לטענת הנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 42(ב), לחוק הירושה, זכאי היה המנוח לעשות כרצונו בנכסיו, לרבות בנכסים שירש מאשתו המנוחה, ולכן רשאי היה להעביר מלוא הזכויות בנכס, לידי הנתבעת. וזאת בנוסף לכך, שהצוואה לא כללה כל הגבלה או מניעה, מבן הזוג אשר נותר בחיים, לעשות כרצונו ברכוש.
עוד טענה הנתבעת, כי לא ניתן להתעלם ממערכת היחסים בין המנוח לצדדים, המהווה בסיס המצדיק ומסביר את המתנה שניתנה, בעוד בין המנוח לתובעת היה "דם רע", היו היחסים בין המנוח לנתבעת מצוינים, המנוח התארח אצלה בחגים ומדי סופ"ש וכיוצ"ב.
הנתבעת תיארה מערכת יחסים עכורה ומנוכרת בין התובעת למנוח, אשר לדידה מצדיקה ולמצער מסבירה את התנהלותו וחוסר רצונו להוריש לתובעת נכסיו.
ב"כ הנתבעת ביקש להפנות ולהרחיב בסוגית מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת, כאשר בשנת 2007 המנוחה חלתה באלצהיימר ובשנת 2018 אושפזה במוסד סיעודי ובה טיפל המנוח והנתבעת בלבד, כאשר התובעת בעצמה העידה שמערכת היחסים בינה ובין אביה הייתה גרועה מאז ומתמיד, לא הייתה מוכנה לסייע כלכלית למנוחה, כאשר נדרשו לתשלום המוסד הרפואי וכאשר לא הייתה מעורבת כלל בחיי המנוח במהלך 7 השנים האחרונות לחיו, לא ביקרה אותו, לא סייעה ולא אירחה לו חברה.
- שני דיונים לשמיעת ראיות התקיימו, 19.03.25 ו - 06.04.25.
הכרעה:
- ליבת המחלוקת אם כן, עוסקת בשאלה האם צוואת המנוחים, שנערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה, היא צוואה הדדית במהותה. ככל והמענה חיובי - האם כלל הגבלה בדבר השימוש בנכסים, קרי האם מגבילה את היורש על פיה לעשות בנכסים כרצונו.
צוואת המנוחים נערכה על מסמך אחד יחדיו, ביום 17.09.87, עת שניהם חתמו בפני שני עדים ועורך דין.
בשל חשיבות תוכנה של הצוואה אביא הסעיפים הרלוונטיים בלשונם:
סעיף א' לצוואה קובע:
"...ברם הרשות בידינו בכל עת שנרצה לבטל, לשנות ולהוסיף ולגרוע דברי צוואה זו בחתימת ידינו ולעשות אחרת במקומה, כל זמן שלא נשנהו ישאר שטר צוואה זה בתוקפו ...".
סעיפים ג' ו - ד' לצוואה קובעים:
"ג. הננו מצווים כי בכל מקרה של פטירת אחד מאיתנו, יעבור כל רכושו של הנפטר לבן הזוג שישאר בחיים. דהיינו , באם ו.ס. ילך לעולמו ראשון, תהיה היורשת היחידה שלו אשתו נ.ס. ואם נ.ס. תלך לעולמה ראשונה, יהיה היורש היחיד שלה בעלה ו.ס. .
ד. לאחר פטירת שנינו הננו מצווים כי כל רכושנו מכל סוג ומין שהוא יתחלק בחלקים שווים בין בנותינו כדלקמן:..."