האיש: לא נכון" (ר' פרוטוקול מיום 18.11.2020, עמ' 653 ש' 11-8, הדגשות לא במקור).
כאשר הוצגה בפני האיש חקירתו בבית המשפט בארצות הברית בה נשאל את אותה השאלה בדיוק (ר' תמליל החקירה בנספח 4 לסיכומי האישה), נחשף כי האיש שיקר בחקירתו בפניי:
"Q: Now you mentioned earlier that you yourself personally participated in a BLIPS transaction. What year was that, sir?
A: 2000.
Q: And can you remember if you remember, how much income you were sheltering with your own BLIPS transaction?
A: Around $60 Million in income I was sheltering".
- כאמור, זהו מתאבן בלבד שכפי שאראה להלן, מעיד על הארוחה כולה.
ג.2 - הדין החל בנסיבות העניין:
- בטרם אפנה לדיון בסוגיות הרכושיות הספציפיות, עלינו לדון במסגרת הדיונית הנכונה עבור הצדדים שבפניי אשר חלוקים בשאלת הדין החל עליהם. בעניין זה הרבו הצדדים במלל עד שכמאמר הביטוי 'מרוב עצים לא רואים את היער' לענייננו אנו, מרוב טענות לא רואים את העניין העומד לבירור. ובמה דברים אמורים?
- ראשית, על פי הדין, רשימת הפלוגתות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה (ראו למשל: ערעור אזרחי 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ערעור אזרחי 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ערעור אזרחי 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977)).
- מן הכלל אל הפרט;
- בכתב התביעה טענה האישה כי הדין החל הוא הדין הישראלי כפי שמשתקף בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) ותחת ההנחה שבבסיס חזקת שוויון הדינים והלכת נפיסי ("תביעה זו נוסחה תחת ההנחה העומדת בבסיס חזקת שוויון הדינים והלכת נפיסי ואולם התובעת שומרת את מלוא זכויותיה בעניין זה"; שם, בסעיף 115).
- לכך השיב האיש בלא פחות מ-27 סעיפים בכתב הגנתו (סעיפים 87-61) כי יש להחיל את דין מקום מושבם של הצדדים בעת נישואיהם, קרי: דין מדינת ניו-יורק שבארה"ב. כך לדוגמא, נרשם בסעיף 67 לכתב הגנתו: "בנסיבות אלו, על פי הכלל המשפט הבינלאומי הפרטי הקבוע בחוק יחסי ממון, הדין החל על ענייניהם הרכושיים של הצדדים הנו הדין המהותי הפנימי של מדינת ניו יורק, שהוא דין מקום מושבם של הצדדים בשעת הנישואין. דין זה שונה מהדין הישראלי שחל עפ"י חוק יחסי ממון בין בנ"ז והנטל להוכחות תוכנו של אותו דין זר מוטל על כתפי התובעת. אלא שהתובעת לא העלתה אפילו טענה לגבי תוכנו של הדין הזר, וממילא כתב התביעה שלה נעדר עילה, שכן כידוע, הדין הזר כמוהו כעובדה, ומשעה שהתובעת לא טענה כל טענה עובדתית לגבי תוכנו של הדין הזר, הרי שכתב התביעה שלה אינו מגלה עילה. בנסיבות אלו, דין התובענה להיות מסולקת על הסף, מחמת היעדר עילה".
- להשלמת התמונה יוער כי האיש לא טען בכתב הגנתו להחלת כל דין זר אחר זולת דין ניו יורק.
- במהלך בירור התביעה שבפני, הגישו שני הצדדים חוו"ד לדין מדינת יו-יורק. חרף האמור לעיל זנח האיש את טענתו להחלת דין ניו יורק (ר' דברי ב"כ האיש לפרוטוקול הדיון מיום 18.11.2020, עמ' 721 ש' 20-19) ובעיקר ר' ס 458-440 לסיכומיו). כך, לטענת האיש: "... יש לדחות על הסף גם את ניסיונה של התובעת לשנות חזית בסיכומיה, ולטעון לפתע בסיכומיה כי יש להחיל על ענייננו את הדין בנ"י... היא ביקשה במפורש להחיל את הדין בישראל (קרי, חוק יחסי ממון). אכן, הנתבע סבר מלכתחילה כי בשים לב למקום מושב הזוג במועד הנישואין נכון להחיל על העניין את הדין בניו יורק, ואולם נוכח התנגדות התובעת טענה זו נזנחה למעשה תוך שאף אחד מהצדדים לא הגיש כנדרש חוות דעת מומחה בנוגע לדין האישי החל בניו יורק. התובע אף הצהיר מפורשות בדיון שנערך ביום 18.11.2020... כי הוא מוותר על טענה זו" (ר' ס' 442-440 לסיכומי האיש, הדגשה לא במקור).
- מן העבר השני, האישה בסיכומיה המשיכה לטעון לתחולת הדין הישראלי על יחסי הממון בין הצדדים, אך טענה בנוסף כי אף אם נבחן את דין מדינת ניו-יורק, מקום מושבם של הצדדים בעת נישואיהם, יוכל בית המשפט "לשאוב או להיעזר בפסיקה רלוונטית אשר עדיין לא קיימת במדינת ישראל בדבר נקודת המפגש בין דיני הנאמנות לדיני הגירושין שעה שצד אחד מנסה למנוע מבן הזוג לשעבר את חלקו ברכוש המשפחתי תחת מסווה של דיני הנאמנות" (ר' ס' 272 לסיכומי האישה).
- סיכום ביניים -
- בכתבי הטענות הראשיים - האישה, דין ישראל; האיש, דין ניו יורק ובאשר לנאמנויות, יש להחיל את דיני הנאמנויות במקום הקמתן.
- בסיכומים - האישה, דין ישראל ולחילופין, דין ניו יורק (ר' ס' 272 לסיכומי האישה); האיש - לא דין ניו יורק, אלא להחיל על הנאמנויות את דיני הנאמנויות במקום הקמתן.
- לטענת האישה, רק לאחר שהאיש הבחין כי דין ניו יורק תומך בטענותיה, הוא בחר לעשות 'סיבוב פרסה' ולטעון לאי החלת דין ניו יורק, אלא דיני הנאמנויות, להבדיל מדיני המשפחה, במקום הקמתן. אין ספק, כי התנהלותו של האיש בכל הנוגע לקביעת הדין שיחול היא התנהלות השקועה עד צווארה בחוסר תום לב משווע. לצערי, כך הייתה התנהלותו הכללית של האיש בכל הרבדים שהיו כרוכים בבירור התובענה ועוד על כך בהמשך בהרחבה.
- הלכה למעשה, הדין באשר ליחסי הממון אשר יש להחילו הוא הדין אשר בית המשפט ימצא להעדיפו מבין כלל האפשרויות שנטענו בכתבי הטענות הראשיים, וכמובן בהתאם לזניחת טענות במהלך הדיון ובטח שבסיכומי הצדדים. שתי האפשרויות היחידות שניתן להחיל על יחסי הממון שבין הצדדים בהתאם לכתבי הטענות הראשיים, הם דיני מדינת ישראל או דיני מדינת ניו יורק. נזכיר למי ששכח או מבקש להשכיח, כי הסכסוך שבפני איננו בין שני תאגידים או שני גופים עסקיים אשר התקשרו באיזה עניין בנכס שלא בישראל, אלא בפני בני זוג אשר הסכסוך שביניהם כל כולו ממוני בהתאם לחוק יחסי ממון וברירת הדין שבחוק.
- אשר על כן, אינני רואה כל אפשרות ולו הקלושה ביותר להחיל על אותן נאמנויות כל דין זולת דיני יחסי הממון של מדינת ישראל או דיני יחסי הממון של מדינת ניו יורק. על מנת להמחיש את האבסורדיות העולה מטענות האיש כי יש לקבוע את זכויות הצדדים בנאמנויות בהתאם לדין מקום הקמתן, תובא הדוגמא הבאה:
טול מקרה כי בני זוג נישאים בישראל ולהם רכוש וממון. אחד הצדדים נוטל כספים ורוכש נכס במדינת פיקציה-לנד שעל פי חוקיה הפנימיים הנכס לעולם בבעלות הצד אשר רכש אותו וללא התחשבות בהיותם של הכספים משותפים ו/או ללא התחשבות בהיותו של הרוכש נשוי. כעת, האם ניתן להלום שבית משפט בישראל או בכל מדינה מתוקנת אחרת היה קובע כי משום שדיני מדינת פיקציה-לנד קובעים את בעלותו של הנכס על שם הרוכש, לא ניתן לכלול במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג בישראל את שוויו של הנכס? ניכר כי הנבון לא זקוק לתשובה.
- אמור מעתה, לא ניתן בשום פנים ואופן להחיל את דיני מקום הקמת הנאמנויות על התביעה שבפני, הן משום שהצדדים לא נישאו שם ולא חלים עליהם דיני אותה מדינה (ר' והשווה: סעיף 15 לחוק); הן משום שהאיש טען להחלת דיני יחסי הממון של מדינת ניו יורק והן משום האבסורדיות שבהחלת דין נקודתי על נכס בודד ולא על כלל נכסי הצדדים (ר' הדוגמה לעיל).
- מצאתי כי יש ממש בטענת האישה כי לאחר שהאיש הבין כי דיני מדינת ניו יורק אינם מטיבים עמו, הוא בחר לא רק לזנוח את טענתו להחלת הדין, אלא לטעון את ההיפך ממה שטען בכתב הגנתו ולטעון שאין להחיל את דין מדינת ניו יורק.
- עיון נוסף בכתבי הטענות ובסיכומי האיש, ילמד כי בעוד שהאישה טענה לדין מדינת ישראל והאיש טען לדין מדינת ניו יורק וכעת חזר בו וטוען בתוקף כי אין להחיל את דיני מדינת ניו יורק, הרי שיש לחזור לכתב התביעה ולראות בטענת האישה להחלת דין מדינת ישראל כטענה שלא נסתרה. תחת נסיבות אלה ותחת התנהלותו המקוממת של האיש, מצאתי להחיל על יחסי הממון של הצדדים את דיני מדינת ישראל תוך התחשבות גם בדיני מדינת ניו יורק, ובבחינת למעלה מן הצורך (על כך בהרחבה בהמשך). יוער כי הדין איננו אוסר על צדדים לבחור איזה דין זר או מקומי יש להחיל על יחסי הממון שביניהם וברור שבית המשפט יברור את ברירת הדין בשים לב לטענות הצדדים. נזכיר שוב כי האיש הסתייג מהחלת דין מדינת ניו יורק, מה שמותיר אותנו עם החלת הדין הישראלי.
ג.3 - הסוגיות הרכושיות:
- בשל מורכבות ההליכים, הדיון בפסק דין זה מחולק לשתי שאלות הדורשות את הכרעתי. ראשית, אדון בשאלת היות בית המגורים חלק מרכושם המשותף של הצדדים אם לאו. לאחר מכן, אדון בהיקף רכושם המשותף הכולל של הצדדים, בהתייחס לנכסים נוספים שנטענו על ידם, ובאופן חלוקתו.
- בפתח הדברים, כיוון שתביעת האישה עוסקת באיזון משאבים בהתאם לחוק, הסדר אשר, כידוע, מעניק לכל צד מחצית מן הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין, החלק הארי של ההליך המשפטי הוא בירור היקף ואומדן הזכויות והרכוש המשותף. על פניו, האישה היא התובעת ולכן נטל הוכחת היקף רכושם המשותף של הצדדים (לרבות הוכחה כי בית המגורים נמנה עליו) רובץ לפתחה על פי העיקרון המנחה כי המוציא מחברו - עליו הראיה. עם זאת, במקרה דנן נטל הבאת הראיות התהפך והסיבה נעוצה בשני אדנים.
- אדן ראשון הוא התנהלותו הדיונית של האיש, אשר הייתה מן הבעייתיות והתאפיינה בהתחמקות ובהסתרה, וניסיון עיקש להתיש את בית המשפט ואת הצד שכנגד במתן תשובות לא רלוונטיות, מעורפלות ואשר אינן מתייחסות לשאלה עצמה. התנהלות זו גרמה לאישה לנזק ראייתי חמור ואף הביאה לסרבול משמעותי של ההליך.
- טול לדוגמה, הופעה אחת מני רבות של התנהלותו הדיונית באחת מחקירותיו אשר נמשכו שעות ארוכות עקב האופן בו בחר להשיב על שאלות:
"ב"כ התובעת: עכשיו מאיפה שילמת 10 מיליון דולר? מאיפה שילמת אותם, מאיזה חשבון בנק ומתי?