חוק הירושה
- סעיף 8 לחוק הירושה, קובע כך:
"8. (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."
- סעיף זה נועד להגשים את תכליות דיני הירושה באשר לצוואות, ובכלל זה, למנוע מהמוריש לקשור עצמו בהסכמים באשר לירושתו העתידית, ולהבטיח את חופש המצווה לשנות צוואתו בכל עת עד יום מותו (ראו: בערעור מיסים 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601, 630-629 (2007); וכן ערעור אזרחי 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974)). כך, סעיף 27 לחוק הירושה, קובע אף הוא כי:
"27. (א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה."
- סעיף זה, מבטא את העיקרון בדבר חופש הציווי, הקובע כי אדם רשאי לשנות, לבטל או לערוך צוואה חדשה בכל עת עד ליומו האחרון, וכי כל התחייבות או הוראה המגבילה זכות זו - בטלה (ראו: בערעור מיסים 2035/13 פלוני נ' חסויה, פסקה 6 [נבו] (8.8.2013)).
- הנה כי כן, דבריו של המחוקק נחרצים וברורים: הסכם אשר מורה על העברת זכויות המוריש לאחר מותו, או הענקת מתנה שנועדה להינתן רק לאחר מות הנותן -שלא במסגרת צוואה כהגדרתה בדין - דינם בטלות. כפי שנפסק בעבר על ידי בית משפט זה, שימוש בביטוי "שעה אחת לפני מותי" במסגרת הסכם או התחייבות להעברת זכויות המוריש לאחר מותו, חלף שימוש בצוואה כדין - אין בו כדי לשנות את התוצאה המשפטית האמורה. משמעותו המעשית של ביטוי זה, הייתה ועודנה היא, הקניית זכויות לאחר המוות המתאפשרת רק במסגרת צוואה בהתאם להוראות חוק הירושה, שהרי השעה שלפני מותו של המצווה אינה נקבעת מראש אלא רק בדיעבד. לעניין זה, יפים דבריו של השופט מ' חשין:
"כפי שציינו גם בית-משפט קמא גם חברי השופט אנגלרד - שהמתנה אמורה לתפוש "[ש]עה אחת לפני מותי". "לפי שאין אדם יודע אימתי ימות..." [...] לא נדע אלא לאחר-מות אימתי הייתה אותה "שעה אחת" לפני-מות. פירוש הדברים הוא, שהמתנה תתפוש - הלכה למעשה - רק לאחר-מות, מלמפרע כביכול. מתנה מעין-זו - מתנה לאחר-מות - מפקיעה עצמה מכלל היותה "מתנה" והופכת היא להיותה "צוואה". המהות משתנה ועמה משתנה השם אף-הוא. מבחינת מושגית רחבה, "מתנה" הייתה כ"צוואה", שכזו-כן-זו השתיים עניינן, כעיקרון, "הקניית נכס שלא בתמורה" (כהגדרתה של מתנה בסעיף 1(א) לחוק המתנה). השתיים אחיות קרובות הן, אלא שבעוד אשר מתנה היא בין החיים (inter vivos) צוואה היא מחמת-מיתה (mortis causa)" (ההדגשות הוספו - א.ש.) (ראו: ערעור אזרחי 2555/98 הרב אברג'ל נ' עיזבון המנוח בן יאיר ז"ל, פ"ד נג(5) 673, 688 (1999)).
- במרוצת השנים, נקבע אמנם על-ידי בית משפט זה, לא אחת, כי יש לפרש את האמור בסעיף 8 לחוק הירושה "על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה" לנוכח הגבלתו את חופש החוזים (ראו: ערעור אזרחי 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975); וכן דיון נוסף 39/80 ברדיגו נ' פדרליין, פ"ד לה(4) 197, 214 (1981)), אולם אין בקביעה זו בכדי לרוקן לחלוטין את הוראות החוק מתוכן.
- בענייננו-שלנו, מבלי שאדרש לנסיבות בעטיין עשה המבקש שימוש במסגרת כתב ההתחייבות בביטוי "שעה אחת לפני פטירתי", סבורני כי השימוש בלשון זו אינו מותיר כל צל של ספק כי כוונת הצדדים כפי שעולה מכתב ההתחייבות - הייתה להעביר את זכויותיו של המבקש במשק לבתו ולאחיינו, המשיב, רק לאחר מותו. על כן, לא אוכל להסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה כוונת הצדדים בכתב ההתחייבות הייתה מתן מתנה בחיים ולא מתנה אחרי המוות, ומשכך אין בלשון כתב ההתחייבות כדי לשחרר את המבקש מהתחייבותו זו. התחייבות זו נעשתה בניגוד גמור להוראות חוק הירושה, ועולה כדי עסקה בירושה עתידה, שכאמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה אין לה תוקף; או, למצער, במתנה שהתחייב המבקש לתת לבתו ולאחיינו המשיב לאחר מותו שלא על דרך הצוואה, בניגוד לכלל הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק. בשני המקרים, התחייבות זו בטלה מעיקרה (void), והמשיבים אינם זכאים לכל פיצוי בגין הפרתה, ככל שהופרה.
האם סעיפי כתב ההתחייבות ניתנים להפרדה?
- בסעיפים ו' ו-ז' לכתב ההתחייבות נכתב כך:
"ו. המשק לא ימכר אלא בהסכמה משותפת של שני ילדינו הנ"ל.