דיון והכרעה
לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו, ולנוכח עיוות הדין שנגרם למבקש כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותינו לפי תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018. באשר לגוף הדברים – אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
אפרט את טעמיי.
חוק הירושה
סעיף 8 לחוק הירושה, קובע כך:
"8. (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."
סעיף זה נועד להגשים את תכליות דיני הירושה באשר לצוואות, ובכלל זה, למנוע מהמוריש לקשור עצמו בהסכמים באשר לירושתו העתידית, ולהבטיח את חופש המצווה לשנות צוואתו בכל עת עד יום מותו (ראו: בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601, 630-629 (2007); וכן ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974)). כך, סעיף 27 לחוק הירושה, קובע אף הוא כי:
"27. (א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה."
סעיף זה, מבטא את העיקרון בדבר חופש הציווי, הקובע כי אדם רשאי לשנות, לבטל או לערוך צוואה חדשה בכל עת עד ליומו האחרון, וכי כל התחייבות או הוראה המגבילה זכות זו – בטלה (ראו: בע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה, פסקה 6 [נבו] (8.8.2013)).
הנה כי כן, דבריו של המחוקק נחרצים וברורים: הסכם אשר מורה על העברת זכויות המוריש לאחר מותו, או הענקת מתנה שנועדה להינתן רק לאחר מות הנותן –שלא במסגרת צוואה כהגדרתה בדין – דינם בטלות. כפי שנפסק בעבר על ידי בית משפט זה, שימוש בביטוי "שעה אחת לפני מותי" במסגרת הסכם או התחייבות להעברת זכויות המוריש לאחר מותו, חלף שימוש בצוואה כדין – אין בו כדי לשנות את התוצאה המשפטית האמורה. משמעותו המעשית של ביטוי זה, הייתה ועודנה היא, הקניית זכויות לאחר המוות המתאפשרת רק במסגרת צוואה בהתאם להוראות חוק הירושה, שהרי השעה שלפני מותו של המצווה אינה נקבעת מראש אלא רק בדיעבד. לעניין זה, יפים דבריו של השופט מ' חשין:
"כפי שציינו גם בית-משפט קמא גם חברי השופט אנגלרד – שהמתנה אמורה לתפוש "[ש]עה אחת לפני מותי". "לפי שאין אדם יודע אימתי ימות..." [...] לא נדע אלא לאחר-מות אימתי הייתה אותה "שעה אחת" לפני-מות. פירוש הדברים הוא, שהמתנה תתפוש – הלכה למעשה – רק לאחר-מות, מלמפרע כביכול. מתנה מעין-זו – מתנה לאחר-מות – מפקיעה עצמה מכלל היותה "מתנה" והופכת היא להיותה "צוואה". המהות משתנה ועמה משתנה השם אף-הוא. מבחינת מושגית רחבה, "מתנה" הייתה כ"צוואה", שכזו-כן-זו השתיים עניינן, כעיקרון, "הקניית נכס שלא בתמורה" (כהגדרתה של מתנה בסעיף 1(א) לחוק המתנה). השתיים אחיות קרובות הן, אלא שבעוד אשר מתנה היא בין החיים (inter vivos) צוואה היא מחמת-מיתה (mortis causa)" (ההדגשות הוספו – א.ש.) (ראו: ע"א 2555/98 הרב אברג'ל נ' עיזבון המנוח בן יאיר ז"ל, פ"ד נג(5) 673, 688 (1999)).