איזון אינטרסים 5. בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, "אינטרס ציבורי" – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.
211. החובה לאזן אינטרסים כאמור בתקנה 5 מחייבת את בית המשפט לשקול, בכל החלטה דיונית שהוא נותן, ובכלל זה בשאלה אם יש מקום להתיר תיקון של מחדל דיוני או להתיר בירור נוסף (לרבות הארכת מועד להגשת בקשת ביטול), גם את אינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי השיפוט.
212. תכליות התקנות הקבועות בתקנה 1 ו-2 לתקנות החדשות מצויות תדיר במתח זו עם זו; ובענייננו, ביחס לשאלת הארכת המועד, אפשר להצביע על מתח אינהרנטי בין התכליות להגיע לחקר האמת ולדייק את התוצאה השיפוטית, ובין העלויות הכרוכות בבירור נוסף והגנה על אינטרס ההסתמכות והוודאות שההליך האזרחי נועד להגשים.
213. על רקע המתח בין השיקולים והאינטרסים המתחרים המובאים בתקנות, פרק עקרונות היסוד משמיע שכדי להכריע בשאלה אם יש מקום להקדיש משאבים נוספים לבירור, לתיקון של מחדל דיוני או להאריך מועד שחלף, על בית המשפט לקבוע אם מידתי לעשות כן מתוך התחשבות בכלל נסיבות העניין ובשיקולים אלו (מבלי למצות): שוויה הראלי של המחלוקת; חשיבות העניין העומד לבירור; פערי הכוחות בין בעלי הדין; התנהלות הצדדים ותום לבם; חומרת המחדל והצדקתו; השפעת האיחור על התארכות הבירור ועל עלויותיו; והמשקל שיש לייחס לסופיות הדיון, להסתמכות עליו, ולאינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי השיפוט (ת"א (שלום ת"א) 28490-11-12 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב – "הפול", פסקה 61 (22.10.2017)). על בית המשפט לקבוע את המשקל שיש לייחס לכל שיקול לפי מכלול נסיבות העניין. לאף אחד מהשיקולים אין משקל מכריע כשלעצמו. כאשר נסיבותיו של כל שיקול הן "בקצוות" (כשהמחדל יותר חמור ונטול הצדקה, האיחור גדול יותר, סיכויי ההליך יותר גבוהים, פערי הכוחות בין הצדדים יותר גדולים וכיוצא באלה), כך גובר המשקל שיש לייחס לאותו שיקול ביחס לשיקולים האחרים.
ד. כלל ההמצאה וחריג הידיעה
214. אף שככלל מניין הימים להגיש בקשה לביטול פסק דין מתחיל להימנות ממועד המצאת פסק הדין, הפסיקה הכירה ב"חריג הידיעה" לכלל ההמצאה. זאת במקרים שבהם הוכח שבעל דין ידע על אודות פסק הדין על אף היעדר המצאתו כדין, ואף על פי כן השתהה בהגשת בקשת הביטול באופן שעולה כדי חוסר תום לב דיוני. בנסיבות אלו יראו את מועד הידיעה על פסק הדין כמועד ההמצאה גם אם פסק הדין לא הומצא לו כדין, לפי התנאים הטכניים הקבועים בתקנות. בכלל זה נפסק כי צפייה יזומה במערכת "נט המשפט" מעבירה את הנטל לצופה להסביר מדוע אין לראות בו כמי שפסק הדין הומצא לו (רע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן, פסקות 2-1, 12-6, 19-18 (21.12.2020)). עוד נפסק כי מקום שהוכח שהנתבע ניסה להתחמק מהליכי המצאה, אפשר יהיה לקבוע שכתב התביעה הומצא לו מחמת חוסר תום לב מצדו בניהול הליכי משפט (רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד, פסקות 28-26 (20.7.2010)). תקנה 158(א) לתקנות החדשות קובעת כי "מטרת ההמצאה היא להביא לידיעת הנמען את תוכנו של מסמך שנדרש שיהיה בידיעתו, ולעניין כתב הטענות הראשון שמוגש – גם להחיל על הנתבע את מרות בית המשפט". כתב הטענות הראשון נבדל משאר מסמכי התיק כיוון שמשמעותו רכישת הסמכות של בית המשפט על הנתבע (רע"א 3774/22 תרו תעשיה רוקחת בע"מ נ' הייט, פסקות 13-11 (25.10.2022)). על רקע זה נפסק כי נוכח תכלית רכישת הסמכות של כתב הטענות הראשון ככלל אין להסתפק ב"חריג הידיעה" כדי להוכיח את תקפות ההמצאה, במיוחד המצאה לבעל דין השוהה מחוץ לתחום המדינה (רע"א 4625/22 נענה נ' כץ, פסקה 12 לפסק הדין של השופט סולברג והאסמכתאות שם (10.1.2023)).
5. דיון בנסיבות ובשיקולים המשותפים לתובעים (כולם או חלקם)
215. במסגרת החלטה זו מתבררות בצוותא חדא שמונה בקשות לביטול פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה. מעבר ליעילות שבדבר, החוסכת את הצורך בהכרעה נפרדת בשאלות דומות של עובדה ומשפט, יש בכך תועלת מיוחדת משום שהבקשות מגלות תמונה עובדתית רחבה המצביעה על דפוס דומה, לעתים אחיד, בהתנהלותו של דוביצקי המסייע ואף חשוב לצורך גיבוש ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות לגבי כל תיק בנפרד (השוו לת"ק (תביעות קטנות ת"א) 4605-07-14 סיגאוי נ' איקיוטק דיגיטל וויז'ן בע"מ, פסקה 23 (18.3.2015); ת"א (תביעות קטנות ת"א) 19188-07-14 כהן נ' התעשייה פרסום וטלויזיה בע"מ, פסקה 9 (13.12.2015); אלון קלמנט "התדיינות אגרגטיבית – מודל אלטרנטיבי בהליך האזרחי" מחקרי רגולציה ה 139, 153, 167-163 (2022)). על רקע הקביעות המשותפות יידונו בהמשך בקשות הביטול הפרטניות בכל תיק ותיק, כל בקשה על רקע נסיבותיה היא. להלן תפורטנה נקודות השקה לכל התיקים או חלקם, וייקבעו ממצאים עובדתיים על בסיסן. חלק זה נחלק לשניים: שיקולים משותפים במישור הדין הדיוני, ושיקולים משותפים המישור הדין המהותי, קרי: התייחסות לסיכויי ההגנה מפני התביעות במישור המשפטי.
א. שיקולים משותפים במישור המשפט הדיוני
(1) התדיינות משיקה רלוונטית וחריג הידיעה: הליך פשיטת הרגל והליכי אכיפה בארה"ב
216. ביום 20.4.2017 הוגשה בקשה לצו כינוס נכסים נגד דוביצקי בגין פסקי דין שניתנו נגדו בהיעדר הגנה. חמישה מהתובעים בהליך שלפניי הצטרפו להליך כנושים (א', ב', ג', ד' וה'). שני תובעים-נושים נוספים שדוביצקי הגיש בקשות ביטול של פסקי הדין בתביעותיהם נדונו לפניי בהתדיינות זו, הודיע על מחיקתן, ופסקי הדין בעניינם חלוטים (הודעתו בת"א 17632-05-16 ובת"א 17986-08-17 מיום 30.9.2024).
217. במסגרת ההליך ניתן צו כינוס נכסים נגד דוביצקי וההליכים נגדו עוכבו (פש"ר (מחוזי ת"א) 30966-04-17 שבתאי נ' דוביצקי (10.9.2017)). זאת לאחר שהדיון בבקשה התנהל מבלי שדוביצקי התייצב אליו, וכפי שנכתב בהחלטה: "[...] למרות שהוא יודע על הדיון ועל הבקשות התלויות ועומדות נגדו, כעולה מסרטון שהוא עצמו העלה בעמוד הפייסבוק שלו. למיטב ידיעתם של הנושים, החייב [דוביצקי] מתגורר בפלורידה" (שם, בעמ' 1). מונתה מנהלת מיוחדת לנכסיו.
218. ביום 14.9.2017 דוביצקי הגיש בקשה לעיכוב הליכים בתביעות שהגישו נגדו ד' וה', שהיו אותה עת תלויות ועומדות. משמעות הדבר שדוביצקי ידע על תביעות אלו עוד בשנת 2017. עם זאת, על רקע ההלכה בעניין נענה נ' כץ שלפיה ככלל לא יחול חריג הידיעה על כתב טענות ראשון, איני קובע שחל כאן חריג הידיעה המחליף את הצורך להוכיח המצאה כדין של כתבי התביעה.
219. ביום 17.9.2017 ד' וה' הגישו בקשה בהליך הפש"ר למתן היתר לניהול ההליכים נגד דוביצקי; וביום 18.9.2017 הגישו את תשובותיהם בתיקי התביעה והתנגדו לעיכוב ההליכים. בקשת דוביצקי לעיכוב ההליכים התקבלה ביום 24.9.2017; וצוין שאם תינתן החלטה אחרת בהליך הפש"ר, יחודשו ההליכים.
220. ביום 30.9.2017 ניתן בהליך הפש"ר היתר להמשיך את ההליכים בתביעות של ד' וה', וביום 2.10.2017 התקבלו בקשותיהם לחידוש ההליכים. באותה ההחלטה הורה בית המשפט לד' ולה' להגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה תוך 30 יום ממועד המצאת הבקשה וההחלטה לחידוש ההליכים.
221. כפי הנראה על רקע ההתדיינות בהליך פשיטת הרגל, דוביצקי שלח (ביום 24.5.2018) לא', לד' ולב', שיוצגו אותה עת בידי עו"ד אסף דוק, מכתב התראה הדורש מהם להסיר פרסומים נגדו ולבטל את התביעות (המכתב צוטט בתיאור ההתדיינות בעניין א').
222. כמו כן, ביום 1.4.2019 כתב דוביצקי בקשה (שהוכתרה מס' 52) בתיק הפש"ר שבה התייחס באופן קונקרטי לעניינם של א', ב', ג', ד' וה' (לצד תובעים נוספים).
223. לבסוף הוחלט בהליך פש"ר על ביטול צו הכינוס וכל הצווים וההחלטות שניתנו מכוחו (פש"ר (מחוזי ת"א) 30966-04-17 שבתאי נ' דוביצקי (1.5.2019)). החלטה זו ניתנה לאחר שהמנהלת המיוחדת המליצה על כך בנימוק שאין תועלת לנושים בהמשכו מאחר שדוביצקי אינו מתגורר בארץ ואין לו כוונה לשוב; לא אותרו נכסים השייכים לו; צווים לעיקול חשבונותיו הוטלו אך לא נתפסו כספים; ובקשות של הנושים, לרבות בקשתם להחלפת המנהלת המיוחדת, נבדקו ולא נמצא בהן ממש (שם, פסקות 11-10). כמו כן נקבע כי הנושים יכולים לנהל הליכים נגדו במסגרות אחרות כגון אכיפת פסקי הדין בחו"ל (שם, פסקה 10.5).
224. הנושים בהליך הפש"ר הגישו שני ערעורים על החלטות שניתנו בגדרו. בקשת רשות ערעור על ההחלטה שדחתה בקשה למתן הוראות למנהלת המיוחדת הנוגעות ליחסים בין דוביצקי ובין עורכת דין שייצגה אותו בהליך אחר, ונדחתה (רע"א 6165/18 שבתאי נ' דוביצקי (11.10.2018)). ערעור שני הוגש על פסק הדין שהביא לסיום הליך הפש"ר ונדחה גם כן (ע"א 3436/19 שבתאי נ' דוביצקי (18.12.2019)).
225. משנכשלו הליכי פשיטת הרגל, ג', ו' וח' פתחו ביום 8.6.2023 בהליכים בארה"ב לאכיפת פסקי הדין שניתנו לזכותם בישראל. דוביצקי הגיש את התנגדותו בבית המשפט בארה"ב ביום 21.6.2023. משמעות הדבר היא שדוביצקי מודע לפסקי הדין לפחות ממועד זה, כך שחל חריג הידיעה על פסקי הדין לגבי תובעים אלה לכל הפחות מיום 21.6.2023.
226. סיכום ביניים: מההתדיינות בתיק הפש"ר, מהבקשות לעיכוב הליכים שדוביצקי הגיש בתיקים הפרטניים, מהמכתב ששלח ביום 24.5.2018, ההודעה לתיק הפש"ר מיום 1.4.2019, ומההתנגדות שהגיש לבקשת האכיפה של פסקי הדין בחו"ל עולה שדוביצקי ידע שהוגשו נגדו תביעות רבות באופן כללי, וספציפית תביעותיהם של א', ב', ג', ד', ה', ו' וח'. אף על פי כן הוא לא התגונן מפני אף אחת מהן. כמו כן, הוא ידע שניתנו נגדו פסקי דין בעניינם של כלל התובעים הללו, ואת בקשות הביטול הגיש תקופות ארוכות לאחר שנודע לו על פסקי הדין, באיחור גדול.
(2) היעדר תצהיר ערוך כדין לתמיכה בבקשות הביטול
227. תקנה 50(1) לתקנות החדשות ותקנה 241(א) לתקנות הקודמות קובעות שבקשה בכתב תיתמך בתצהיר ערוך כדין להוכחת העובדות המועלות בה. כאשר מדובר בתצהיר שנחתם מחוץ לשטח ישראל, יהא הוא קביל כראיה לאמיתות תוכנו אם אומת לפי אחת משלוש דרכים: (1) נחתם בפני "נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו"; (2) נחתם בפני "נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו" (סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971); (3) המסמך נחתם ואומת על ידי נוטריון ועל גביו תעודה לפי האמנה המבטלת את דרישת האימות למסמכי חוץ ציבוריים, שנחתמה בהאג ביום 5 באוקטובר 1961 כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז-1977 ("אפוסטיל") (ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited, פסקה 16 (3.8.2008)).
228. כלל בקשות הביטול נתמכו ב"תצהיר" שנוסח ואומת באופן דומה: המסמך הוכתר כ"תצהיר", לעתים באותו העמוד של הבקשה גופה, לעתים במסמך נפרד ממנה; חולק לפסקות; נוסח בגוף שני; כולל את חתימת המצהיר ואת שמו (אבי דוביצקי, ולא Roy Miller, למעט בעניינו של ה', שם הוסף השם רוי מילר); ואימות חתימה שנחזה להיות של אדם בשם Hayden F. Lowrey ולצידה חותם אישור נוטריוני ותוארו של הנוטריון: "Bonded Thru Huckleberry Notary". לא הוצגו מסמכים מקוריים של אימות החתימה לפני הנוטריון, ולא צורפה תעודה מקורית לפי האמנה (אפוסטיל). ממילא לא הוגש אימות של החתימה בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי. יוצא מן הכלל הוא אימות חתימה יחיד שדוביצקי שלח ישירות לבית המשפט המאמת את זהותו כאבי דוביצקי בעבר ו-Roy Miller כיום.
229. התובעים טוענים שחתימת הנוטריון מזויפת בכל התצהירים. נטען כי "אין ולא יהיה נוטריון או כל גורם רשמי אחר בארצות הברית שיזהה את המבקש בשם 'אבי דוביצקי /'אבי רועי דוביצקי'. המבקש נמלט מהארץ ב-2014 ובניסיונו להימלט מהדין ומנושיו שינה את שמו ל-ROY MILLER, בפסק דין חלוט מפברואר 2015 הקובע זאת". בעניין זהותו של מאמת התצהיר, התובעים טוענים כי "ב-2019 היה אותו Hayden Lowrey שמו של משתמש פיקטיבי ש[דוביצקי] ניהל באמצעותו את דף הפייסבוק 'נתפסו על חם'. עוד בקשר ל- Hayden Lowrey ומעלליו, יצוין כי המבקש העביר לדמות זו נכס מקרקעין בבעלותו, ללא תמורה, ביום 15/06/2023 – ימים ספורים לאחר שקורבנות אחרים שלו פתחו נגדו תיקים לאכיפת פסקי חוץ בבית המשפט במיאמי. [...] העובדה כי ה'תצהיר' הוא מסמך מזויף ברורה לכל עין, שכן ניכר כי חותמת ה'נוטריון' הודבקה באופן מלאכותי על הדף [...]". צורפו אסמכתאות המעידות לכאורה על העברת הנכס (סעיפים 24-22 לתשובה מיום 26.5.2024 בת"א 13548-01-17).
230. בתגובות לתשובות, אף הן לא נתמכו בתצהיר, התייחס דוביצקי לטענות התובעים באופן חלקי והסביר כי היעדר חותמת האפוסטיל נבע מעיכובים שאינם בשליטתו; האישור נשלח לנוטריון וכאשר יגיע לידיו הוא ימציא אותו לתיק בית המשפט (פסקה 1 לתגובתו מיום 26.5.2024 בת"א 3170-08-19). לא נכללה בהן התייחסות לטענות בעניינו של מאמת התצהיר. ביום 2.6.2024 דוביצקי הגיש לבית המשפט "הודעה בדבר צירוף אישור אפוסטיל לתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין". להודעה צורף נספח שהכיל צילום סרוק של אישור אפוסטיל. לא הוגש עותק מקורי. דוביצקי טען כי במועד הגשת הבקשה לא היה לו אישור אפוסטיל, הוא השיג אותו בדיעבד, ושלח אישורים סרוקים (עמ' 1 לבקשה מיום 2.6.2024 בת"א 3170-08-19). כאמור, אישור האפוסטיל נועד לאמת את האימות הנוטריוני, אשר אף בגינו עלו טענות לזיוף. דוביצקי התחמק מלהתייחס לטענות זיוף אלו. בכך, ובשים לב לטענות הזיוף, אין להסתפק בעותק סרוק ולא מקורי שהוגש בדיעבד.
231. התנהלות זו המשיכה גם בהתדיינות שבאה בעקבות בקשות הביטול. הבקשה לתת עדות בהיוועדות חזותית לא נתמכה בתצהיר מאומת כדין. דוביצקי טען כי התצהיר שהוגש "אושר יום קודם לכן בקונסוליה ומרוב התמקדות באישור הרפואי זו לא צורפה לבקשה" (עמ' 2 לתגובה מיום 19.11.2024 בת"א 13548-01-17) וצירף צילום של התצהיר בתגובתו. בקשתו לצירוף ראייה הוגשה בהיעדר תצהיר (בקשתו מיום 1.1.2025) ובשל כך היא נדחתה. דוביצקי הגיש את בקשתו מחדש וצירף לה תצהיר המלווה בחתימת נוטריון, אולם גם הפעם נעדר אישור אפוסטיל. התובעים טענו לזיוף חתימה זו בדומה לחתימת הנוטריון בשאר הבקשות (סעיף 2 לתשובה מיום 20.1.2025 בת"א 13548-01-17).
232. על חשיבותו של תצהיר עמד בית המשפט העליון בע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר, פ"ד סו(2) 215, 228-227 (2013):
הטעם לצירוף התצהיר אינו טכני בלבד, אלא הוא בעל משמעות ראייתית חשובה. חשיבותו של התצהיר בכך שהוא־הוא שיוצר את התשתית העובדתית שעליה נשענות בקשות בכתב בהליכים אזרחיים [...]. בלא תצהירים לתמיכה בבקשה אין בידי בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע בתיק. [...] הסכנה הנובעת מהכרעה שלא על בסיס תצהירים ותשתית עובדתית מלאה היא שבית המשפט יעשה שימוש ב"ידיעתו הפרטית" על אודות הצדדים או הטענות המועלות לפניו. [...] הרי יש לזכור כי פרט לנתונים בסיסיים שלא הייתה לגביהם מחלוקת, לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לפני בית המשפט.
233. בהיעדר תצהירים ערוכים כדין לפי פקודת הראיות או תצהירים מאומתים לפני נוטריון בצירוף אישור אפוסטיל מקורי, ולנוכח התנגדות התובעים לקבילותם והעלאת טענות המעוררות חשש של ממש שאין מדובר בתצהיר שאומת כדין – אין מנוס מהמסקנה שכלל טענותיו העובדתיות של דוביצקי לא בוססו כל אימת שהתובעים טוענים אחרת.
234. למעשה די בהיעדר תצהירים מאומתים כדין כדי לדחות את בקשותיו של דוביצקי לביטול פסקי הדין בהיעדר תשתית עובדתית לתמיכה בהן. אף על פי כן אבחן, מעל הדרוש, את טענותיו של דוביצקי לגופן.
(3) המצאת כתבי התביעה
235. דוביצקי הכחיש באופן גורף, בתשובות לכל בקשות הביטול, שכתבי התביעה הומצאו לו לפי הוראות תחליפי ההמצאה. התובעים הראו שהמציאו את כתבי התביעה לפי הוראות התחליף, וגיבו את טענתם בתצהיר ובאסמכתאות. בית המשפט נתן פסקי דין בהיעדר הגנה לאחר שמצא שהתובעים עמדו בהוראות התחליף.
236. בהיעדר תצהיר לתמיכה בטענה שדוביצקי לא קיבל את כתבי התביעה ואת צרופותיהם כדין, נקבע בזאת שכלל כתבי התביעה הומצאו לדוביצקי כדין באמצעות תחליף ההמצאה. על כן אין צורך לבחון את חריג הידיעה שיש קושי להחילו על כתב טענות הפותח את ההליך.
237. אולם בכך לא סגי, וכאן יש חשיבות להיבט האגרגטיבי. דוביצקי טען כחוט השני שאף אחד מכתבי התביעה לא הומצא לו. זאת על אף שהוכח שהם נשלחו לכתובות הדוא"ל שדוביצקי השתמש בהן בהליכים אחרים; שהן הומצאו לו בפייסבוק וביוטיוב בחשבונות המשמשים אותו; ושלפחות לחלק מההליכים הוא היה מודע בוודאות. אפשר היה אולי לייחס משקל לטענה אם היה מדובר במקרה אחד או שניים, בבחינת צירוף מקרים. אך הסיכוי לכך שכלל התביעות לא הומצאו לדוביצקי; ושהוא לא ידע דבר וחצי דבר על תביעות כה רבות שמתנהלות נגדו בישראל – נחזית להיות לא הגיונית על פניה. קשה לחמוק מהמסקנה שדוביצקי עשה ככל שלאל ידו להרחיק את עצמו מהאירועים, ושבפועל היה מודע היטב לכתבי התביעה וקיבל אותם.
238. אני קובע אפוא כממצא עובדתי שכתבי התביעה הומצאו לדוביצקי כדין בדרך של תחליף, לא רק משום שבקשותיו לא נתמכו בתצהיר, אלא גם משום המסקנה המסתברת שהוא היה מודע לתביעות ולהליכים. עצם הטענה שאף אחת מכתובות הדוא"ל שלו לא תפקדו; שכתבי התביעה שנשלחו מתיבות דוא"ל תקניות הגיעו כולן לתיבת ספאם; ושגם המצאות לחשבונותיו הפעילים ברשתות החברתיות לא צלחו – היא טענה לא הגיונית, לא סבירה והיא נדחית בזאת. התנהלות זו של דוביצקי מעידה על ניסיון ברור לחמוק מהליכי משפט, להכביד על התובעים בעת ביצוע המצאה, והיא עולה כשלעצמה כדי חוסר תום לב דיוני ברף גבוה (ראו והשוו לרע"א 6488/19 גרנובסקי נ' בי. אס. די קראון בע"מ, פסקות 11-8 (18.2.2020); רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד (20.7.2010); ת"א (שלום ת"א) 51406-10-19 הרפז נ' קינג ג'ורג' אינק., פסקות 54-49 (29.11.2021)).
(4) המצאת פסקי הדין וחריג הידיעה
239. כעולה מהממצאים עד כה, דוביצקי ידע גם ידע על פסקי הדין שניתנו נגדו בעת פנייתו מיום 1.4.2019 בהליך הפש"ר בעניינם של א', ב', ג', ד' וה'. בעניינם של ג', ו' וח' ידיעתו של דוביצקי על פסקי הדין התגבשה לכל המאוחר ביום 21.6.2023. במועדים אלה לכל המאוחר התגבשה אצל דוביצקי ידיעה מספקת על פסקי הדין, באופן שמקיים את חריג הידיעה גם בהיעדר המצאה.
(5) סיבת המחדל להתגונן
240. אין לדוביצקי סיבה טובה לכך שלא התגונן מפני התביעות במועד. גרסתו שלפיה לא היה ער להן, והן לא הומצאו לו – לא בוססה, נדחתה בהיעדר הוכחה, וגם בהיותה בלתי הגיונית לגופה. שיקול זה – ביחס לתובעים כולם – מטה את הכף לקבוע שדוביצקי התעלם מההליכים שהוגשו נגדו בכוונה תחילה, באופן שעולה כדי זלזול של ממש בהליכים ואף ניסיון לסכלם. אין מדובר בתביעה אחת ובמקרה אחד, אלא בדפוס ארוך, מתמשך ועקבי העולה כדי חוסר תום לב דיוני ברף גבוה.
(6) מועד הגשת בקשות הביטול; משך האיחור וסיבתו
241. בקשות הביטול הוגשו כולן באיחור ארוך ומשמעותי – חלקן (א', ב', ג', ד', ה') הוגשו כחמש שנים (אם לא למעלה מכך) לאחר שדוביצקי ידע על פסקי הדין (בקשתו בתיק הפש"ר מיום 1.4.2019); חלקן (ו', ז' וח') הוגשו כתשעה חודשים עד שנה לאחר שהחל הליך אכיפת פסקי הדין בחו"ל. אלה פרקי זמן ארוכים במיוחד בלא סיבה כלשהי. שיקול זה מטה את הכף כשיקול בעל משקל ניכר שלא להאריך מועד.
(7) הסתמכות על סופיות פסקי הדין
242. כלל התובעים, ללא יוצא מן הכלל, הסתמכו על סופיות פסקי הדין. בראש ובראשונה במישור הכלכלי. חלקם (א, ב', ג', ד' וה') ניהלו הליך פשיטת רגל נגד דוביצקי והוציאו הוצאות לשם כך. כעת הם נדרשים להוציא הוצאות לצורך התדיינות לא פשוטה בבקשות הביטול. שלושה תובעים נוספים (ו', ז' וח') פעלו להוציא את פסקי הדין לפועל במקום מושבו הנוכחי של דוביצקי. אומנם לא הובאו ראיות לעלויות ההתדיינות של הליכים אלו (שעודם מתנהלים, למיטב הידיעה), אך חזקה כי התדיינות בארה"ב כרוכה בהשקעת משאבים משמעותית מצד התובעים.
243. התובעים הסתמכו על חלוף הזמן גם במישור האישי. חלקם טופלו במישור הנפשי. ניסיונו של דוביצקי לבטל את פסקי הדין כעת מחייב את התובעים לחזור לאחור ולהתמודד שוב עם האירועים ועם החשש מפתיחת העניין מחדש במקרה שפסקי הדין יבוטלו. זאת בלא להקל ראש בחומרת מעשיהם ככל שהיה מוכח שאכן נעשו.
244. לסיכום נקודה זו: האיחור הגדול בהגשת בקשות הביטול ומידת הסתמכות על סופיות פסקי הדין, בכל המישורים, מטים את הכף אף הם לדחות את בקשת הארכה.
(8) שיקולי תום לב
245. התנהלותו של דוביצקי – לאורך ההתדיינות כולה – לוקה בחוסר תום לב דיוני משמעותי וניכר. החל מהתעלמותו מכתבי התביעה הרבים שהומצאו לו בכך שלא התגונן; המשך בהגשת בקשות לעיכוב הליכים בחלק מהתיקים (ד' וה'), ובדיעבד העלאת טענה שלא הוא הגיש אותן; העלאת טענות למכביר בדבר פגמים בהמצאה על אף שהוא מודע לכלל העובדות הרלוונטיות ושכתבי התביעה הומצאו לו כדין בהתאם לתחליף; ואף סירובו לשוב לישראל בעת שמתנהלות נגדו תביעות כה רבות, תוך שהוא מכביד על ניהול ההתדיינות נגדו מעבר לים. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות במישור הדוקטרינרי-עיוני, דוביצקי נהג באופן שפוגע בטוהר ההליך השיפוטי (כפי שיפורט להלן), ובאופן שעשוי להיחשב כשלעצמו כחוסר תום לב דיוני בשיעור ניכר. שיקול זה אף הוא מטה את הכף שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד.
(9) אי-קיום פסק הדין והפרתו
246. היבט נוסף הנוגע להתנהלותו של דוביצקי, המשווה לה היבט מיוחד של חומרה, חוסר תום לב ופגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, עניינו בכך שדוביצקי לא קיים את פסקי הדין שניתנו נגדו גם כשאלה הובאו לידיעתו. כזכור, פסקי הדין שניתנו נגד דוביצקי כללו צווי מניעה ועשה קבועים המורים לו לחדול מלפרסם פרסומים על התובעים, ולהסיר לאלתר כל פרסום הנוגע להם. חלק מהתובעים (א', ב', ג', ד', ה', ז' וח') הצביעו על כך שישנם פרסומים אשר עדיין מופיעים באתרים שדוביצקי מפעיל ושעומדים בניגוד לפסקי הדין. כך גם טענו לפניי בישיבת התזכורת שהתקיימה ביום 19.9.2024.
247. דוביצקי לא הציג הסברים מניחים את הדעת במענה לטענות אלו. כך למשל בתגובתו נאמר "המבקש מכחיש את הפרסומים הנוספים שצורפו בתגובה, הוא יודע מי אחראי אליהם וכרגע זה לא נושא שעל סדר היום מאחר שכתב התביעה איננו טוען דבר בגין פרסומים נוספים" (סעיף 8(ב) לתגובה מיום 5.6.2024).
248. התנהלות זו של דוביצקי היא חמורה. נכון לעתה יש נגדו פסקי דין חלוטים, שלא בוטלו, ואף על פי כן הוא אינו מקיים אותם. דוביצקי אינו בא לבית המשפט בידיים נקיות, וכל זאת כשיש קושי ממשי לתת נגדו סעד בהיותו שוהה בחו"ל, אינו כפוף למרותו הישירה של בית משפט זה מבחינת סעדים אפקטיביים של גורמי אכיפה בישראל, בלא להידרש לסיוע יקר וסבוך של גורמי אכיפת חוץ. הליך בזיון בית משפט שא' נקט נגדו העלה חרס מטעם זה בדיוק. גם ניסיונותיו של ג', שקיבל סעדים מכוח פקודת בזיון בית המשפט, לא הועילו. גם שיקול זה נושא משקל ניכר שלא להושיט סעד לדוביצקי.
(10) סירובו של דוביצקי להגיע לישראל להיחקר
249. בהחלטה בעניין ההיוועדות החזותית הוסבר לעומק מדוע התובעים זכאים לחקור את דוביצקי בחקירה נגדית על אף שטענותיו העובדתיות לא נתמכו בתצהיר, ולכאורה אפשר להתעלם מהן. נקבע שיש מקום שחקירה כזו תתקיים כשדוביצקי בישראל, ולא בהיוועדות חזותית. טענות המרמה והזיוף שהועלו נגדו משליכות ישירות על תום ליבו, על ניסיונותיו לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, ועל יכולתו של בית המשפט לברר את האמת באמצעות כלי החקירה הנגדית כשדוביצקי אינו שוהה בישראל. נקבע שיש חשיבות לכך שדוביצקי ייחקר כשהוא נמצא בישראל וכפוף למרות אפקטיבית של מערכת אכיפת החוק הישראלית לרבות האפשרות להשית סנקציות בגין עדות שקר. כשדוביצקי בחו"ל ואינו מתכוון להגיע לכאן, היעדר מרותו של הדין הפלילי האוסר על עדות שקר והיכולת המוגבלת לאכפו כשדוביצקי אינו אזרח ישראלי מעוררים חשש שדוביצקי לא יסור למרות הדין ושיעיד לא אמת. ביחס לטענות מסוג זה יש חשיבות להתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מן העדות. עוד קבעתי באותה החלטה שלא עלה בידי דוביצקי להוכיח שהוא מנוע מלהגיע לישראל עקב בעיה רפואית מאחר שהתיעוד הרפואי שהוגש לא עמד בדרישות דיני הראיות, ועורר כשלעצמו שאלות בדבר חומרת המצב הרפואי, ואיזה נזק ייגרם לדוביצקי אם יטוס לישראל חרף המלצת רופאו שלא לעשות כן.
250. הימנעותו של דוביצקי מלהתייצב בישראל נחזית אף היא כדפוס התנהלות, אשר החל בהליכי התביעה של התובעים, המשכו בהליכים אחרים בענייננו, וסופו בהתדיינות דנא. עוד בבקשת בזיון בית המשפט שהגיש א' הובא תיעוד של סרטון מדף הפייסבוק של דוביצקי שבו הוא אמר במפורש שאין בכוונתו להגיע לישראל (עמ' 3 לבקשה מיום 10.9.2017). התנהלות זו מוליכה למסקנה שדוביצקי מסרב להתייצב בישראל עקב חשש מאימת הדין, ושמצבו הרפואי משמש אמתלה להימנעות זו.
(11) שיקולים נוספים הנוגעים לטוהר ההליך השיפוטי
251. ההתדיינות שלפניי רצופה טענות של התובעים לזיוף מסמכים מצד דוביצקי. החל מהטענות בעניין אימות החתימה של הנוטריון האמריקני (בהקשר זה נטען להיכרות אישית בין השניים, לכך שלא הגיוני שהנוטריון יאמת חתימה של התובע בשמו הקודם, לאחר ששינה את שמו בארה"ב, ולכך שלא צורף אישור אפוסטיל לאף אחד מאימותי החתימה); לזיוף של מסמכי חוות הדעת הרפואית שהוגשו בבקשה להעיד בהיוועדות חזותית, ושנקבע שלא הוכח שהם אותנטיים (ההחלטה בעניין ההיוועדות החזותית, פסקות 40-31, 48, 66-57); המשך בהכחשה גורפת של מסמכים שנחזו להישלח בידי דוביצקי (כשלא ניתנה כל גרסה מניחה את הדעת לקבוע שמישהו אחר שלח אותם).
252. טענת הזיוף נתמכה בחוות הדעת של מומחית בתחום הגרפולוגיה המשפטית וזיהוי כתב יד, גב' מלי קדוש ("המומחית"). המומחית השוותה בין האישור הרפואי ובין מסמכים נוספים שהגיש דוביצקי לערכאות שיפוטיות בכתב ידו. השוואה זו הביאה למסקנה ש"בסבירות גבוהה מסמך אימות חוות דעת רפואית שנעשתה מחוץ לישראל [...] הוא מסמך מזויף, שכתב אבי דוביצקי/רוי מילר בכתב ידו. נוסף על כך ישנה טעות בשם הרופא ואין במסמך חותמת שלו כנדרש. ממצאים אלה פוגמים באותנטיות של מסמך המחלוקת ומבססים את האפשרות שמדובר במסמך מזויף". המומחית הגיעה למסקנה זו בשל מספר ממצאים: העמודים שמרכיבים את המסמך לא הוטבעה חותמת הרופא, ואין בהם דוגמת חתימה; חוסר הקוהרנטיות במסמך בנוגע לשם הרופא מצביעה על כך שהמבקש כתב בעצמו את שמו של הרופא (פסקה 5.7 לחוות הדעת); תמונת הכתב, תנועת הכתיבה ושטף הכתיבה בין המסמכים דומה (פסקות 5.1-5.2 לחוות הדעת); מיומנות הכתיבה דומה, ונכתב בחוות הדעת שהיא "מאפיין כתב יד שאדם מייצר באופן לא מודע ואי לו יכול לשנות את המיומנות כדי לייצר כתב יד במיומנות גבוהה/נמוכה יותר" (פסקה 5.4 לחוות הדעת); ציר הכתיבה דומה והפרישה במרחבים דומים (פסקה 5.5-5.4 לחוות הדעת); עיצוב האותיות והספרות דומה (פסקה 5.6 לחוות הדעת). על חוות הדעת של המומחית ניתנה לדוביצקי זכות תגובה וזו לא הוגשה בחלוף המועד שנקצב לכך. דוביצקי הגיש באיחור מסמך שהוכתר "צירוף חוות דעת רפואית ותגובה שלא נקלטה במערכת נ[ט] המשפט".
253. ניתנה לתובעים זכות תגובה ביחס למסמך זה. כפי שהעלו התובעים בתגובתם, דוביצקי לא התייחס קונקרטית לטענות הזיוף ולנאמר בחוות הדעת של המומחית. הוא הלין על חוות הדעת בשלוש הזדמנויות. בהזדמנות הראשונה, אשר ניתנו לו על ידי משעה שהגיש את תגובתו באיחור, כתב כך: "האישור של ד["]ר מאירוביץ הינו או[ת]נטי, ונחתם בפני הקונסול הישראלי בניו יורד. הטענה של עו"ד צברי לפ[יה] הוא מזויף הינ[ה] מופרכ[ת] לאור האישור הקונסולרי שצורף לחוות הדעת, ועו"ד צברי לא הציג גל אישור מגורם רשמי לפיו ד["]ר מאירוביץ לא התייצב באופן אישי ביחד עם המבקש ביום החתימה בקונסוליה" (עמ' 7 לתגובתו מיום 14.11.2024). הזדמנויות שנייה ושלישית שבגדרן דוביצקי התייחס לחוות הדעת של המומחית, אירעו בימים 5.1.2025 ו-7.1.2025. זאת לפי בקשה לצירוף ראייה שהגישו התובעים. בראייה שהוגשה הובאו תדפיסי דוא"ל ומסרוני ווטסאפ ששלח דוביצקי למומחית. בדוא"ל ששלח למומחית מכתובת המייל שהצהיר עלייה לפניי ככתובתו העדכנית כתב כך (נספח 1 לבקשה לצירוף ראייה):
המצב אישור מאת משרד המשפטים המאשר שמי שחתם בקונסוליה זה הרופא בעצמו אז למה לך לומר שמדובר במסמך מזויף או חתימה מזויפת?
אני ככל הנראה מגיש כנגדך תביעה בארה"ב על לשון הרע שעשית מבלי לבדוק מול הקונסוליה שבפניהם המקור במידה ולא תעדכני. לגבי הממצאים של משרד המשפטים שבירר את הסוגיה לפני כמה שנים.
יום טוב
אבי דוביצקי
254. במסרונים ששלח למומחית כתב:
"היי מצ"ב הודעה חשובה לגברת מלי קדוש גרפולוגית
במידה ולא תבררי מול משרד המשפטי[ם] את הסוגיה ותגדילי ראש אני מגיש נגדך תביעה בארה"ב כנגדך על מסמך שאושר בקונסוליה בארה"ב מבלי לברר מולם את נסיבות עריכ[ת] המסמך והחתימה" (נספח 3 לבקשה).
"עכשיו שאני יודע ב[ו]ודאות שקיבלת את ההודעה הנני מבקש ממך בשנית לפני שאגיש תביעה כנגד על רשלנות לפנות למשרד החוץ ואילו יאשרו בפניך שאין פה זיוף של החתימה של ד"ר פלורין. כמו כן אפנה בתלונה למועצה של גרפולוגים במידה ואת משתייכת לכזה וכמובן אני פניתי לקבל אישור
כעיתונאי / בלוגר בארה"ב יעביר ביקורת על חוות הדעת ואציג את האישורים שלי. אינני מבין כיצד את מאפשרת לנהוג בכזה פזיזות מבלי לאמת דברים שניתן לאמת חוסר מקצועיות פושעת".
"אשלח לך טיוטה של כתב התביעה במידה ואת חושבת שאני מתלוצץ או לא רציני והתביעה תתברר בארה"ב כי העדים שלי בארה"ב ד"ר פלורין אנשי קונסוליה מניו יורק" (נספח 4 לבקשה).
255. להודעות אלו דוביצקי צירף מסמכים המאשרים כביכול את האישור הרפואי שלו. הבקשה של התובעים לצירוף ההתכתבויות נתמכה בתצהיר מטעם המומחית.
256. החובות להעיד אמת בבית המשפט (ובכלל זה להימנע מלזייף מסמכים), להימנע מלפנות לעדי הצד שכנגד ולהטיל עליהם מורא, ולקיים החלטות שיפוטיות ופסקי דין – הם כולם תנאים בסיסיים לקיומה של מערכת משפט תקינה (וראו לעניין זה את פסק הדין של השופט שטיין בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019)). התנהלותו של דוביצקי בכל המישורים הללו, כשהיא נלווית לסירובו להגיע לישראל להיחקר ולהכפיף את עצמו באופן אפקטיבי למרותה של מערכת אכיפת החוק הישראלית (כפי שנקבע בהחלטה בעניין ההיוועדות החזותית) – מטה את הכף בבירור – משיקולי מדיניות שיפוטית ראויה והכוונת התנהגות – לדחות את בקשותיו להאריך מועד לביטול פסקי הדין (השוו לרע"א (מחוזי ת"א) 18993-09-19 סינואני נ' שנהב, פסקה 8(ה) (16.9.2019)).
(12) היעדר ייצוג
257. ככלל, מחדלים דיוניים שמקורם בהיעדר ייצוג ואי-הכרת הדין הדיוני עשויים לשמש טעם מיוחד להארכת מועד, לצד השיקולים האחרים (בש"א 1766/12 נגר נ' סלמן, פסקות 6-5 (30.4.2012); בש"א 8313/12 סזיר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע''מ (17.1.2013); עניין גנים נ' רחל, פסקה יא'). ואולם אין מדובר בשיקול בלעדי אלא אחד מני רבים, ואין בו כשלעצמו להביא להארכת מועד (בש"א 9228/10 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקות 6-5 (27.4.2011)).
258. העובדה שדוביצקי לא היה מיוצג כשהגיש את בקשות הביטול אינה פועלת לזכותו בשום דרך. עובדתית, דוביצקי היה מיוצג בשתי הישיבות שהתנהלו לפניי בהיוועדות חזותית, כך שלכאורה לא הייתה מניעה שיהיה מיוצג בבקשות הביטול כשהוגשו. דוביצקי אף מיוצג בהליכים בארה"ב. הוא לא נתן הסבר מדוע שלא יהיה מיוצג כאן או בכלל, ובמצב דברים זה היעדר הייצוג אינו יכול לפעול לזכותו ולהקנות לו הקלות שאינן מגיעות לאחרים.
259. יתר על כן ועיקר: התנהלותו של דוביצקי אינה מתאפיינת רק במחדלים דיוניים "פורמליים" הנוגעים למועדים, לקבילות ראיות או לסדרי דין, אלא יורדים לשורש העניינים שכל התדיינות משפטית נשענת עליהם באשר היא: החובה להצהיר אמת, להימנע מלטעון טענות עובדתיות לא נכונות, ולקיים החלטות ופסקי דין של בית משפט. מעבר לכך, במישור העובדתי דוביצקי גילה הבנה בניהול ההליך המשפטי. הוא ידע שבקשותיו אינן עומדות בדרישות הראייתיות ונתן הסברים (שאומנם אינם משכנעים ולכן לא התקבלו).
(13) סיכום השיקולים הדיוניים
260. השיקולים הדיוניים כולם, ללא יוצא מן הכלל, פועלים לחובתו של דוביצקי, ובמידה ניכרת וכבדת משקל. נותר לבחון אם כן שיקול אחד ויחיד שעשוי לפעול לחובתו, זה הנוגע לסיכויי ההגנה במישור הדין המהותי. לשיקול זה אפנה עתה.
ב. סיכויי ההגנה במישור הדין המהותי
261. בכתבי התביעה נטען, על דרך ההכללה, שדוביצקי התלונן על התובעים תלונות שווא במשטרה; הביא לפתיחת חקירות נגדם; אך למרות שכלל החקירות הסתיימו בלא שהוגשו כתבי אישום, דוביצקי פרסם שהתובעים פדופילים עברייני מין בקטינים באתרי אינטרנט רבים שבניהולו; פרסם את פרטיהם האישיים לרבות קרובי משפחתם או בני זוג; ואף פנה לקרוביהם או לקהילה שאליה הם משתייכים. דוביצקי מצדו טען להגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; להגנת תום הלב שהחלופה הרלוונטית בעניינה היא חלופת סעיף 15(2); ולהגנת אינטרס ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.
262. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר כאן כי אני נוטה לדעה שמידת חוזקת ההגנה של דוביצקי מפניי התביעות במישור האחריות מעלה שאלות כבדות משקל, אשר בהסתמך על החומר שהובא לפניי ובראי ההכרעה הנדרשת במקרה דנן אין ביכולתי לספק להן תשובה חד-משמעית. את טעמיי לכך אפרט בהרחבה להלן. עם זאת אציין כי אף בהנחה שהיו סיכויי הגנה מסוימים בחלק מהתביעות ביחס לסכום הנתבע, הרי שכלל השיקולים האחרים מטים את הכף – באופן מובהק וברור – שלא להאריך מועד ושלא לבטל את רוב פסקי הדין, למעט אחד, אף זאת בתנאים. ואפרט:
(1) עילת פרסום לשון הרע
(א) המסגרת הנורמטיבית
263. עילת פרסום לשון הרע: ניתוח ביטוי בעוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר. בשלב השני יש לברר אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק. בשלב השלישי יש לבחון אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב הרביעי הוא מתן הסעד המתאים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568 (2004)).
264. הגדרת לשון הרע: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע" היא בין היתר דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק); "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סעיף 1(2) לחוק). בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המתמקד באופן שבו אדם רגיל היה מבין את הפרסום. כאשר פונה בית המשפט לבדוק אם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם על בסיס מכלול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 751/10 דיין אורבך נ' פלוני, פ"ד סה(3) 369, 437-436 (2012)).
265. הגנת אמת הפרסום: הגנת אמת הפרסום, המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, דורשת עמידה בשני תנאים מצטברים: (1) הפרסום היה אמת; (2) טמון בו עניין ציבורי.
266. הפרסום הוא אמת: בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014) נקבע כי המונח "אמת" מכוון ל"אמת המשפטית" – אמת שהיא "פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו" (שם, בעמ' 708-707). אמת זו יכולה להיות שונה מן האמת העובדתית, האובייקטיבית. "כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין" (שם, בעמ' 709). הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה" – כזו שאינה נעדרת פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מן הפרסום, ושלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים. ברם לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל לשלילת התנאי של אמיתות הפרסום. ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכח אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. המדובר באמת כפי שהייתה בזמן הפרסום ולא ב"אמת לשעתה" (שם, בעמ' 710).
267. בפרסומים שתוכנם חמור במיוחד ומייחס לנפגע טענות בעלות "גוון פלילי" נקבע שהנתבע נדרש להוכיח את טענותיו במידה המקיימת יחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה. במקרה של פרסום המייחס לנפגע עבירה פלילית, נטל ההוכחה עשוי להיות גבוה ממאזן הסתברויות באופן שיהלום את נסיבות תוכן הפרסום (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, פסקה 77 לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) י' עמית (14.3.2016); ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 187-186 (1987)).
268. עניין ציבורי בפרסום: אשר לתנאי השני של ההגנה – קיומו של עניין ציבורי – מדובר ב"עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002)). תנאי זה משקף את התפיסה כי חשיבותו של חופש הביטוי גוברת כאשר הפרסום שמדובר בו עניינו הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לענייני הציבור נובע מחשיבותם של ביטויים אלה לשם שמירה על שיח חופשי, המאפשר גיבוש עמדות פוליטיות, מדיניות וציבוריות בחברה (ע"א דיין, בעמ' 449-448). "עניין ציבורי" הוא מושג רחב המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי. "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום" (אורי שנהר דיני לשון הרע 421 (מהדורה שנייה 2024)).
269. הפסיקה הבהירה כי המונח "עניין ציבורי" אינו זהה ל"עניין לציבור". אף שיש חשיבות לדעת הקהל הרחבה, לא כל מידע שהציבור היה מעוניין לקבלו – יש אינטרס ציבורי בפרסומו. השאלה אם יש אינטרס ציבורי בפרסום היא שאלה ערכית-נורמטיבית באופייה, והיא נגזרת מאיזון בין הזכויות והאינטרסים המתחרים שעל הכף: חופש הביטוי מזה, והפגיעה בזכויות ובאינטרסים נוגדים מזה (ראו למשל רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 20 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (12.11.2006); שנהר, בעמ' 413). הפסיקה הבחינה בין עניין ציבורי כללי, קרי: לפרסם לציבור הרחב, ובין עניין ציבורי קונקרטי: לפרסם לאדם פרטי או קבוצת אנשים קונקרטית. אפשר שיהיה אינטרס ציבורי בפרסום לאדם או קבוצה פלונית, אך לא יהיה אינטרס ציבורי לפרסם את אותו הפרסום כלפי הציבור הרחב (שנהר, בעמ' 417-416).
270. ההכרעה אם יש אינטרס ציבורי בפרסום נעשית לפי "מבחן התועלת" המאזן בין התועלת לציבור בפרסום לנזק הכרוך בו. עניין שפרסומו עשוי לבוא בגדר "עניין ציבורי" יהא עניין שידיעתו רלוונטית לצורך הגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו (עניין אפל נ' חסון, בעמ' 621). תועלת זו תיבחן אל מול תוחלת הנזק שהפרסום גורם לו, לרבות מידת הפגיעה בפרט מושא הפרסום וכן בגורמים נוספים המושפעים מכך. ככל שתוחלת הנזק חמורה יותר מתוחלת התועלת שבפרסום, עצם קיומה של תועלת אין די בה, ואפשר שהמסקנה תהיה שאין עניין ציבורי בפרסום על אף שהציבור היה מעוניין במידע הזה. איזון כאמור ייערך לפי נסיבות הפרסום הנדון ובכללן תוכן הפרסום, אופי ההתבטאויות שהובאו בגדרו, ותפוצתו (שנהר, בעמ' 419-418 והאסמכתאות שם). ככלל, כשמדובר בפרסום מידע על אודות אדם פרטי, בשונה מאישיות ציבורית ובראי "מבחן התועלת", מידת התועלת לציבור לגביו נמוכה ומידת הנזק נחזית להיות גדולה יותר (ראו למשל: רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) ,308 316–317 (2004); ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקות 17-10 (22.7.2015)). ככל שהמידע על אודות פלוני מגשים אינטרסים ציבוריים כגון הגנה על הציבור מסיכונים או אכיפת החוק יש לומר כי בפרסום מידע זה קם עניין ציבורי (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 827-826 (1994)). בפרסומים שעניינם עבירות פליליות ככלל יש תועלת בהבאת המידע לציבור. תועלת זו מתבטאת לעתים בהגשמת התכליות המונחות ביסוד ההליך הפלילי, וביניהן תחושת הצדק ובירור האמת שמביא אתו ההליך השיפוטי (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, 573-572 (1983)). לצד תכליות חשובות אלו, הקשיים הנעוצים בפרסומים מסוג זה נוגעים ליכולת המוגבלת של פרסומים למצות את מכלול השיקולים המונחים ביסודו של ההליך הפלילי. כאשר מדובר בראשית ההליך, קרי: בהליכי החקירה הראשוניים, קשיים אלו מתעצמים, שכן מספיקה הבאת העובדה על קיומה של החקירה כדי שלעיני הציבור הנחקר יתויג כעבריין (שנהר, בעמ' 441-440). הפרסום כשלעצמו, בחסות העניין הציבורי, עלול לחרוץ את הדין ולפגוע בטוהר ההליך השיפוטי ועל כן על המפרסם לגלות רגישות למכלול הנסיבות של העבירה כדי שהפרסום אכן יקים עניין ציבורי ובהתחשב בכך שאפשרות לסיומה של החקירה תהא אי הגשת כתב אישום (דנ"א דיין, פסקה כא לפסק הדין של השופט א' רובינשטיין; ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 18 (12.12.2006); עניין אזולאי, שם; ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 197 (1976)).
(ב) סיכויי הוכחת עילת פרסום לשון הרע במקרים שלפנינו
271. ראשית מוטל על התובעים להוכיח שדוביצקי פרסם עליהם לשון הרע. דוביצקי הציג אותם כפדופילים עברייני מין בקטינים. אף שהצגת אדם כעבריין מין בקטינים הוא בבירור לשון הרע ואין צורך להרחיב, אתייחס בכל זאת למשמעות המקצועית-הגדרתית של המונח "פדופיל".
272. הערך "פדופיליה" באתר Wikipedia בעברית (נכון ליום 3.6.2025) נפתח במילים הבאות:
פֶּדוֹפִילְיָה (באנגלית: Pedophilia) היא הפרעה נפשית המסווגת כפאראפיליה, המתבטאת במשיכה מינית לילדים שטרם הגיעו לגיל הבשלות המינית (גיל 13 או צעיר יותר), והיא באה לידי ביטוי במחשבות, פנטזיות, דחפים, עוררות, או התנהגות פוגענית-מינית חוזרת ונשנית. פדופילים עשויים להיות מעורבים במעשים הנעים על טווח של פעילות מינית עם ילדים, מפעילויות שאינן כוללות מגע, כמו אקסהיביציוניזם, או צפייה בפורנוגרפיית ילדים, ועד לפעילויות פולשניות הכוללות מגע מיני עם הילד. [...] החוק במדינות רבות, ביניהן ישראל, אינו עוסק במושג "פדופיליה", אלא מטיל עונש על קיום פעולה מינית עם קטין מתחת לגיל ההסכמה.
273. בספרות המקצועית בתחום בריאות הנפש מופיעות הגדרות שונות להפרעה מסוג פדופיליה. לפי ה- DSM-5(AM. PSYCHIATRIC ASS'N, DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS 697 (5th ed. 2013)), הפרעה זו נבחנת לפי שלושה קריטריונים: (1) פנטזיות מיניות, דחפים מיניים, או התנהגויות המערבות פעילות מינית עם ילד, או ילדים, חסרי סימני בגרות משניים (בדרך כלל עד גיל 13), באופן אינטנסיבי, חוזר ונשנה למשך שישה חודשים לפחות; (2) הפנטזיות, הדחפים המיניים, או ההתנהגויות יוצרים מצוקה קלינית, או פגם בתפקודים חברתיים, מקצועיים ואחרים; (3) האדם הוא לפחות בן 16 שנים וגדול לפחות בחמש שנים מהילד או הילדים חסרי סימני בגרות משניים (משה בן סימון ושרה בן-דוד "פדופיליה: בחינה ראשונית של מנגנון אָפקטיבי" עבריינות וסטייה חברתית: תאוריה ויישום 549, 550 (יובל וולף, טובה רוזנבלום ורון שפירא עורכים 2022)). מהגדרה זו עולה כי אפשר שאדם ייחשב לפדופיל על אף שלא ביצע כל עבירה. זאת משום שהפדופיליה באה אצלו לידי ביטוי בפנטזיות ודחפים מיניים בלא שביצע כל פעילות מינית עם קטין. אשר לגיל הקורבן, אין קריטריון מוסכם. יש חוקרים שמציעים להגביל את גיל הקורבן עד 12, 13 או 15 שנים, ויש אף שציינו את 18 כגיל קורבן מרבי לגבי הגדרת פעולה מינית כפדופיליה. אחרים אינם מתייחסים לגיל אלא לדרגת התפתחות. הם מגדירים בגרות מינית כסוף תקופת הילדות (שם, בעמ' 550). ככל שהדמויות הפיקטיביות שדוביצקי התכתב עמן נראות כמי שהגיעו לבגרות מינית בתצלומים שדוביצקי שלח לתובעים (וכך טענו רובם), הרי שקיימת שאלה האם מדובר בפדופיליה כהגדרתה זו, שאלה שכאמור איני נדרש להכריעה בהליך דנן, אולם יש להניח כי אם פסקי הדין יבוטלו יהיה עליו לתת לכך מענה.
274. תהא ההגדרה המקצועית של הפרעה נפשית מסוג פדופיליה כאשר תהא, דומה שאין מי שיחלוק על כך שכינוי אדם "פדופיל" כעניין שבעובדה הוא בגדר לשון הרע. האדם הרגיל מקשר את התואר לאדם שחושב מחשבות מיניות ומפנטז על קטינים, באופן שסוטה מהתנהגות נורמטיבית, ונתפס כמי שעלול גם לפעול להגשים את הפנטזיות שלו. הכינוי פדופיל יוצר קונוטציה של סטייה ועבריינות מין ונתפס לא רק כפדופיליה בקצה הפחות חמור של המנעד, הכוללת גם את מי ש"חושב ולא עושה", אלא כמתייחסת למי שפועל לממש את המחשבות והפנטזיות, ולכן הוא גם מסוכן.
275. בענייננו דוביצקי לא רק כינה את התובעים "פדופילים" באתרי אינטרנט שונים, אלא יצר רושם בלתי ניתן לניתוק בין כינוים ככאלה להיותם עברייני מין בקטינים, ואף כינה אותם כך במפורש. אין ספק שמדובר בלשון הרע. על כן יש לבחון אם עומדת לדוביצקי הגנה.
276. בצד האמור יצוין שברוב כתבי התביעה (למעט בתביעות של ו', ז' וח') הפרסומים עצמם לא צורפו, לא צוטטו, והתובע הסתפק בהפניה לאתרי אינטרנט שאינם זמינים כיום. חלק מהתובעים (א', ב', ג', ד', ה') טענו שדוביצקי פנה לקרוביהם, בלא לציין לכמה קרובים, למי בדיוק, מה הייתה דרך הפניה, כיצד היא בוצעה, ומה בדיוק נכתב או נאמר. על רקע זה עולה השאלה אם כתבי התביעה שלא כללו את הפרסומים עצמם ופרטים מלאים על אודותיהם גילו עילה לקבל את הסעדים הקונקרטיים שנתבעו. ברע"א 2291/12 הלפרן נ' איצקוביץ (25.6.2012) קבע בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל בדן יחיד) כי –
כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה [...] אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה [...]. במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט [...]. משכך, ככלל, אין די בהבאת אמירות מסוימות מתוך הפרסום רק על מנת "לסבר את האוזן בדוגמאות" [...]
277. הדברים נכתבו לצורך קביעה שככלל על תובע לפרט בכתב תביעה שעילתו פרסום לשון הרע את הביטויים שבגינם הוא תובע ולצטטם, ואין להסתפק בהפניה לפרסום כולו. על דרך של קל וחומר, בעל דין התובע בגין לשון הרע מחויב לצרף את הפרסום שבגינו הוא תובע, ולכל הפחות לצטטו. הואיל ופרסום לשון הרע נבחן על רקע תוכנו וההקשר כפי שהוא מובן לאדם הרגיל, ככלל אין די בתיאור של הפרסום ברמת הפשטה גבוהה או בפרפראזה אשר עלולים להוציא דברים מהקשרם ולא להיות מדויקים דיים. על רקע זה הלכה ותיקה קובעת כי "בתביעה על הוצאת דיבה, תנאי הכרחי הוא שפרשת התביעה תכיל פירוט המלים בהן השתמש הנתבע [...] העדר פירוט כנ״ל, שולל קיומה של עילת תביעה" (ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1) 160, 164-163 (1967); שנהר, בעמ' 158-154).
278. על רקע פסיקה זו אפשר לכאורה לטעון שכתבי התביעה של א', ב', ג', ד' וה' אינם מגלים עילה משום שהפרסומים עצמם לא צורפו אליהם. אין בידי לקבל טענה זו, שכן כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו והקשרו. יש פרסומים שנדרש תוכנם המדויק כדי להכריע אם הם לשון הרע, ויש כאלו שאין צורך בכך. לטעמי די בפירוט שנכלל בכתבי התביעה – ובכלל זה עצם הטענה שדוביצקי פרסם את שם התובעים באתרי אינטרנט רבים (שכתובותיהם צוינו) שנועדו לשמש "מאגרי פדופילים" ולהציגם כעברייני מין בקטינים – כדי לגבש פירוט מספיק שדי בו כדי להקים עילת תביעה, וזאת גם בלא לצרף או לצטט את הפרסומים עצמם. לפי גישת השופט זוסמן, ועל רקע מכלול פעולותיו של דוביצקי כפי שהוא עולה מהתמונה הראייתית הרחבה שנפרשה בכתבי התביעה, אני סבור שהם גילו עילה אף בהינתן הפירוט הדל שנכלל בהם, ואפשר היה לתת בהם פסקי דין בהיעדר הגנה בלא שחלה על בית המשפט חובה לבקש מהתובעים להוכיח את תביעתם. מסקנתי היא אפוא שלא נפל פגם בכך שניתנו פסקי דין בהיעדר הגנה על יסוד כתבי התביעה בלבד, למעט בעניין אחד.
(ג) הגנת אמת הפרסום: סיכויי הוכחת היות הפרסומים אמת
279. היסוד הראשון של הגנת אמת הפרסום מצריך להראות סיכוי טוב שהיה עולה בידי דוביצקי להוכיח שהתובעים הם בגדר פדופילים עברייני מין בקטינים. בעניין זה ניצבות לפני דוביצקי שתי משוכות לעבור. האחת, בקשות הביטול לא נתמכו בתצהירים שאומתו כדין, ולכן לא הציגו תשתית עובדתית קבילה כראיה לאחר שהתובעים התנגדו נחרצות לקבילותם ואף ביקשו לחקור את דוביצקי. לכאורה די בכך, במישור הראייתי-הפורמלי, כדי לקבוע שהסיכוי שדוביצקי היה מוכיח את טענותיו במישור העובדתי הוא נמוך.
280. המשוכה השנייה עניינה בנטל הראייתי המוגבר להוכיח מעשה חמור, שהוא נטל כבד מהרגיל, כפי רצינות העניין וחומרת המעשים (ראו, נוסף לאזכורים שלעיל: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקות 15-14 (18.4.2012)). בהקשר זה יצוין שחלק מהתובעים (א', ב', ד') טוענים שדוביצקי זייף או ערך חלק מההתכתבויות. עיון בתמלילי השיחות בווטסאפ מעורר בעניין זה שאלה. המסרונים נשלחו לכאורה בלוח זמנים שאינו כרונולוגי. בעניינו של ב', למשל, מופיע פער בזמנים בין ההודעות שדוביצקי שלח ובין המענה של ב'. לדוגמה: המסרון הראשון של ב' נשלח בשעה 10:41; המענה של דוביצקי לפי הכתוב היה בשעה 11:48; וב' השיב ב-10:43. לוח זמנים זה אינו הגיוני, ועולה שאלה מה הסיבה לו (אין להוציא מכלל אפשרות שיש לכך הסבר מניח את הדעת, אך הוא לא ניתן).
281. יתרה מזו, חלק מהתובעים (א', ב', ו', ז' וח') טענו שסברו כי הם מתכתבים עם בגיר.ה או קטין.ה הקרובים לבגירות, בעקבות תצלומים שדוביצקי שלח להם ועל רקע תוכן ההתכתבות, ולכן אין לראות במעשיהם פדופיליה. הואיל ופדופיליה, לפי חלק מההגדרות, מתייחסת לקטינים שטרם נראו בהם סממני בגירות מינית, הרי שאין להוציא מכלל אפשרות שבמישור ההגדרתי-המקצועי היה נקבע שאין מדובר במעשה פדופילי, ולכן הפרסום על התובעים אינו אמת במישור האובייקטיבי. עם זאת אפשר שבכל זאת היה נתפס ככזה בעיניו של האדם הסביר, ולכך נוטה דעתי. מובהר היטב שאין בדבריי אלה כדי לגרוע מחומרתם של מעשי התובעים ככל שאכן היו מוכחים.
282. לבסוף, הגדרת פדופיליה מצריכה להוכיח דפוס חשיבה למשך שישה חודשים. למעט בעניינו של ה', אין ראיה שמדובר בדפוס חוזר ונשנה החורג ממקרה חד פעמי, כנדרש במאפיין הראשון שמנוי ב-DSM-5. ייתכן אפוא שבמישור העובדתי היה נמצא שהתובעים אינם עונים להגדרה המקצועית של פדופילים. מנגד, שוב, ספק אם טענה זו משנה שכן דעתי נוטה למסקנה שהאדם הסביר היה תופס את התובעים ככאלה גם אם לא היו עונים להגדרה הרשמית.
283. חרף המשוכות האמורות, ובהתעלם מהן, לצורך הדיון בלבד (וספק אם אפשר לעשות כן), הרי שעל יסוד ההתכתבויות שדוביצקי צירף – אני מוכן לצאת מנקודת הנחה שיש סיכוי שהיה עולה בידיו של דוביצקי להוכיח שהתובעים אכן התכתבו עם מי שסברו שהם קטינים על תכנים מיניים, חלקם יזמו פגישה, ושהאדם הרגיל היה תופס אותם כפי שאדם רגיל מבין את המונח "פדופיל" ו"עבריין מין בקטינים". אם אכן ביצעו את המעשים הללו בסוברם שהם מתכתבים עם קטינים, הרי שאלו לכאורה מעשים חמורים שיש לגנות, להוקיע ולמנוע את הישנותם. שאלה כבדת משקל, שאליה אתייחס להלן והיא השאלה המרכזית בתיק זה, היא כיצד ראוי למנוע מהם לעשות זאת, ואם פעילותו של דוביצקי בעניינם היא ראויה או פסולה.
284. פירוט בעניינו של כל אחד מהתובעים יובא להלן. על רקע הנחה זו, המטיבה עם דוביצקי, יש לבחון אם מתקיים התנאי השני להגנת אמת הפרסום: אם ישנו אינטרס ציבורי לפרסם את הפרסומים שדוביצקי פרסם על התובעים כפי שפרסם אותם.
(ד) האם יש אינטרס ציבורי בפרסומים?
285. כאמור, תנאי שני להוכחת הגנת אמת הפרסום הוא שיש אינטרס ציבורי בפרסום. השאלה שיש לבחון בהקשר זה נחלקת לשתי שאלות-משנה הקשורות זו בזו: האחת, כלום יש אינטרס ציבורי לתייג ולפרסם את פרטיהם של פדופילים שהם עברייני מין במרשם פומבי? שאלות משנה שעולות בהקשר זה הן מה ייחשב לפדופיל שיש אינטרס ציבורי לפרסם את פרטיו? האם כל פדופיל באשר הוא? שמא רק כאלה שהתנהגותם מאופיינת בחשש מרצידיביזם המגבש סיכון בדרגה גבוהה להישנות של פגיעה מינית בקטינים? עוד יש לבחון איזה פרטים יש אינטרס ציבורי לפרסם, למשך כמה זמן, כיצד ראוי לבצע את הפרסום ועוד. אם יימצא שיש אינטרס ציבורי לפרסם פרטים של פדופילים מסוג מסוים, או אז יש לבחון את השאלה השנייה והיא: אם יש אינטרס ציבורי לפרסם את הפרסומים הקונקרטיים שדוביצקי פרסם בעניין התובעים כפי שהוא פרסם אותם.
286. חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין: השאלה הראשונה – אם יש אינטרס ציבורי לפרסם בציבור שאדם פלוני הוא "פדופיל" – היא שאלה מורכבת. שאלה דומה (אך לא זהה) נדונה בישראל אגב דיון בחקיקה שנועדה להתמודד עם תופעת עבריינות המין באופן כללי. בשנת 2006 חוקק חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, שלימים שונה שמו לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006. על תכלית החוק ועיקר ההסדרים שנקבעו בו עמד בית המשפט העליון (הנשיאה ד' ביניש):
"ב-1.10.2006 נכנס לתוקפו חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 [...]. על פי האמור בסעיף 1 לחוק, מטרתו 'להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי ותכנית מעקב ופיקוח'. לשם הגשמת תכליתו מורה החוק על ביצוע 'הערכת מסוכנוּת מינית' לעברייני מין, טרם שחרורם ממאסר בפועל או סמוך לאחר מתן גזר הדין אם לא נגזר מאסר בפועל. הערכה זו נועדה לקבוע את רמת הסיכון הנשקף מעבריין המין להישנוּת ביצוע עבירות מין על ידו. לאחר הכנת מסמך הערכת המסוכנות, על יחידת הפיקוח שהוקמה מכוח החוק להגיש לבית המשפט המלצה בדבר תנאי פיקוח ומעקב לעבריין המין. על פי הקבוע בסעיף 12 לחוק, אם ראה בית המשפט, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, לקיים דיון בנושא, ואם נוכח שמסוכנותו המינית של עבריין המין מצדיקה זאת, רשאי הוא להוציא לעבריין המין 'צו פיקוח ומעקב' [...] לתקופה מירבית של 5 שנים. על פי הסמכויות הקבועות בסעיף 13 לחוק, מכוח צו הפיקוח מחוייב עבריין המין לקיים מפגשים עם קצין פיקוח ולשתף פעולה עמו. מכוחו גם מוסמכת יחידת הפיקוח לנהל מעקב שוטף אחר עבריין המין. החוק מאפשר לבית המשפט אף לקבוע בגדרו של צו הפיקוח תנאי פיקוח נוספים, ובהם מגבלות על עבריין המין [...] ככל שאלה נדרשים למניעת הסיכונים הנובעים ממסוכנותו המינית. כך, למשל, רשאי בית המשפט להטיל על עבריין המין מגבלות על צריכת אלכוהול, נהיגה בכלי רכב, הימצאות בסביבת מקומות מסוימים, ועוד" (בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סב(2) 314, 319-318 (2007). לדיון בחוק ראו גם: חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי" הפרקליט נא 205 (התשע"א)).
287. בין יתר המנגנונים שנקבעו בחוק, נוצר מכוחו מרשם ייעודי של עברייני מין כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ("מי שהורשע בביצוע עבירת מין, ושביום הגשת כתב האישום נגדו בשל אותה עבירה, מלאו לו שמונה עשרה שנים") שתנהל יחידת הפיקוח שהוקמה מכוח החוק, וזאת לצד המרשם הפלילי "הרגיל" המוסדר בחוק המידע הפלילי ותקנות השבים, התשע"ט-2019. סעיף 19(ב) לחוק, בנוסחו עם חקיקתו, קבע כי "המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה; אדם שהגיע לידיו, במהלך מילוי תפקידיו, מידע מן המרשם, לא יגלה אותו לאחר ולא יעשה בו כל שימוש, אלא לפי חוק זה ולצורך מילוי תפקידיו". סעיף 19(ג) קבע את הגורמים שייחשפו למרשם: המשטרה, המשטרה הצבאית, קצין פיקוח ומעריך מסוכנות (כהגדרתם בחוק), שיהיו רשאים לקבל מידע מן המרשם ככל שהדבר דרוש למילוי תפקידיהם לפי החוק. סעיף 20 לחוק קבע את הפרטים שהמרשם יכיל: שם; מספר תעודת זהות; תצלום; מקום מגורים; ומקום עבודה, והוטלה על עברייני המין שבמרשם חובת לעדכן על שינוי בפרטים תוך 7 ימים ממועד השינוי.
288. במאמר חשוב סוקרת פרופ' דנה פוגץ' את עיקרי ההסדרים הקבועים בחוק, את הרציונלים שביסודם, ומעוררת שאלות לדיון. בין היתר נדונה תכלית של מרשם ייעודי לעברייני מין, הניסיון שנצבר מעבר לים בדבר מרשמים כאלה, ושאלות משנה נוספות הכרוכות בכך לרבות מי ייכלל בו, איזה פרטים יפורטו בו, והעיקר: אם ראוי שהמרשם יהיה פתוח לציבור הרחב (דנה פוגץ' "'ביום שאחרי' – גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית – מענישה בלבד לפיקוח ומניעה" הפרקליט נא 139 (התשע"א)).
289. פרופ' פוגץ' מראה שהמרשם בישראל נועד לתכלית כפולה: לספק מידע לרשויות ולהרתיע עברייני מין. הוא לא נועד לצורך יידוע הציבור הרחב. יצירת מרשם מצריכה הכרעה בשני היבטים: האחד הוא התנאים לצירוף אדם למרשם, והשני הוא חובת הדיווח אשר תוטל עליו לאורך זמן לעדכן את פרטיו שבמרשם. שני היבטים אלה מעלים סוגיות ושאלות ובהן: על מי חלה חובת רישום? לאיזו תקופה? מה תכלול חובת עדכון הפרטים? איזה שימוש יכולות הרשויות לעשות במרשם? האם יהיה המרשם נגיש לציבור? ולבסוף – האם אכן יאפשר המרשם להגן על הציבור. פוגץ' מציינת, על סמך המחקר המועט שהיה בנמצא אותה עת, כי המרשמים אכן יעילים, למצער במידע שהם מספקים לרשויות על מקום הימצאם של עברייני מין, והפחתת עברות כלפי מכרים, בני משפחה ושכנים (שם, בעמ' 153-152). מסקנה זו תומכת בעמדתה שלפיה יש להרחיב את המרשם.
290. עם זאת, עמדתה של פרופ' פוגץ', על סמך הניסיון שהצטבר מעבר לים (בעיקר בארה"ב), הייתה כי יש להותירו סגור מפני הציבור. ראשית, היא מציינת שהמודל האמריקני להתמודדות עם עבריינות מין, בשונה מהמודל הישראלי, מבוסס על שילוב של פיקוח ויידוע הציבור. בארה"ב נוהג מרשם פתוח בעיקרו, אך יש הבדל ברור בין המידע שמופיע במרשם ובין מה שייחשף לציבור. בקליפורניה למשל (נכון לאותה עת) המידע על כ-25% מהעבריינים שנכללו במרשם לא היה חשוף לציבור על רקע טיב העברה (המתאפיינת בחומרה פחותה) והאפשרות לקבל פטור מחשיפה לציבור מטעמי שיקום (שם, בעמ' 155-154).
291. עוד היא עומדת על החסרונות הרבים הטמונים בחשיפת מידע על עברייני מין לציבור: החל בתקיפה של עבריינים (או של אנשים שאינם עבריינים, עקב זיהוי מוטעה); המשך בשימוש של העבריינים עצמם במידע לצורך היכרות ויצירת קשרים בין עבריינים לצורך מטרות פסולות. תוצאה אחרת היא מעבר של הרשומים במרשם לגור באזורים עניים כתוצאה מ"גירושם" מאזורים אמידים. בכך נפגעת אוכלוסייה מוחלשת ממילא, ועלולות להיווצר קהילות של עוברי חוק, דבר שיסכל ניסיונות להשתקם. הפוגעים הרשומים, אלה שנושאים "אות קלון" הידוע לכל, עלולים לאבד תמריץ "לחזור למוטב" עקב הפגיעה הנמשכת ונידויים החברתי. חשש זה, לפי פוגץ', מסביר מדוע החוק הפדרלי האמריקני דורש מהמדינות לפרט מידע רק בנוגע לעבריינים המורשעים בעברות החמורות ביותר. מרשם פומבי, שהוא פוגעני ומנדה כאמור, יוצר לאלה החבים בו תמריץ "לרדת למחתרת" כדי להימנע מזיהוי בפומבי ולא להירשם. מרשם חסוי לעומת זאת יוביל לכך שאלה שנכללים בו יעדכנו את פרטיהם. מנקודת מבט של משפטנות טיפולית והשפעת מרשם פתוח על הקהילה עצמה, מרשם פתוח מקנה אומנם תחושת שליטה, אך מנגד מבליט (אולי במידה רבה מדי) את סכנת הפגיעה מעברות מין ומעורר פחדים ודאגות מוגזמים (עוד לביקורת על מרשמים פומביים ראו לימור עציוני וטליה קלצקי "תופעת הפדופיליה וחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין" עלי משפט ט 239, 291-288 (התשע"א)).
292. פרופ' פוגץ' משווה בין ההסדר הקיים בארה"ב להסדר שחוקק באנגליה, המאוחר לו, שם הוחלט, על רקע הניסיון המצטבר ולאחר דיון מקיף, שהמרשם לא יהיה פתוח לציבור. נקבע בו כי למשטרה סמכות לתת מידע לרשויות הרלוונטיות, לרבות בתי ספר, שירותי רווחה ולעתים גם לפרטים. עקב לחץ ציבורי גובר לאפשר חשיפה של חלק מהמידע כדי לאפשר להורים להגן על ילדיהם מחשש לפדופילים מסוכנים, הוקמה תכנית ניסיונית שמאפשרת לחשוף מידע לגבי אדם ספציפי לפי בקשה. אדם שהצביע על אינטרס מספיק יוכל לקבל את המידע, באישור של ועדה רב-מערכתית, ואם יקבלו – יחוב בחובת חיסיון. פוגץ' סבורה שמודל זה עונה על הצורך במניעת פשעים מבלי להסתכן בתוצאות המרשם הפתוח. ממצא נוסף של הספרות המחקרית שמזכירה פוגץ' הוא שהאפקט הציבורי מרתיע אנשים מביצוע עברה ראשונה, אולם דווקא מגביר עבריינות חוזרת (שם, בעמ' 157-152).
293. אשר למרשם בישראל, פוגץ' טענה כי היה מקום להוסיף חובת עדכון של פרטים נוספים, כפי שנעשה בבריטניה. על רקע תכליתו של המרשם בישראל, למטרת פיקוח בלבד, עולה שאלה כיצד יעלה בידו להשיג את התכלית של מניעת פגיעות. לשיטתה יש מקום לשקול להוסיף גורמים נוספים שיהיו חשופים למידע, כגון גורמי הרווחה, ובמקרים המתאימים לאפשר להם להזהיר קורבנות פוטנציאליים, כמו גם לחלוק את המידע עם מדינות אחרות בעולם כמקובל. חרף קריאות בישראל לפתוח את המרשם, בעיקר לשם הגנה על ילדים מפני עברייני מין, פרופ' פוגץ' סבורה שאין מקום לעשות כן. אפשר יהיה לבחון מסירת מידע מוגבלת וחלקית, כפי שנעשה בבריטניה, ולהרחיב את חשיפת המידע לגורמים נוספים, ובמקרים המתאימים לאפשר להם להצליב מידע עם גורמים נוספים – אף זאת בנסיבות של הרשעה בעברות חמורות דיין (שם, בעמ' 159-157).
294. התיקון לחוק וההכרעה להותיר את המרשם חסוי: לאחר שנחקק החוק הועלו הצעות לתקנו ולשפרו. על שולחנה של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת הונחו לכתחילה הצעה מטעם הכנסת שיזם חה"כ מיכאל איתן ז"ל (הצעת חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון – שיקום מניעתי), התשס"ו-2006), והצעת חוק פרטית שיזם חה"כ אלי אפללו (הצעת חוק המלחמה בפדופיליה, התשס"ו-2006). בהצעת החוק הפרטית הוצע, בעיקרו של דבר, לפתוח לציבור את מרשם עברייני המין של מי שהורשע בביצוע עברות מין בילדים. ההצעות נדונו יחד בסדרה של 14 ישיבות של הוועדה החל מ-2008, והסתיימו בתיקון מקיף לחוק שהתקבל ב-2011 (חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון מס' 3), התשע"א-2011, ס"ח 1144 (חוברת 2317 מיום 17.8.2011)). אגב כך נדונה השאלה אם יש מקום לפרסם מאגר פומבי של עברייני מין בכלל, ועברייני מין בילדים בפרט. זאת בשונה מההסדר שנקבע בחוק המקורי, הקובע שהמרשם יהיה חסוי לציבור.
295. סוגיית המרשם החלה להידון בישיבת הוועדה מיום 29.1.2008, שם ביקש ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, להבחין בין מאגר מידע (שכבר היה קיים בחוק) ובין מאגר שמטרתו ליידע את הציבור. עוד הוא ביקש להבחין בין פדופילים, שאינם בהכרח עבריינים משום שחלקם לוקים בהפרעה המלווה בדחפים מיניים כלפי קטינים אך הם אינם באים לידי ביטוי במעשים, ובין עברייני מין בילדים. ככל שנשקלת האפשרות ליצור מרשם שמטרתו ליידע את הציבור, רק הסוג השני הוא רלוונטי (ישיבה 435 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-17, 24 (29.1.2008)).
296. המשך דיון במרשם נערך בישיבת הוועדה מיום 10.5.2010, שם עמדה עו"ד עמית מררי ממשרד המשפטים על התפיסה שביסוד ההחלטה שהמרשם יהיה חסוי, וכך אמרה [ההדגשות הוספו]:
"לגבי המרשם. התפיסה בבסיס הצעת החוק, וזו גם היתה עמדת הממשלה לגבי הצעות חוק שקדמו לה – בחוק הנוכחי קבועות הוראות לגבי המרשם – היא שהמרשם מנוהל על-ידי יחידת הפיקוח, זה מרשם סגור, שהמטרה שלו כרגע, לפי החוק, היא קיום הוראות חוק זה. בהצעת החוק הממשלתית אנחנו מבקשים להרחיב, וליצור אפשרות להשתמש במרשם גם לצורך אכיפה על-ידי המשטרה והמשטה הצבאית, ליצור אפשרות להשתמש במרשם גם לצורך מניעת עבירות. כלומר, לא רק לצורך הפיקוח והשיקום, אלא גם לצורכי המשטרה. [...]
בכל מקרה, התפיסה בבסיס החוק, שהמרשם צריך להיות סגור. מכמה טעמים: ראשית, כמו שאמרתי קודם לכן, התפיסה שמי שהאחריות עליו למנוע עבירות מין זו המדינה ולא האזרח הפרטי. לא היינו רוצים שאזרח פרטי ירגיש צורך לאכוף את החוק. אנחנו מודעים לזה שאנשים היו רוצים לדעת מיהו השכן שלהם והאם הוא עבר עבירות מין, אבל במגוון האיזונים אנחנו חושבים שזה האיזון הנכון. אני חייבת גם לומר שהמרשם הפתוח, וזה גם הלקח ממקומות שבהם קיים מרשם פתוח, יכול להגביר את המסוכנות של עברייני המין, בכך שהוא מונע מהם שיקום, בכך שהוא מכניס אותם למחתרת ומעלה את רמת המסוכנות" (פרוטוקול ישיבה 192 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18, 11-10 (10.5.2010)).
297. הדיון המשיך בישיבת הוועדה מיום 9.8.2010 על רקע ההצעה להרחיב את הגורמים שיהיו חשופים למרשם לתכליות פיקוח ואכיפה, אך לא לתכלית יידוע. נקודת המוצא הייתה ונותרה שהמרשם צריך להיות סגור. ד"ר קדמן שב על עמדתו בנושא, ואמר:
"במקור, כשהחוק הזה הוגש, לפני הרבה מאוד שנים, הוא עוד היה תחת הכותרת 'חוק המרשם והיידוע'. דובר אז לעשות מרשם כללי על עברייני מין, כפי שקיים, אגב, ברוב ארצות העולם המערבי. ברוב ארצות העולם המערבי יש מרשם עברייני מין. חשוב לדעתנו, שיהיה מרשם הרבה יותר כולל. המרשם הוא חלקי ביותר. התזה שעברייני מין שהוגדרו במסוכנות פחות מבינונית לא יכולים לפגוע, זו תזה שנפרצת פעם אחרי פעם. אני לא אלאה אתכם בדוגמאות, אבל יש בלי סוף דוגמאות של אנשים שעברו עבירה רק של חשיפה בפני שכנתם הקטינה ואמרו שהם לא מסוכנים, ואחר כך הסתבר לנו שהאנשים האלה, באותה הזדמנות, גם אנסו את הגיסות הקטנות שלהם ועשו עוד דברים אחרים. מוכרח להיות מרשם כולל על עברייני מין. המרשם הזה איננו היום, המרשם הזה אינו מעודכן ואינו מחייב עברייני מין ששינו כתובות להודיע על שינוי כתובת. לכן מה שצריך להיות זה, להרחיב את המרשם, לא לצמצם אותו. מה שכן צריך לעשות זה, לדאוג שהמרשם הזה לא ידלוף ולא יזלוג לכל מיני מקומות שהוא לא צריך לזלוג אליהם. זה לא אמור להיות משהו פתוח, לא לציבור הרחב, כפי שהציע חבר הכנסת אפללו, וגם לא לציבורים נוספים, גם לא לכל אנשי המקצוע, אבל הכרחי שלאנשים מאוד מוגדרים ומאוד מסוימים יהיה מרשם כולל של עברייני מין. במצב היום המרשם על עברייני מין הוא חלקי ביותר, לא משקף את המצב.
[...]
אני אומר שוב, אני חושב שצריך את כל ההקפדה. אני מסכים פה עם חגית לרנאו [נציגת הסנגוריה הציבורית דאז ומומחית בתחום – ט' ח'], אסור שהמרשם הזה יהיה נחלת הכלל, אפילו לא חצי הכלל, צריך מאוד להחמיר בקביעה למי יש נגישות למרשם, אבל המרשם עצמו חייב לכלול את כל עברייני המין, גם כאלה שהוגדרו במסוכנות נמוכה. האינפורמציה הזאת היא בעלת חשיבות עצומה למי שמופקד על אכיפת החוק ושמירה על הציבור" (פרוטוקול ישיבה 241 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18, 35-32 (9.8.2010)).
298. בישיבת הוועדה מיום 3.1.20211 נדונה השאלה איזה גורמים רצוי שיהיו פתוחים למרשם ולאיזה חלק ממנו, כשנקודת המוצא הייתה שהמרשם סגור (פרוטוקול ישיבה 308 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18, 20-18 (3.1.2011)). הדיון בסוגיה אם יש מקום לפתוח את המרשם כך שתכליתו תהיה ליידע את הציבור בדבר עברייני מין בילדים שהם פדופילים הסתיים בישיבת הוועדה מיום 11.1.2011, שם הוחלט, נכון לאותו שלב, שלא לכלול בתיקון מרשם פתוח (פרוטוקול ישיבה 314 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18, 11-10 (11.1.2011)).
299. להשלמת התמונה יוער כי ביום 15.11.2021 הונחה על שולחן הכנסת ה-24 הצעת חוק פרטית החוזרת בעיקרה על קודמותיה: להקים מרשם שמטרתו ליידע את הציבור על עברייני מין בילדים (הצעת חוק המלחמה בפדופיליה (מאגר מידע), התשפ"ב-2021 (מספר פנימי: 2163403, פ/2541/24). בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:
ההגנה על הציבור מפני תופעת הפדופיליה, מחייבת נקיטת צעדים חמורים כלפי עברייני המין הסובלים מפדופיליה.
הצעת החוק באה להקים מאגר מידע ארצי אשר יכיל את פרטיהם של כלל עברייני המין הסובלים מפדופיליה המוכרים לרשויות אכיפת החוק ויהיה פתוח לעיון הציבור, כפי שנהוג הדבר בארה"ב.
מאגר המידע יאפשר להורים להשגיח באופן יותר יסודי על סביבת המגורים שלהם ושל ילדיהם ובכך למנוע עבירות מין נוספות.
למיטב הידיעה הצעת חוק זו לא קודמה ולא נדונה בוועדה.
300. המצב מעבר לים: לבקשת ח"כ קרן ברק ערכה הלשכה המשפטית של הכנסת (תחום מידע ומחקר) סקירה משווה בנושא מרשמי מידע בנוגע לעברייני מין. סקירה זו העלתה שמרשמי עברייני מין פתוחים שמטרתם ליידע את הציבור קיימים במדינות הים, בעיקר בארה"ב. המחקר מדגיש כי המרשמים כולם אינם כוללים מידע על כל מי שביצע עבירה פלילית, גם אם עבירה זו היא עבירת מין, אלא רק על מי שביצעו עבירות חמורות (בדרך כלל עבירות מין חמורות או עבירות חמורות אחרות הקשורות בביצוע עבירות מין ונועדו "לשרת" את עבירת המין כגון: רצח, תקיפה, חטיפה, כליאת שווא וכדומה), או מי שהוכח כי יש להם נטייה לביצוע עבירות באופן סדרתי. המאגרים מבוססים בצורה כזו או אחרת על הערכת המסוכנות של העבריינים הרשומים במאגר, בין אם בשל חומרת העבירה שביצעו, בין אם בשל הערכת המסוכנות שלהם כגבוהה, ואשר נחשבים מסוכנים יותר לציבור. מכאן שקיימת הצדקה מיוחדת להטלת מגבלות עליהם מעבר לענישה הרגילה (גלעד נווה "מרשמי מידע בנוגע לעברייני מין: סקירה משווה" 1 (הכנסת, הלשכה המשפטית, תחום מידע ומחקר 26.1.2022)). המחקר סקר בקצרה את היתרונות והחסרונות הטמונים במרשם פומבי, וציין שברוב מדינות הים (ובהן צרפת, אוסטרליה, קנדה, בריטניה, מדינות האיחוד האירופי, דרום אפריקה, הודו, פורטוגל ואירלנד) המרשם הוא סגור על רקע החסרונות הטמונים בו כפי שנמנו לעיל (במאמרה של פרופ' פוגץ' ובדבריה של עו"ד מררי בוועדה). עוד הוא מציין כי גם במדינות שבהן המרשם פומבי, מוטלות מגבלות על היקף המידע שנכלל במאגר או שפתוח לציבור (שם, בעמ' 2). בארה"ב, שם קיימים מרשמים פתוחים, ככלל יכללו במרשם עברייני מין שהורשעו בביצוע עברות מין חמורות ומידת מסוכנותם הוערכה כגבוהה, לאחר שנערכה להם הערכת מסוכנות שבוחנת את הסיכון לרצידיביזם (שם, בעמ' 6).
301. סיכום ביניים: עיון בהיסטוריה החקיקתית, בדיון המקצועי בחוק, בדיון בתיקון המרכזי שנערך לו, ובעמדת בעלי המקצוע (לרבות ראש המועצה לשלום הילד דאז) מעלה כי נכון לעת הזו, ההכרעה של המחוקק היא שמרשם עברייני המין, לרבות עברייני מין בקטינים, יהיה חסוי לציבור הרחב ולא ייחשף. גישה זו מקנה משקל רב יותר לחסרונות הרבים הטמונים במשטר יידוע על אודות עברייני מין בקטינים. יתר על כן, גם אלה המצדדים במרשם פומבי, אינם מציעים לכלול בו כל פדופיל או עבריין מין בקטינים באשר הוא – שהרי לא כל מי שעונה להגדרת פדופיל הוא עבריין מין, כל שכן עבריין מין מסוכן. אם אכן יוחלט להפוך את המרשם לפומבי, כפי שנעשה בחלק ממדינות ארה"ב (להבדיל מרוב מדינות העולם המערבי), דומה שמי שייכלל בו הם עברייני מין שהורשעו בביצוע עברות מין חמורות, ושבוצעה להם הערכת מסוכנות המעידה על סיכון גבוה לרצידיביזם. לא כל מי שביצע עברת מין ייכלל במאגר.
302. על רקע סקירה זו נשוב לשאלה שבה פתחנו: האם לעמדת המחוקק וגורמי המקצוע יש אינטרס ציבורי לפרסם במאגר פתוח שאדם פלוני הוא פדופיל ואת פרטיו, ולהבדיל – אם יש אינטרס ציבורי לפרסם שאדם פלוני הוא עבריין מין בילדים? מהדין בישראל כיום – אשר גובש לאחר דיון מעמיק ומקיף בשאלה, תוך שקילת הניסיון שנצבר בעניין זה מעבר לים – אפשר לכאורה להסיק שלאותה עת הכרעת המחוקק הייתה שהחסרונות הטמונים במרשם כזה עולים על היתרונות, ולכן הוחלט שלא לאמץ מרשם פומבי. המסקנה שלפיה אפשר שהיה נקבע שאין אינטרס ציבורי בפרסום מאגר פומבי של עברייני מין בתור שכזה אינה מרחיקת לכת. איני רואה צורך להכריע בכך בענייננו.
303. כעת לשאלה השנייה: האם על רקע מסקנה אפשרית זו, שאיני מכריע בה, יש אינטרס ציבורי לפרסם את הפרסומים הקונקרטיים שדוביצקי פרסם בעניין התובעים כפי שפרסם אותם. קרי: לפרסם "מאגר פרטי של עברייני מין בקטינים" המציג את התובעים כפדופילים עברייני מין, כולל את פרטיהם האישיים, פרטי חלק מבני זוגם, תצלומים שלהם הפוגעים בפרטיות (סרטונים של לקיחתם לחקירה, תצלומים חושפניים של חלקם), וכינויים בשמות פוגעניים, וכל זאת לאורך זמן רב ובאופן מהדהד? לדעתי הכף נוטה להשיב לשאלה זו בשלילה.
304. הפרסומים שדוביצקי פרסם על התובעים מתאפיינים בתוכן משפיל ומבזה העונה להגדרת ביוּש (Shaming). כידוע, פרקטיקת הביוש נהייתה נפוצה בעידן הרשתות החברתיות כתוצאה מהקלות שבה יכול כל אדם להעלות לאינטרנט פרסומים המבקרים מעשים של אחרים הסוטים מנורמה חברתית ולהפיצם בתפוצה רחבה (מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439, 449-447 (2019); הדר דנציג-רוזנברג וענת פלג "Naming, Blaming, Shaming: עמדותיהן של נפגעות עבירות מין כלפי ביוש תוקפיהן ברשתות החברתיות" משפט וממשל כא 69, 74 (2020)). הגבול בין פרקטיקת ביוש רצויה לכזו שאינה רצויה מעורר שאלות לא פשוטות. בראי דיני לשון הרע ופגיעה בפרטיות הוא נסוב על האיזון שבין הפגיעה בזכויות היסוד לשם הטוב ולפרטיות מזה ואינטרס הציבור בחופש הביטוי מזה (רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו, פסקה 4 (15.4.2018); רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקות 38-37 (8.1.2020)). הספרות עמדה על כך שיש לביוש יתרונות המאפשרים להשיג תוצאות רצויות שיש קושי להשיגן בדרכים אחרות ובהן אזהרת הציבור מפני מפרי נורמות ועבריינים ואכיפה אזרחית; אכיפת נורמות חברתיות שאינן מפרות את הדין, ושיש אינטרס ציבורי לאכפן; הרתעה מפני הישנות של התנהגות לא רצויה ועיצוב נורמות חברתיות רצויות; העצמת הנפגע מהפרת נורמה חברתית או פלילית ומתן קול; הביוש מעודד השתתפות בשיח הציבורי ומגלם את חופש הביטוי (לביא, בעמ' 451-450). דנציג-רוזנברג ופלג מציינות שהתומכים בביוש טוענים שהוא משיג תוצאות רצויות ביעילות מאמצעי ענישה אחרים (דנציג-רוזנברג ופלג, בעמ' 81-80).
305. לצד היתרונות, הספרות הצביעה על כך שפרקטיקת הביוש סובלת מחסרונות משמעותיים: ראשית, הביוש לא תמיד מבטא את הערכים השלטים בחברה או את אלה הרצויים. לעתים אדם מבויש בגין נורמה שאינה בקונצנזוס, שהרי כל אחד מגנה לפי ערכיו, ובמקרה כזה הפגיעה בו עלולה להיות לא מוצדקת. שנית, ביוש עלול להוביל לתוצאות לא פרופורציונליות: לפגוע פגיעה לא מידתית בכבוד האדם, לדה-הומניזציה, לאובדן הזדמנויות תעסוקתיות ואף לנידוי חברתי. לעתים הביוש לא מסתיים בנקודת זמן קונקרטית ונמשך גם לאחר שהסנקציה כבר מילאה את תכליתה. שלישית, כאשר הביוש הוא תולדה של יוזמה פרטית, הוא מתבצע ללא משפט או הליך נאות; העובדות שבבסיס הפרסום לא נבדקות ועלולות להיות לא מדויקות. תצלום או סרטון עלולים להתפרש באופן שגוי, ויכולים לבייש את הפרט באופן שעולה כדי לשון הרע ופגיעה בפרטיות שאינן מוגנות בדין. לא תמיד יש לפרט המבויש מודעות או יכולת להיטיב את הפגיעה בבית המשפט. רביעית, הביוש באינטרנט עלול לצאת משליטה ולהוביל להטרדה, אלימות, בריונות ולעתים לסכן חיים. ביוש שהחל למטרה חברתית ראויה עלול לצאת משליטה ולהוביל לתוצאה הפוכה. חמישית, לביוש עלולות להיות תופעות שליליות על המבויש ועל החברה: חלק מהמבוישים עלולים לבנות חומה סביבם, לאבד רגישות, להוביל להתאגדות אוכלוסיית מבוישים, וליצירת קהילה שלא תציית לנורמות ותחיה בשולי החוק והחברה. לביוש עלולות להיות השלכות שליליות גם על המביישים שעלולים להתדרדר מבחינה תרבותית, בעיקר כאשר הם מתמקדים בגינוי המבויש ולא המעשה (לביא, בעמ' 453-451). חוקרים טוענים שעונשי ביוש אינם משיגים את מטרתם בדרך של הרתעה כללית, ושאי-אפשר למנוע מעבריין לשוב ולבצע עברה באמצעות ענישה פומבית (דנציג-רוזנברג ופלג, בעמ' 81). פרופ' Dan Kahan טען כי ענישה המבטאת גינוי כה חריף מאשרת רק מגוון מצומצם של אורחות חיים ומוקיעות את כל השאר. נטען שעונשי ביוש גורמים ליצירת בידול בחברה, ולא אינדיווידואליות ושוויון. הם פוגעים יתר על המידה בכבודו של המבויש, ולכן אינם מוסריים. גם מנקודת מבט תועלתנית, הוטל ספק באפקטיביות של ביוש. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הראו שהוא לא בהכרח משיג אפקט הרתעתי או שיקומי, ועלול אף לגרום להחמרה במצבו ובהתנהגותו של המבויש. הספרות הבחינה בין "ביוש משקם", המתמקד במעשה ולא בעושה ומעודד לאי-הישנות, לבין "ביוש מגנה", המתמקד בעושה ומשפיל אותו. בעוד שלביוש משקם עשוי להיות אפקט חיובי, לביוש מגנה יש אפקט שלילי (דנציג-רוזנברג ופלג, בעמ' 82-81). למעשה, היתרונות והחסרונות של ביוש הם תמונת ראי של השאלה אם רצוי לפרסם מאגר פומבי של עברייני מין אם לאו. נכון לעת הזו, נזכיר, המחוקק ביכר שלא לפרסם מאגר פומבי, ושלא לנקוט פרקטיקת ביוש באמצעותו לצורך יידוע הציבור ואזהרתו מפני עברייני מין כמו גם הרתעת עברייני המין.
306. על סמך אופי הפרסומים דנן, אני נוטה לדעה שהחסרונות הטמונים בהם עולים במשקלם על יתרונותיהם ועל התועלת הגלומה בהם (וזאת בהנחה, לצורך הדיון, שהיה עולה בידי דוביצקי להוכיח את מעשי התובעים שייחס להם). זאת לנוכח אופיים המשפיל, המבזה, הפוגעני, הדהודם לאורך זמן, וחוסר היכולת המעשית לגרום לדוביצקי להפסיקם ולהסירם לאחר שעזב את ישראל ואינו סר למרות מערכת אכיפת החוק הישראלית. יתר על כן, הכף נוטה לקבוע שהפרסומים אינם עולים בקנה אחד עם התכליות הציבוריות שבשמן הם נעשו לטענת דוביצקי-עצמו (להגן על הציבור ולהזהירו). אף בהנחה, לצורך הדיון בלבד, שמטרתם בראשיתם הייתה כזו, כיום דומה שתכליתם היא עונשית על כך שהחליטו לתבוע את דוביצקי ולנהל נגדו התדיינות ואולי גם למטרות אחרות שאינן לגיטימיות.
307. האם ראוי לעודד אכיפה פרטית מהסוג שביצע דוביצקי ובדרך שעשה אותה? סוגיה רלוונטית נוספת נוגעת להתנהלות של דוביצקי בנושא הדחת התובעים לביצוע המעשים שהובילה לפרסומים שפרסם עליהם. עניינה בשאלה אימתי יש אינטרס ציבורי לתת לגיטימציה לביצוע פעולות חקירה ואכיפה של הדין בידי גורם פרטי, ואם התשובה חיובית – כיצד ראוי לעשות זאת (לדעה שלפיה אכיפה פרטית מסוג זה אינה בלתי חוקית כשלעצמה, ראו את רשימתו של יורם רבין שאוזכרה לעיל, שבה התייחסה המחבר למעשיו של דוביצקי בלא להביא בחשבון את התנהלותו כפי שהוכחה בהליכים דנן).
308. פסק דין המרכזי שדן בשאלת הפרטת סמכות המדינה לעשות שימוש בכוחה הכופה הוא בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר) חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009) שעסק בשאלת חוקתיותו של חוק שהתיר להקים בית סוהר שיופעל וינוהל בידי תאגיד פרטי. ההסדר שנקבע בתיקון העביר סמכויות של המדינה בתחום הכליאה, שהפעלתן כרוכה בהפעלת כוח ובפגיעה בליבת זכויות אדם, לתאגיד פרטי הפועל למטרת רווח. בפסק הדין הוכרע (ברוב דעות) כי החוק אינו חוקתי. בית המשפט מנה שיקולים מנחים בשאלת תוקפה המשפטי של הפרטה באופן כללי, ושל סמכויות אכיפה בפרט, כדלקמן: שיקול ראשון הוא המניע של הגורם שהסמכות מועברת אליו. בעוד שהמדינה אמונה על אינטרס הציבור, הגורם הפרטי מונע מאינטרסים אחרים, זרים לאינטרס הציבורי, ואשר עשויים להתנגש עמו. על כן, אף אם יעלה בידו של הגורם הפרטי לבצע את הפעולות באופן יעיל יותר, אין בכך די. יש לוודא שכלל האינטרסים הציבוריים נשמרים במידה מספקת, וככל שהחשש לפגיעה קשה יותר בזכויות אדם גובר, כך תיטה הכף שלא להפריט את השימוש בסמכות (עניין הפרטת בתי הסוהר, בפסקות 19-18 לפסק הדין של הנשיאה ביניש). שיקול שני שיש לשקול הוא המגבלות שחלות על הגורם הפרטי מכוח הדין בהשוואה לאלו שחלות על המדינה. כך למשל, שילוב סוכנים מדיחים מטעם גורמי החקירה כפוף למגבלות המתוות את דרך פעולתם (ע"פ 1224/07 מדינת ישראל נ' בלדב, פסקה 67 (10.2.2010)). מקום שפעולות אלו מבוצעות בידי אדם פרטי, שאינו כפוף לאותן מגבלות, פוטנציאל הפגיעה בזכויות הנחקרים הוא גדול יותר, ולכן הכף נוטה שלא להתירו. שיקול שלישי נוגע למידת הפיקוח של הגורם השלטוני על הגוף הפרטי שמקבל לידיו סמכויות של המדינה. ככל שהפיקוח של המדינה רב יותר, כך החשש מפני פגיעה בזכויות פוחת. גורמי אכיפת החוק, ובהם חוקרים משטרתיים מסתייעים בגורמים פרטיים במגוון דרכים ובעשותם כן הם אינם מתפרקים מהחובה המוטלת עליהם לוודא שהסתייעות זו מתבצעת כדין (אן סוצ'יו חוק וסדר בע"מ: ההפרטה של אכיפת החוק בישראל 25-14, 38-33 (טל דהן עורכת, האגודה לזכויות האזרח בישראל 2013)). שונים הם פני הדברים כאשר גורם פרטי נוטל לידיו סמכויות חקירה בלא שהוא נתון לפיקוח כלשהו. היעדר פיקוח על מלאכת אכיפת החוק טומן בחובו היעדר שליטה של המדינה על הנעשה בתחום אחריותה, ועלול להוביל לפגיעה מהותית בזכויות הנחקרים. ככל שמדובר בסמכויות שהפעלת שיקול הדעת בגדרן מורכבת יותר, כך הצורך בפיקוח הדוק יותר עולה, ובהתאם – היכולת של הגורם השלטוני לפקח נעשית מוגבלת (ראו בג"ץ 39/82 הנפלינג נ' ראש עיריית אשדוד, פ"ד לו(2) 537 (1982); בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות, פ"ד נח(5) 202 (2004); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 187-181 (2010)).
309. הנושא נדון גם בהקשר הקונקרטי של פגיעה מינית בקטינים ברע"פ 1201/12 קטיעי נ' מדינת ישראל (9.1.2024). במסגרת תחקיר של ערוץ 10, אשר דוביצקי טען למעורבות בו (ראו בקשות הביטול בתביעה של א', ב', ג'), תחקירני הערוץ גלשו באתרי אינטרנט, הציגו עצמם כילדה בת 13, וניהלו בשמה שיחות עם פונים, כפי שעשה דוביצקי בעניין התובעים. שני פונים יזמו שיחות מיניות עם התחקירניות ונפגשו עמן, ובגין מעשים אלו הועמדו לדין: האחד בעבירת ניסיון למעשה מגונה וניסיון להטרדה מינית; השני בעבירת ניסיון להטרדה מינית. הנאשמים טענו כי הם הודחו לביצוע העבירה על ידי התחקירניות ולפיכך קמה להם הגנה מן הצדק. השניים הורשעו, ועל הרשעתם הגישו בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון. באותו מקרה נדונה הבעייתיות הכרוכה בפעולות אכיפה פרטית על ידי "סוכנים פרטיים", במקרה זה התקשורת. וכך נקבע (שם, בפסקה 9; השופט י' הנדל):
פעילותם של ה"סוכנים" הפרטיים יוצרת קשיים שונים. בית משפט זה הביע בעבר הסתייגות מהעברת סמכויות שלטוניות מובהקות לידיים פרטיות [...]. כאן לא מדובר בהפרטה או האצלת סמכויות שלטוניות אלא תחקיר של גוף פרטי. ההכשרה והפיקוח הקפדני על הפעלת סוכני משטרה מבחינים ביניהם לבין גופים פרטיים [...]. חירותם של גופים פרטיים ככלל וגופי עיתונות בפרט מכבלי הרשות המוסמכת מקלה ומטרידה כאחד. מקלה – לדוגמא, שוטר חייב להזהיר נאשם טרם חקירתו. לא כן המצב ביחס לתחקירן הפרטי. התנהגות השוטר כפופה לביקורת של בית דין משמעתי. אף שהעיתונאי כפוף גם הוא לאתיקה העיתונאית ולמועצת העיתונות, מסגרת הביקורת שונה. רשויות האכיפה, כגורם רשמי בהליך הפלילי, כפופות לחוקים ונהלים רבים המגדירים את המותר והאסור להן. הפסיקה דורשת שהפעלת סוכן משטרה מדיח תיעשה רק כאשר היא הדרך הסבירה היחידה להשגת הראויות הדרושות להעמדה לדין [...].
חוסר הכפיפות של גופים פרטיים לכללי הרשות הציבורית מעורר חוסר נוחות. נהוג לחשוש מהאפשרות שרשויות האכיפה יפעילו את סמכותן מעבר לנדרש. צידו השני של חשש זה הוא האפשרות שגורם לא מוסמך ימלא את תפקידן.
310. השופט ג'ובראן הוסיף את הדברים הנכוחים הבאים (פסקה 6):
כאשר גוף פרטי נוטל סמכויות המסורות על פי חוק למשטרה, אין הוא פועל תחת המגבלות החוקיות החלות עליה ובכללן על סוכנים מדיחים מטעם הרשות, כגון החובה ליידע חשוד בדבר זכויותיו. לפיכך, תחקירים המתבצעים על ידי גופים פרטיים, אשר כרוכה בהם יצירת מצב עובדתי שאלמלא התקיימותו העבירה הקונקרטית שנעברה לא הייתה נעברת ומסתיימים בהעמדה לדין, יוצרים פוטנציאל לפגיעה בזכות החוקתית להליך הוגן.
311. עוד באותה פרשה (פסקה 10) ציין בית המשפט העליון שביצוע חקירה בידי גורם פרטי עלולה להוביל לביטול כתב האישום לפי דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרים המתאימים.
312. מן הכלל אל הפרט: פעולותיו של דוביצקי בעניינם של התובעים – שחלקן פעולות חקירה וחלקן פעולות בעלות אופי עונשי – מתאפיינות בהיעדר כל מגבלות ופיקוח באשר הן ומעוררות קשיים ניכרים: החל בהתחזות מדיחה בצ'טים ובשיחות הווטסאפ, כשהתובעים טוענים שהחומר שדוביצקי הציג אינו אותנטי ושלם ושהוא ערוך באופן מגמתי; המשך בנוכחותו בזירת החקירה לרבות תיעוד לקיחתם לחקירה במשטרה ומעצרו של אחד מהם; מעורבותו בחקירה המשטרתית, לרבות העובדה ששם את ידיו על הודעות התובעים מבלי שהסביר כיצד הגיעו אליו; העובדה שלא כל החומר הראייתי נשמר אצלו והוצג, לרבות תצלומים ששלח לתובעים ותיעוד מהימן של תדפיסי הצ'טים והקלטות של שיחות הטלפון שהתקיימו; וכלה בפרסום פרסומים פוגעניים ומביישים המתייגים את התובעים כעברייני מין בקטינים, והכללתם במאגרים פרטיים רבים של פדופילים עברייני מין שיצר. כל זאת על אף שלא הוגש נגדם כתב אישום, הם לא הורשעו, ולא נבחנה מידת מסוכנותם. כל אלו נעשו תוך שדוביצקי נוטל לעצמו את תפקיד "החוקר, השופט והתליין", תוך סירוב בולט ומניפולטיבי לקחת אחריות על מעשיו. במקום לאפשר את ניהול ההליכים נגדו בארץ, הוא עזב את ישראל, ופועל כיום להכביד על התובעים בישראל ובארה"ב כאחד. הוא אף לא סר למרות מערכת המשפט בישראל: אינו מקיים את פסקי הדין שניתנו נגדו במישור צווי העשה ותשלום פסקי הדין, וממשיך לפרסם על התובעים פרסומים חדשים גם לאחר שפסקי הדין האוסרים זאת הובאו לידיעתו. על רקע מכלול זה, ספק אם יש מקום לקבוע שיש אינטרס ציבורי בפרסומים שדוביצקי ביצע כפי שביצע אותם (השוו לקשיים הכרוכים בסמכות לנהל הליך פלילי בידי אדם פרטי במסגרת קובלנה פלילית כעולה מבג"ץ 1322/22 כהן נ' מלמד, פסקה 7 (31.3.2022)).
313. ודוקו: קביעה זו – הנוגעת לאופן שבו פורסמו "מאגרי הפדופילים" שדוביצקי פרסם לצד פרסומים נלווים כפוגעת יתר על המידה בתובעים ולכן אינה מוגנת בלשון הרע או פגיעה בפרטיות – היא היחידה שלגביה הכף נוטה לקבוע שאין אינטרס ציבורי בפרסומם. איני קובע ממצא בשאלה אם יש אינטרס ציבורי בפרסום מאגר עברייני מין פומבי באופן כללי, או לפרסם את מעשיהם של התובעים בדרך פוגענית פחות בהנחה שהיה עולה בידי דוביצקי להוכיח שעשו את המעשים שטען להם.
314. עוד יצוין, לסיכום פרק זה, המובן מאליו: אין בדבריי כדי לגרוע מחומרת המעשים המיוחסים לתובעים ככל שאכן היה מוכח שבוצעו, ומהאינטרס הציבורי החשוב למגר את תופעת עבריינות המין ברשת. קביעתי האמורה, שנקבעה במידת הזהירות הנדרשת האופיינית לשלב זה של הדיון (הערכת סיכויי ההגנה בבקשה לביטול פסק דין), תחומה לסיכוי שהיה נקבע שאין אינטרס ציבורי בביצוע מעשיו של דוביצקי כפי שעשה אותם ובפרסומים שפרסם בנסיבות הקונקרטיות שהתבררו. הא ותו לא.
(ה) הגנת תום הלב: חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום (סעיף 15(2) לחוק)
315. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע מקים למפרסם הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב ואם "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". דרישת תום הלב – תנאי-בלעדיו-אין לתחולת ההגנה – כוללת בחובה מאפיינים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. שיקולים מרכזיים שיש לשקול לצורך בחינת תום ליבו של המפרסם מנויים בסעיף 16 לחוק, שקובע חזקות הנוגעות לתום לבו של המפרסם. סעיף 16(ב)(3) קובע: "הוא [הנתבע] נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
316. השאלה אם התנהגות התובעים הטילה על דוביצקי חובה מוסרית או חברתית לבצע את הפרסומים שביצע דומה במהותה לשאלה אם יש אינטרס ציבורי בפרסומים הקונקרטיים שפורסמו, כפי שפורסמו. כאמור לעיל, אני נוטה לדעה שאין אינטרס ציבוריו בפרסומיו של דוביצקי, ואם אכן כך היה נקבע – עולה שאין לדוביצקי הגנה גם מכוח סעיף 15(2) לחוק. בהקשר זה יש להבחין בין חובה חברתית שמטרתה להגן על אדם מסוים קרוב, כגון חובה לפרסם את השם כדי להזהיר שכן המוכר למזהיר, לבין רצון להזהיר את הציבור בכללותו. בעוד שיכול שיהיה מקום להכיר בחובה חברתית כלפי אדם מוכר, ספק אם יש מקום להכיר בחובה כללית כלפי הציבור – תפקיד שמסור למדינה בגדרי סמכותה שבחוק. אולם אף בהנחה שיש להכיר באינטרס ציבורי כזה, הכף נוטה לקבוע שאין אינטרס ציבורי לעשות זאת בדרך שבה דוביצקי עשה זאת – ביוש פוגעני במידה העולה על הנדרש. דוביצקי פנה לקרובי התובעים, פרסום את פרטי בני זוגם, את סרטוני ההובלה לחקירה, ותמונות חושפניות של חלקם. כל אלה פגעו כולם מעבר לנדרש, צבועים בגוון עונשי, ולכאורה שוללים את הגנת תום הלב. דומה שההגנה נשללת שבעתיים מכך שדוביצקי לא קיים את פסקי הדין, והוסיף לפרסם על התובעים (למעט אחד) פרסומים לאחר שנודע לו על פסקי הדין. חזקה שעשה כן בכוונה לפגוע.
317. לסיכום נקודה זו: נחזה שסיכויי ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע נמוכים אף הם.
(ו) סיכויי ההגנה ביחס לסעד הכספי שנפסק
318. סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע בעניינם של פיצויים: