טופס הזמנה 18. בהגשת תובענה שאינה בסדר דין מקוצר, ימסור התובע עם כתב התביעה מספר הזמנות לדין, כפול ממספר הנתבעים; הזמנה לדין תהא ערוכה לפי טופס 2.
תוכן ההזמנה 19. בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש כתב הגנה תוך ארבעים וחמישה ימים לאחר המצאת ההזמנה, או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע בית המשפט או הרשם.
המצאת הזמנה וכתב תביעה 20. הזמנה לדין חתומה ביד פקיד של בית המשפט תומצא בתכוף לאחר הגשתו של כתב התביעה, לכל נתבע יחד עם עותק ממנו.
184. בפסיקה נקבע שמתן פסק דין בהיעדר הגנה חורג מהכלל שלפיו ראוי לתת לנתבע הזדמנות מלאה לממש את זכות הגישה לערכאות ואת הזכות להליך הוגן, ולהציג את הגנתו בבית המשפט. ההצדקה לתת פסק דין בלא להביא בחשבון את הגנת הנתבע נשענת על ההנחה שניתנה לו ההזדמנות להתגונן, הוא בחר שלא לנצלה, ואין מקום לאפשר לו להכשיל את בירור התביעה ומתן סעד שהתובע זכאי לו באמצעות התעלמות מכתב התביעה (רע"א 1473/00 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' BLOMBERG - WERKE GMBH, פסקה 3(ד) (1.8.2000); רע"א 7173/11 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' United Kingsway Ltd, פסקה 6 (31.1.2012); רע"א 7653/23 קירש נ' יצחק אמר – חברה לבניה והשקעות בע"מ, פסקות 11-10 (28.1.2024)).
185. הזכות לקבל פסק דין בהיעדר הגנה עוגנה אותה עת בתקנה 97 לתקנות הקודמות, שזו הייתה לשונה:
נתבע שלא הגיש כתב הגנה 97. (א) נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; היתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן פסק דין ללא שמיעת עדות – יעביר את התביעה לבית המשפט.
(ב) הנתבע לא יוזמן לדיון, אף אם נדרש התובע להביא הוכחה, אלא אם כן בית המשפט הורה על כך מטעם מיוחד שרשם.
186. תקנה 97(א), לפי לשונה, קבעה כי במקרה שנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד, בית המשפט ייתן – לכאורה לשון חובה (להבדיל מ"רשאי לתת", נוסח המצביע על שיקול דעת) – פסק דין "על יסוד כתב התביעה בלבד". יישום תקנה זו מעורר שאלות פרשניות. כתב התביעה הרי כולל פירוט של עובדות שעל בסיסן מבוקש סעד קונקרטי. כדי שכתב התביעה יגלה עילה ביחס לסעד הנתבע, על בית המשפט לבחון אם בהנחה שכל העובדות נכונות התובע זכאי לקבל את הסעד הזה. כשנתבע סעד כספי, כתב התביעה מגלה עילה לתתו נגד הנתבע אם בהנחה שכל העובדות נכונות, התובע יהיה זכאי לקבל את הסכום הקונקרטי שתבע. עובדות, כידוע, יש לטעון ברמת הפשטה מספיק נמוכה, ולא ברמת מסקנות גרידא (ערן טאוסיג "הפירוט העובדתי הנדרש בכתבי טענות והסטנדרט הראוי לסילוק תביעה על הסף בהיעדר עילה" עלי משפט ט 111, 127 (התשע"א); ראו גם שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 172-167 (מהדורה שניה 2008)).
187. השאלה היא אפוא אם בעת שבית המשפט התבקש לתת פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד לפי תקנה 97(א), היה עליו לבחון אם כתב התביעה מגלה עילה ביחס לסעד הקונקרטי שנתבע, ורק אם כן לתת פסק דין ביחס לסעד זה? שמא אין הוא נדרש לבחון את עילת התביעה, ודי בכך שהסעד התבקש בה. אפשרות נוספת היא שבית המשפט נדרש לבחון את עילת התביעה רק בנסיבות מסוימות; וכן שעליו לבחון אותה בצורה מקלה מהרגיל.
188. תשובה חלקית לשאלה זו הייתה קבועה בתקנה 97(א) עצמה. נקבע בה שאם התביעה היא על "סכום קצוב", נדרשו טעמים מיוחדים שיירשמו כדי לחייב את התובע להוכיח את זכאותו לסעד – מלא או חלקי – לפני שבית המשפט ייתן את פסק הדין. כלומר, לפי לשון התקנה, אם עסקינן בתובענה לסכום קצוב, ככלל בית המשפט לא יבקש מהתובע להוכיח את התביעה. חריג לכלל הוא כשמתקיימים טעמים מיוחדים, שאז בית המשפט רשאי לבקש הוכחה כשהתביעה היא על סכום קצוב. התקנה אינה קובעת כיצד על בית המשפט לנהוג כשעסקינן בתביעה שאינה על סכום קצוב. התקנות הקודמות לא הגדירו מה ייחשב לסכום קצוב בהקשר זה, אך הפסיקה המתייחסת לסדר דין מקוצר כמשמעו בתקנות הקודמות נתנה מענה לכך: מדובר בסכום שניתן לחישוב אריתמטי פשוט (ראו למשל ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' דוידוביץ, פ''ד לח(1) 613 (1984)).
189. בע"א 9176/09 הנו נ' רשות הפיתוח, פסקה 31 (27.8.2013) נפסק בסוגיה זו כי "[]גם בהעדר הגנה – אין מדובר בקבלה אוטומטית של התביעה, ואם כתב התביעה איננו מגלה עילה, מטבע הדברים לא ינתן פסק דין לטובת התובע אף משלא הוגש כתב הגנה". ברע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ, פסקות 13-12 (16.11.2011) נקבעה הלכה דומה בעניין פסק דין בהיעדר הגנה בבית משפט לתביעות קטנות. תקנה 11 רישה לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 קובעת: "התייצב התובע והנתבע לא התייצב – יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה, ובלבד שהתובע הצהיר בפני בית המשפט על אמיתות האמור בכתב תביעתו [...]". בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) פירש תקנה זו בקבעו כי "לבית המשפט לתביעות קטנות הסמכות, ואף החובה, לדחות את התביעה גם כאשר הנתבע לא התייצב לדיון בעניינו אם הוא סבור כי העובדות המתוארות בכתב התביעה שעליהן הצהיר התובע אינן מקימות עילת תביעה" (פסקה 9). בית המשפט העליון הוסיף וקבע באותה פרשה – בעניין תקנה 97 לתקנות הקודמות – כי "מקדמת דנא, ועוד בטרם הותקנו תקנות סדר הדין האזרחי, פורש כלל זה באופן המותיר לבית המשפט שיקול דעת לסרב להיענות למבוקש בכתב התביעה, בין היתר, אם סבור הוא כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה" (פסקה 13 והאסמכתאות שהובאו שם).
190. שאלה נפרדת, אך קשורה, היא כיצד בוחן בית המשפט – על יסוד כתב התביעה בלבד – את זכאות התובע לסעד כספי כשכתב התביעה כן מגלה עילה לתשלום סכום כלשהו; ואימתי ידרוש בית המשפט מהתובע להוכיח את תביעתו בראיות. בע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עמנואל חברה לסחר, יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ, פ"ד נו(4) 817, 826 (2002) הובעה הערת אגב שלפיה "בתביעה לסכום כסף לא קצוב הנטייה הרווחת היא שלא להסתפק בטענות כתב-התביעה ולדרוש מן התובע להוכיח את תביעתו כולה או מקצתה". הדברים צוטטו ברע"א 8837/15 מוניות קו 51 בע"מ נ' טקסי המרכז בע"מ, פסקה 29 (10.4.2016) תוך שבית המשפט ציין כי גישה מצמצמת יותר הביע השופט זוסמן, אשר כתב בספרו: "אמרת האגב שבפסק הדין, שבדרך כלל הנטיה היא, בתביעה שאינה לסכום קצוב, להורות על הוכחת הנזק, נראית לנו מוטעית ומנוגדת ללשון תקנה 97" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 260, ה"ש 11 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך 1995)).
191. שאלה זו נדונה בע"א (מחוזי ת"א) 49599-10-21 נתניהו נ' אלקלעי, פסקות 35-32, 56-49 (31.7.2022). התובע באותה פרשה תבע את הנתבע, בנו של ראש הממשלה, בעילת פרסום לשון הרע על כך ששיתף ברשתות החברתיות, בחשבון בעל כ-65,000 עוקבים, פרסום שפרסם אדם אחר (שנתבע גם הוא). בפרסום האשים האחר את התובע בביצוע עברות פליליות שבעטיין הוגשו כתבי אישום בדויים נגד ראש הממשלה, אביו של הנתבע. נתניהו לא התגונן (והאחר כן), וניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה על יסוד כתב התביעה בלבד על סך של 250,000 ש"ח בתוספת שכר טרחה והוצאות. נתניהו נקט שני הליכים מקבילים בניסיון לבטל את פסק הדין: הראשון הוא בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. הבקשה נדחתה ובקשות רשות ערעור עליה – תחילה לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לבית המשפט העליון – נדחו אף הן (רע"א 6730/22 נתניהו נ' אלקלעי (16.11.2022)). ההליך השני הוא ערעור בזכות על פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. בית המשפט המחוזי שדן בערעור התייחס ל"שאלת-משנה": כיצד תיבחן זכאות התובע לסעד "על יסוד כתב התביעה בלבד" כשמדובר בבחינת הנזק ב"סכום שאינו קצוב" (פסקה 50). באותו מקרה ניתן פסק דין נגד נתניהו בהיעדר הגנה, והתביעה נגד הנתבע האחר (המפרסם), התבררה לגופה. בית המשפט ציטט מפסק הדין בעניין מוניות 51, הזכיר את גישתו המצמצמת של השופט זוסמן, והביא מגישתו של יששכר רוזן-צבי, אשר סבור שבמקרה של ריבוי נתבעים אפשר לתת פסק דין בהיעדר הגנה אף שהתביעה נגד הנתבע האחר עודנה מתבררת אם בית המשפט שוכנע שהנתבע שלא התגונן זלזל בהליך, ומשיקולי מדיניות משפטית ראויה (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 173-170, §77 (מהדורה שלישית דיגיטלית מרץ 2025). בית המשפט המחוזי סיכם וקבע (פסקות 51-50. מספר פסקה הוסר):
אין מחלוקת שתקנה 97 מסמיכה את בית המשפט ליתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד, וזאת בין כהודאה ואז נראה בכתב התביעה "אמת", לפי גישת זוסמן, ובין כסנקציה לכך שלא הוגש כתב ההגנה במועד וללא קשר לאמת שבכתב התביעה, לפי גישת רוזן צבי. [...]
כעקרון אין בית המשפט נדרש לראיות גם בסכום שאינו קצוב אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 97). דהיינו כדבר שבשגרה יש מקום לתת פסק דין על מלוא סכום התביעה גם בתביעה לסכום שאינו קצוב. על פי גישת זוסמן, אי הגשת כתב ההגנה מהווה הודאה הכוללת גם את סכום התביעה. אולם גם אם נראה בכך גישה שאינה מקובלת על הכול, הרי שצריכים להיות באמת מקרים מיוחדים, כדי לדרוש הוכחה בהיעדר הגנה לסכום שאינו קצוב.
192. באותה פרשה נתבע סך של 500,000 ש"ח במסלול של הוכחת נזק, ולא כפיצוי ללא הוכחת נזק שניתן לתבוע מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בית המשפט המחוזי קבע כי בשים לב לאופי הפרסומים וחומרתם, להיקף החשיפה ולסכום שבגינו ניתן פסק דין, לא הייתה חובה לדרוש מהתובע להוכיח את תביעתו אף שמדובר היה בסכום לא קצוב, וזאת משום שהסכום מקיים הלימה לסכום שניתן לפסוק כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום בזדון (פסקה 52).
193. ברע"א (מחוזי חי') 18612-07-21 בבייב נ' ביטון (26.10.2021) נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה על סך 200,000 ש"ח שניתן נגד שלושה נתבעים שפרסמו פרסומי לשון הרע רבים בפייסבוק. הפיצוי באותה פרשה נתבע כפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (שעמד אותה עת על סך של כ-70,000 ש"ח). בית המשפט המחוזי קבע כי לא היה מקום לדרוש מהתובע להוכיח את נזקו מקום שמדובר בפיצוי שניתן לפסוק אותו ללא הוכחת נזק והוא שרוי בהלימה לסכום הפיצוי שנפסק.
194. פסק דין רלוונטי נוסף הוא רע"א 1990/22 חורי נ' בנאי (9.6.2022) שאלה נסיבותיו: לבית משפט השלום הוגשה תביעה של אישה נגד עורכת הדין שייצגה אותה בעבר, ונטען שעורכת הדין התרשלה מקצועית. התובעת טענה שהנתבעת לא טיפלה עבורה כהלכה בתיק הוצאה לפועל ובהליך פשיטת רגל, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים כבדים העולים על מיליון ש"ח. התביעה הועמדה לצרכי אגרה על 600,000 ש"ח, מתוכם 200,000 ש"ח פיצוי על נזק לא ממוני והיתר לא כומת כדבעי. בית משפט השלום נתן פסק דין בהיעדר הגנה על מלוא הסכום. לימים הנתבעת ביקשה הארכת מועד (באיחור של שנתיים) להגיש בקשה לביטולו. בית משפט השלום והמחוזי דחו את טענותיה בנימוק שלא הייתה סיבה טובה דיה לכך שלא הגישה את הבקשה במועד, ושאין "טעמים מיוחדים" להארכתו. בית המשפט העליון (השופט (כתוארו אז) י' עמית בדן יחיד) החליט לתת רשות ערעור ולבטל את פסק הדין. הוטעם שפער גדול בין סכום הפיצוי שנפסק לבין הסכום המגיע בפועל כפיצוי ראלי על הנזק שנגרם לפי הנטען – בהנחה שכל העובדות שנטענו נכונות – עולה כדי עיוות דין המצדיק להידרש לעניין ולבטל את פסק הדין חרף האיחור בהגשת בקשת הביטול, וחרף העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
195. פסק דין זה משמיע כי מקום שניתן פסק דין בהיעדר הגנה על סכום גבוה משמעותית מזה המגיע בהנחה שכל העובדות שנטענו בכתב התביעה נכונות, הדבר עלול לעלות כדי עיוות דין ולהוביל לביטול פסק הדין כשיקול הנושא עמו משקל מכריע. מכאן שבשוקלו אם לתת פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה כספית, אין בית המשפט נדרש לבדוק רק אם כתב התביעה מגלה עילה לסעד באופן כללי, אלא שעליו לבחון אם פסק הדין מגלה עילה לקבל את הסכום הקונקרטי שנתבע. בית המשפט ייתן פסק דין על מלוא סכום התביעה מקום שקיימת הלימה, ולו בקירוב ובסבירות, בין העובדות הנטענות בכתב התביעה, בהנחה שהן נכונות ונטענו ברמת פירוט מספקת, לבין הסעד הכספי הנתבע. לחלופין ידרוש מהתובע לתקן את התביעה ולהמציא מחדש, או יפסוק לתובע את הסכום המגיע לו בלבד.
196. לשון אחר: בית המשפט יפסוק לתובע את הסכום שתבע רק אם בהנחה שכל העובדות שנטענו בכתב התביעה יוכחו כנכונות, התובע יהיה זכאי לסעד שתבע או קרוב לו ברמה של סבירות. מקום שבית המשפט מוצא, על פני הדברים, שגם בהנחה שכל העובדות נכונות התובע אינו זכאי לסעד הכספי שתבע ולו בקירוב, אין מקום לפסוק לו את הסכום שתבע לפני שכתב התביעה יתוקן כך שיגלה עילה לקבל את הסעד שתבע. במצב כזה בית המשפט יכול לפסוק לתובע סכום נמוך יותר, כפי העילה העולה מכתב התביעה שהומצא (למקרים שבהם בוטלו פסקי דין בהיעדר הגנה בשל פערים משמעותיים בין הנזק ובין הסכום שנתבע ונפסק בפועל חרף מחדלים דיוניים מצד בעל דין בהגשת הגנתו ראו למשל רע"א (מחוזי י-ם) 75689-12-24 מעלה רחבעם אגודה שיתופית בע"מ נ' ריינהרץ, פסקות 12-11 (26.2.2025); רת"ק (מחוזי י-ם) 12870-10-24 ליסקאר נ' דוידוב, פסקות 13-11 (3.1.2025); רת"ק (מחוזי חי') 33822-12-22 אברבנאל נ' מזרחי (3.5.2023)). מנגד ראו ע"ר (מחוזי מר') 33832-11-22 איזגילוב נ' לייבמן, פסקה 18 (21.11.2022); ע"ר (מחוזי מר') 12054-05-22 עמרן נ' אריה, פסקה 17 (11.7.2022)).
197. להשלמת התמונה יוער כי הזכות לקבל פסק דין בהיעדר הגנה מעוגנת כיום בתקנה 130 לתקנות החדשות, המנוסחת שונה מתקנה 97 לתקנות הקודמות (לדיון בהבדלים בין התקנות ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) 10603-08-21 בנעזרי נ' קיואן פרויקטים בע"מ, פסקה 25 (16.11.2021); רע"א (מחוזי י-ם) 22707-06-24 שעבאן נ' עבד אללה, פסקות 14-11 (8.9.2024); רוזן צבי, בעמ' 173-170, §77). עם זאת, אני נוטה לדעה שהניתוח האמור נכון גם ביחס לנוסח התקנה הנוכחית, אך אין צורך להכריע בכך בענייננו.
ב. התנאים לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד
198. פסק דין בהיעדר הגנה בא בגדר החלטה שניתנה לפי צד אחד, ודרך המלך לבטלה היא להגיש בקשה לביטולה תוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה (תקנה 131 לתקנות החדשות; תקנה 201 לתקנות הקודמות). בקשה לביטול החלטה שניתנה לפי צד אחד נבחנת בשני מסלולים: המסלול הראשון הוא ביטול "מחובת הצדק", כשנפל פגם היורד לשורש העניין בהליך, בדרך כלל כשהמצאת כתב התביעה לנתבע לא נעשתה כדין, לפי ההוראות הטכניות למדי של המצאת כתב תביעה. המסלול השני, שחל כשלא היה פגם בהמצאה, הוא ביטול לפי שיקול דעת בית המשפט. בעניין זה ישקול בית המשפט את כלל הנסיבות שהעיקריות שבהן הן שתיים אלה: סיבת המחדל להתגונן וסיכויי ההגנה. שיקולים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות" במובן זה שאם המחדל להתגונן גדול יותר ומגיע כדי זלזול בהליך, כך יוקנה משקל רב יותר לשיקול זה; ואם סיכויי ההגנה גבוהים יותר, כך יינתן משקל רב יותר לשיקול זה (ראו בין רבים רע"א 2875/22 עווד נ' רשות הפיתוח, פסקה 8 (21.9.2023); רע"א 1059/23 חברת אחים משהור בנין ופיתוח בע"מ נ' ארלנגר בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקות 21-18 (16.7.2023)). להלן אעמוד בפירוט על השיקולים הנשקלים, האופן שבו פורשו, והמשקל היחסי שניתן להם בפסיקה בהשוואה ליתר השיקולים.
199. ביטול מחובת הצדק: פסק דין שניתן בהיעדר הגנה במקרה שבו ההמצאה של התביעה לנתבע הייתה שלא בהתאם לדרישות הפורמליות שבדין הוא ככלל פגום מעיקרו ודינו בטלות מתוך "חובת הצדק" (ex debito justitiae). זוהי "נורמה סגורה" מסוג כלל (Rule) שאינה מותירה לבית המשפט שיקול דעת (להבחנה בין נורמה מסוג כלל לנורמה מסוג סטנדרט (Standard) ראו עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקה 17 (28.12.2014)). על כך נאמר משכבר הימים: "פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397 (1954)). משנמצא שההחלטה התקבלה בשל היעדר המצאה כדין, ככלל יורה בית המשפט על ביטולה ללא התייחסות לשיקולים נוספים (רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 5 (8.10.2015)). לכלל זה יש חריג שאעמוד עליו להלן ("חריג הידיעה").
200. ביטול לפי שיקול דעת בית המשפט: שני השיקולים המרכזיים המנחים בשאלה אם יש מקום לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הגנה – כשהייתה המצאה כדין ובקשת הביטול הוגשה במועד – הם סיכויי ההגנה והסיבה למחדל להתגונן. אשר לשאלת סיכויי ההגנה של מבקש הביטול, נפסק כי אין הוא נדרש להוכיח בשלב זה שעומדת לו הגנה איתנה ודי בכך שיוכיח קיומה של הגנה לכאורה (ראו בין רבים: רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ, פסקה 8 (10.8.2010); ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431, 439 (1983)). ככלל השיקול בדבר סיכויי ההגנה יזכה למשקל רב יותר, אולם האיזון בין השיקולים ייעשה על רקע מכלול נסיבות העניין. במקרה שבו מחדלו הדיוני של בעל דין עולה כדי זלזול או שימוש לרעה בהליך השיפוטי, שיקול זה עשוי להאפיל בחשיבותו ואף להביא לדחיית בקשת הביטול כליל (רע"א 2406/23 פלונית נ' פלוני, פסקות 20-17 (22.6.2023); רע"א 7612/16 עבאס נ' עבאס (21.12.2016); רע"א 706/15 המועצה המקומית באר יעקב נ' שלו (22.4.2015); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר (31.12.2012); רע"א 7657/11 גריסרו נ' ברמן, פסקה 9 (18.6.2012)). על רקע מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות, יבחן בית המשפט אם יש מקום לבטל את פסק הדין ולרפא את הפגם הדיוני על דרך של פסיקת הוצאות (רע"א 640/19 איברהים נ' אלבאחבסה, פסקה 6 (17.4.2019); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (12.9.2017)). מטבע הדברים, בחינת סיכויי ההגנה נעשית על רקע הסיכוי לקבל את הסעדים הקונקרטיים שנתבעו, ולו בקירוב, בהנחה שכל העובדות שנטענו בכתב התביעה תוכחנה.
201. הסמכות להתנות את הביטול בתנאים: בית המשפט מוסמך להתנות את הביטול בתנאים ובכלל זה בהפקדת ערובה או תשלום הוצאות בפועל. זוהי סמכות רחבה והפעלתה נדרשת להיעשות לפי תכלית ההסדרים הקבועים בתקנות הרלוונטיות (רע"א 8194/16 שטנגר נ' סבג, פסקה 7 (2.1.2017)). על בית המשפט להקנות משקל הולם לזכות הגישה לערכאות במובן זה שעל התנאים שיקבע בית המשפט להיות מידתיים לנסיבות המקרה ולחומרת התנהלותו הדיונית של בעל הדין (רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 11 והאסמכתאות שם (22.5.2012)). כך למשל נקבע כי הפקדת סכום התביעה במלואו כתנאי לביטול פסק הדין הוא סנקציה אפשרית אך בנסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות זאת (רע"א 4838/12 מורדוב נ' טייב, פסקה 9 (13.8.2012); עניין שטנגר נ' סבן, שם)).
202. חוסר תום לב דיוני: תקנה 3(ב) לתקנות החדשות מחילה חובה על בעלי הדין להליך האזרחי לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית. חובת תום הלב הדיוני הוכרה ועוצבה בפסיקה עובר לרפורמה בדיון האזרחי, ותכליתה למנוע מבעלי הדין לעשות שימוש בסדרי הדין באופן הפוגע בתכליתם. במישור העקרוני זכאי בעל דין לעמוד על זכויותיו הדיונית, אך עמידה על זכות דיונית צריכה להיעשות בתום לב ולתכלית ראויה (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 462-461 (1980); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקות 9-4 (15.1.2007)). חובת תום הלב נוגעת בין היתר למקרים שבהם בעל דין פועל להטיל עלויות על הצד שכנגד באמצעות שימוש בסדרי הדין באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתם (רע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' אורן, פסקות 29-27 (13.5.2021); רוזן-צבי, בעמ' 61-50, §§18-14). התקנות החדשות אינן קובעות מהו הסעד המתאים בגין הפרה של חובת תום הלב, וקביעה זו נותרה לשיקול דעת בית המשפט. על השיקולים במתן סעד כאמור עמדה הנשיאה ביניש בעניין שנפ (פסקה 8; הפניות הוסרו):
יודגש כי הפעלת סמכותו של בית-המשפט לשם הגנה על הגינותו של ההליך השיפוטי ומניעת ניצולו לרעה, אינה נעשית בחלל ריק. הגינות ההליך השיפוטי ותקינותו אינם ערכים מוחלטים ויש לאזנם עם זכויות ואינטרסים מתחרים [...]. אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי ובהגנה על התכליות המונחות בבסיס כללי הפרוצדורה האזרחית ובהן – סדר, בהירות, יעילות, וודאות בניהול הליכי המשפט; ניצבים זכויות ואינטרסים נוגדים, ובהם – זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט. [...]
203. שיקולים נוספים רלוונטיים לבחירת הסעד המתאים במקרה של הפרת חובת תום הלב נוגעים לנסיבות העניין שעל הפרק ובגדרן טיב ההתנהגות של בעל הדין; עוצמת הפגיעה בסדרי הדין; וכן מידתיות הסעד להיקף הפגיעה בזכויות הדיוניות של הצד שכנגד (עניין שנפ, שם). הפסיקה שהצטברה בנושא יפה גם בעידן התקנות החדשות.
ג. טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד
204. תקנה 131 רישה לתקנות החדשות קובעת: "נתן בית המשפט החלטה לפי צד אחד והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט לבטלה, בתנאים שייראו לו". תקנה 201 לתקנות הקודמות קבעה הסדר דומה.
205. הגשת בקשה לביטול כאמור בתקנה 131 כפופה לשני תנאים מקדימים: היות ההחלטה מושא הבקשה "לפי צד אחד"; והגשת הבקשה במועד הקבוע. כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, מתקיים התנאי הראשון, ועל כן על המבקש להגיש את בקשתו במסגרת לוח הזמנים הקבוע בתקנה, קרי בתוך שלושים יום מהמועד שבו פסק הדין הומצא לו (ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 16 (30.5.2021)). בקשה המוגשת בחלוף המועד מצריכה "טעמים מיוחדים" להארכת מועד, כפי שמורה תקנה 176(ב) סיפה לתקנות החדשות. הסדר דומה היה קבוע בתקנה 528 סיפה לתקנות הקודמות.
206. פרשנות המונח "טעם מיוחד" להארכת מועד נדונה על ידי בהרחבה ברער"צ (שלום ת"א) 21215-09-21 עיריית תל אביב-יפו נ' פלונית, פסקות 34-22 (23.1.2022)). אחזור על הדברים. השאלה אם יש מקום להאריך מועד לביצוע דבר מה שבדין או שבנוהג מצריכה איזון בין שיקולים מתחרים: השאיפה להכריע במחלוקת לגופה ולאפשר בירור מזה, ואינטרס הצדדים והציבור בסופיות הדיון מזה. השאיפה לברר את המחלוקת גופה מטה את הכף להקדיש יותר משאבים לבירור באופן כללי, ובכלל זה לבדיקה אם נפלו טעות או פגם בהחלטה שיפוטית. האפשרות למצות את זכות הביטול של פסק הדין תגדיל את הסיכוי שהתוצאה הסופית תהיה נכונה ומדויקת ושטעויות שנפלו יתוקנו. מנגד, הקדשת משאבים רבים יותר, לרבות לצורך בירור נוסף, מגדילה את עלות ההתדיינות ואת משכה. התדיינות יקרה, מכבידה וארוכה יכולה לגרום לחוסר צדק אף אם התוצאה תהיה נכונה ומדויקת בסופו של דבר. המועדים להגשת הליכים כגון דא נקבעו בחקיקה ונקבע להם סד זמנים קצוב אשר ניתן לבית המשפט שיקול דעת להאריכם. נקודת המוצא היא שיש לפתוח בהליכי השגה בתוך המועד שנקבע בחיקוק, ומשחלף המועד ולא הוגש הליך כאמור, הצד שזכה קנה מעין "חסינות" מפני האפשרות שההתדיינות בעניינו תימשך. "חסינות" זו תורמת לוודאות וליציבות ובעל הדין שזכה רשאי להסתמך עליה ולשנות את מצבו על פיה. כדי לחרוג מאותה "חסינות" לאחר שהמועד חלף, נדרשים טעמים כבדי משקל, הלוא הם "טעמים מיוחדים" להארכת מועד. אין מדובר בטעמים שגרתיים ורגילים, אלא כאלה המגבשים יחד הצדקה מספקת לסטות מהסופיות שהתגבשה ולגרוע מכוחו של הצד שזכה להסתמך על זכייתו ולפעול על פיה.
207. הסתמכות על סופיות פסק הדין לא באה לידי ביטוי רק בפעולות מעשיות או כאלו שיש להן השלכה כלכלית, אלא גם ב"שקט הנפשי" שניתן לאדם, במיוחד אם הוא אדם פרטי, מכך שההתדיינות הסתיימה והוא יכול להניח את הפרק הזה של חייו מאחוריו, בלא צורך לחזור אליו, ולהתחיל לשקם את עצמו מאירועים שליליים, יהא אופיים כאשר יהא. הדבר נכון במיוחד כשמדובר באירועים כואבים שהם בבחינת "פצע מדמם" בנפשו של אדם, וזאת ככל שנסיבות העניין האישיות קשות יותר, לעתים טראומטיות (לדיון בשיקולים אלה ראו, בשינויים המחויבים: חבקין התיישנות, בעמ' 25-24).
208. עם השנים חלו תמורות ניכרות בפסיקה הנוגעת להארכת מועדים: מגישה מחמירה וצרה הבוחנת את הסיבה למחדל להגיש את ההליך הערעורי במועד, ואם אפשר היה למנוע את המחדל בזהירות סבירה (ראו למשל ע"א 796/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375 (1980)), לגישה רחבה הבוחנת את מכלול השיקולים הרלוונטיים (לסקירה ראו טל חבקין התיישנות 22-16 (מהדורה שנייה 2021)). כיום פסק הדין המנחה בסוגיה הוא עניין מדהנה, שבו נקבעו אמות המידה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בעידן התקנות הקודמות, אך הן יפות, בשינויים המחויבים, גם להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. וכך נקבע (השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן):
"האיזון הראוי בין האינטרס של הפרט והציבור במימוש הזכות להגיש הליך ערעורי מזה לבין אינטרס סופיות הדיון מזה מתבטא בצורך להצביע על 'טעם מיוחד' להגשתו לאחר שחלף המועד שנקבע לכך בחיקוק. דרישה זו מציבה כברירת מחדל את הכלל שלפיו במקום שבו חלף המועד להגיש הליך ערעורי בלא שהוגש הליך כזה, בעל הדין שזכה יהא זכאי להסתמך על סופיות ההחלטה. ככל שהצד שהפסיד מבקש לאפשר לו לנהל הליך ערעורי חרף האיחור בהגשתו, עליו להציג טעמים טובים שיהא במשקלם המצטבר כדי להטות את כף המאזניים ולסטות מן הכלל בדבר סופיות הדיון. על רקע זה נקבע בפסיקה פעמים הרבה כי טעם מיוחד להארכת מועד הוא, ככלל, אירוע שמנע מבעל דין לפתוח בהליך במועד מטעמים שאינם תלויים בו או בבא כוחו. עם זאת, ואף שמדובר בשיקול מרכזי, ניצבים לצידו שיקולים נוספים ובהם, בראש ובראשונה, סיכוייו של ההליך העיקרי (סיכוייו בנסיבות הקונקרטיות ובמקרה שיש קושי להעריכן, סיכוייו לפי סוגו. כך, למשל, סיכוייה של בקשה לדיון נוסף להתקבל פחותים מסיכוייו של ערעור, כשיתר התנאים שווים); וכן שיקולים הנוגעים, בין היתר, לסיבות לאיחור בהגשת ההליך (אם המבקש היה תם לב, התרשל או השתהה – ובאיזו מידה, אם היה מיוצג, אם נפלה טעות שבדין); למידת ההסתמכות של הצד שכנגד על סופיות ההחלטה (אם ידע שבכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי, אם שינה מצבו לרעה, אם יש חשיבות מיוחדת בהכרעה מהירה); לאינטרס של הציבור או של צדדים שלישיים בהכרעה בהליך (אם ההליך מעורר שאלה שתפתח את המשפט ויש לציבור אינטרס שתוכרע; אם דחיית הבקשה עלולה לפגוע בצדדים שלישיים); לחשיבות הזכויות הנדונות ולמידת הפגיעה בהן; ולמיהות המבקש (פרט או רשות). ברי כי אין מדובר ברשימה ממצה, והשאלה אם נמצא 'טעם מיוחד' להארכת מועד תוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובהתאם לאיזון הראוי בין שיקולים אלה ואחרים [...] (בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה, פסקות 9–11 (10.12.2013)).
209. הנה כי כן, בין השיקולים שיש לשקול בבקשה להארכת מועד נמנים בין היתר סיבת האיחור, משך האיחור והסתמכות הצד שכנגד על סופיות פסק הדין. בהקשר זה נקבע בפסיקה ענפה כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כך יגבר משקלם של הנימוקים הנוטים לדחיית הבקשה להארכת מועד (ראו בין רבים: המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד לא(3) 447 (1977); ע"א 796/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375 (1980); ב"ש 359/80 נאור נ' נאור, פ"ד לה(2) 223 (1981); ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע – חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57, 61 (1986); רע"א 3010/18 עביד נ' אינסל, פסקה 10 (7.10.2018); בש"א 1676/20 חננאל נ' עיריית תל אביב, פסקה 5 (15.3.2020)); וככל שמשך האיחור קצר יותר או מזערי כך יגבר משקלם של הנימוקים הנוטים להארכת מועד בדיעבד. עוד נקבע שבית המשפט יבחן את מידת הסתמכותו של הצד שכנגד על סופיות ההתדיינות, ובכלל זה אם הוציא הוצאות לאכיפת פסק הדין או הסתמך על סופו בקבלת החלטותיו ובהתנהלותו באופן שפתיחת העניין שוב תגרום לו נזקים (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 5 (29.1.2002); בש"מ 1546/10 מורדוב נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 3 (6.4.2010); רע"א 3776/16 גנים נ' רחל, פסקה י (15.8.2016); בע"מ 6466/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (9.12.2020)).
210. בשנים האחרונות חל שינוי המשליך על נקודת האיזון בין השיקולים המתחרים, הלוא הוא כניסתה לתוקף של הרפורמה בדיון האזרחי. התקנות החדשות הסיטו את נקודת האיזון אל עבר גישה מחמירה יותר קמעה, ומשקלו של אינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי השיפוט המעוגן כיום בחלק עקרונות היסוד גדל ביחס לעבר, כפי שעולה מתקנה 5 לתקנות החדשות: