליהו וזהבה, ולאורך כל השנים, אמרו שהם מתכוונים שהבית הזה יישאר כמו שהוא. היה להם מאוד חשוב. הגינה הייתה להם מאוד חשובה. [...] ידעתי לאורך כל השנים שהם מתכוונים לתת את הבית. למסור את הבית לאוניברסיטה, כדי שהבית והגינה תשמרנה". (עמ' 5-4)
- פלד העיד כי הקשר בינו לבין בני הזוג אילת היה הבסיס להגשת התביעה, שכן הוא נחשף לרצונם של המקדישים בנוגע לשימוש בנכס:
"הוא [ד"ר אילת - א.ד.] אמר: 'אני רוצה שהבית הזה יישאר, יינתן לאוניברסיטה ושיישמר כמו שהוא'. זה הדבר המרכזי שאני זוכר מהשיחות איתם, בהקשר של הבית כמובן". (עמ' 5)
- בחקירתו הנגדית אישר פלד כי הבנייה המתוכננת בנכס, הסמוך לביתו, הפריעה לו גם באופן אישי. לצד זאת, הוא טען כי הסיבה להגשת התביעה היא משולבת:
"אני רוצה להגיד שהקשרים שלי עם אליהו אילת, זה לא רק מיץ בתור ילד ששתיתי שם, אלא הייתי כבר בחור בין 30-40, ואני מכיר אותם ומוקיר אותם. והיה לי חשוב גם ההקדש וגם זה שלא יבנו לי מול הבית". (עמ' 17)
- במענה לשאלת בית המשפט, השיב פלד כי היה מגיש תביעה גם אם היה מתגורר במקום אחר (עמ' 18).
- מעדותו של שטרן עלו דברים דומים. בחקירתו הראשית העיד שטרן על יחסיו עם המקדישים וטען כי נחשף במסגרת יחסים אלו לרצונם בשימור הנכס:
"הכרתי את אליהו אילת מילדותי. אני הייתי ילד במגרש הסמוך, וכמו שיובל סיפר, הם היו חשוכי ילדים. והם לקחו ילדים ללימונדה, והכרתי אותו כשהייתי ילד. אחרי שבגרתי, חזרתי לגור בבית אחרי הצבא. אמי נפטרה ואבי עבר, וגרתי שם עם בת זוגי. ואז הייתה, נוצרה איזו ידידות אחרת של אנשים מבוגרים. הם באמת היו מבוגרים בהרבה מאיתנו, אבל היה מכנה משותף. [...] והוא סיפר מיוזמתנו. לי לא היה שום, אני מעולם לא שאלתי אותו את זה. תשמע, אני תרמתי. אני חושב שככה הוא השתמש במונח. תרמתי את הבית לאוניברסיטה העברית כדי שהוא ישמש כמשכן נשיאי ישראל [האוניברסיטה - א.ד.]. הבית הזה יישמר". (עמ' 24)
- שטרן העיד כי אין לו אינטרס כלכלי בעצירת הבנייה ואף הפוך מכך, כי הגיש את התביעה נוכח רצונם של המקדישים:
"אני פה כי זה פשוט חורה לי. באמת. יש לי עניין בזה שזה יקוים. זה פשוט לא בסדר בעיניי, וזה הסיבה היחידה שאני מצליח לשלוף את עצמי עם העבודה ולרדוף אחרי העניין הזה, גם מול רשם ההקדשות וגם מול האוניברסיטה (...). אני חושב שמה שמתסכל אותי זה באמת שלא עושים את מה שרצו. לא עושים את מה שרצו האנשים שנתנו את הבית הזה. שמע, זה בית ששווה המון כסף". (עמ' 25)