סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר קובע כך: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
כפי שניתן לראות בענייננו מתקיימות דרישות הסעיף כך שעל נטל ההוכחה לעבור לכתפיה של שגב, זאת לאחר שלא נערך רישום ביחס לזמני ההמתנה של העובדים לפני כניסה למשמרת ומשאין חולקים שזמני המתנה אלו התקיימו, גם אם קיימת מחלוקת ביחס לכמות שעות ההמתנה שביצעו העובדים.
באשר לסעד לו זכאים העובדים ביחס לרכיב זה, משמצאנו לנכון להחזיר את הדיון בהליך לבית הדין האזורי כאמור לעיל, בית הדין האזורי יבחן במסגרת פסק דינו את גובה התשלום שצריך להשתלם לעובדים בגין רכיב זה ולאור קביעתנו.
- דמי נסיעה ביום המנוחה השבועית - טענת העובדים היא כי שגה בית הדין שעה שהטיל עליהם את הנטל להוכיח שהמעסיק עמד בהתחייבותו לשלם את דמי הנסיעה במשמרות שחלו ביום המנוחה השבועית ובימי חג.
אכן צודקים העובדים כי נטל זה מוטל על כתפי המעסיק שעה שאין מחלוקת שהעובד עבד ביום המנוחה השבועית או ביום חג. כך, בהתאם לפסק הדין אליו הפנו העובדים בעניין בקשת רשות ערעור (ארצי) 36959-06-15 MUSABAL ABDALLA - טלרן אחזקות ונקיון (2000) בערעור מיסים [נבו] (15.7.2015), שם נקבע כך:
"... על המעסיקה מוטלת החובה להוכיח כי מילאה חובתה כלפי המבקש לממן נסיעותיו לעבודה וממנה בשבתות ובחגים, וזאת עד לשיעור המקסימלי כנקוב בצו ההרחבה לעניין השתתפות המעסיק בהחזר הוצאות נסיעה".
אולם, קביעות אלו נכונות שעה שאין מחלוקת בדבר העדר אפשרות לעשות שימוש בתחבורה ציבורית באותם ימים. בענייננו נקבע כי לא עלה בידי העובדים להוכיח באילו ימים היו זכאים לאותם החזרים. זאת, משלגבי חלק מהימים נקבע שהייתה תחבורה ציבורית זמינה לעובדים לצורך הגעה לעבודה או חזרה ממנה ואף העובדים עשו שימוש בה. נטל ההוכחה עובר לכתפי המעסיק כאשר המעסיק טוען טענת "פרעתי", כלומר שאין מחלוקת על עצם ביצוע המשמרת בזמנים בהם אין תחבורה ציבורית, והמחלוקת היא על עצם התשלום.
כבר נקבע כי רכיב דמי נסיעה הוא רכיב שנדרשת לגביו הוכחה ברמה מסוימת של ודאות על עצם הזכאות לאותו רכיב ושלא ניתן לטעון לו בדרך של אומדנה [ערעור עבודה (ארצי) 21590-04-20 מואייד את עבד עראקי בערעור מיסים - ראמי בחארי [נבו] (6.12.2020)]. שעה שהעובדים לא עמדו בנטל זה הנטל לא עובר לכתפיו של המעסיק. לפי קביעת בית הדין האזורי העובדים לא הציגו נתונים הדרושים לחישוב דמי הנסיעה. לפיכך, הערעור על רכיב תביעה זה נדחה.
- תלושי שכר לא תקינים - העובדים טענו כי בית הדין האזורי קבע שתלושי השכר בתקופה השנייה לא שיקפו נכונה את התשלום ששולם להם ועל אף זאת לא פסק פיצוים בגין רכיב זה. נבהיר כי בית הדין האזורי קבע כך: "שגב לא ראתה בתשלום התשרים כשכר עד החלת החוזה החדש, בספטמבר 2019. מבחינה זו, היא שיקפה את התשלומים שהיא שילמה לתובעים בתלושי השכר כהוויתם" (סעיף 47 סיפא לפסק הדין האזורי).
מעיון בדברים עולה למעשה שהגם ששגב שילמה את שכרם של העובדים בניגוד לדין, הרי שתלושי השכר שיקפו את האופן בו שולם השכר בפועל. בהתאם לפסיקה, אין זכאות לפיצוי על תלושי שכר, מקום שתלושי השכר משקפים את השכר ששולם לעובד בפועל, גם אם השכר ששולם אינו עונה על דרישת הדין [ערעור עבודה (ארצי) 3565-11-19 קייטרינג השרון מס' 1 (1993) בערעור מיסים - שני קליין [נבו] (6.1.2021)]. משכך, לא מצאנו מקום להתערב בקביעה כי העובדים אינם זכאים לפיצוי בגין תלושי שכר פגומים.
- תשלום דמי חגים -אנו סבורים כי אין מקום שנידרש לערעורם של העובדים. בית הדין האזורי בפסק דינו דן בעניין זה בבחינת למעלה מן הצורך שכן הנימוק הראשון אליו התייחס בית הדין הוא כי העובדים זנחו עניין זה לאחר שלא חקרו לגביו בחקירה נגדית ולא התייחסו אליו בסיכומיהם.
משכך, גם אנו לא מצאנו לנכון להידרש לסוגיה, משהעובדים זנחו טענותיהם לעניין זה.
- סוף דבר
- דין הערעור להתקבל בחלקו כאמור בסעיפים 71-72 וסעיף 73.1 לפסק הדין. ההליך יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה תל-אביב לצורך חישוב גובה זכאות המערערים בהתאם לפסק דיננו מעבר לסכומים שנפסקו בבית הדין האזורי.
- המשיבה תשלם למערערים יחדיו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 10,000 ₪.
ניתן היום, כ"ו סיוון תשפסק דין הצהרתי - כללי (22 יוני 2025), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
| ורדה וירט-ליבנה, |