עד כאן באשר למצגי השווא אשר הוכח כי הוצגו לתובעת ולמסכת המרמה שעל פניו לאורה התקשרה התובעת עם גלובל. בצד כל אלו – קרי בצד המצגים אשר הוכח כי הוצגו – הנני מוצאת להבהיר והדגיש כי התובעת לא טענה – ולמעלה מן הצורך יובהר כי אף לא הוכיחה – שהנתבעת גזלה את כספיה. אלא שלטענת התובעת גלובל בהמלצותיה, באמצעות עובדיה, הובילה לכך שהתובעת השקיעה השקעות בסיכון באופן שהוביל להפסד כלל כספה. אשר לכך, אוסיף ואדגיש - התובעת לא הציגה כל ראייה ולפיה העסקאות בהן נקשרה אינן אותנטיות – קרי כי בפועל מקום בו נכתב כי הפסידה את כספיה לא הייתה אמורה להפסיד את כספיה. עוד לא טענה התובעת וקל וחומר שלא הוכיחה, כי אל מול הפוזיציות שלה לא היה לקוח אחר אמיתי שנכנס לפוזיציות נגדיות ומשכך, כאשר הפסידה את כספיה, הזירה עמדה מולה ומשכך, הזירה הייתה זו אשר זכתה בפועל בכל כספי הפסדיה. לא זו אף זו - התובעת לא הוכיחה, כי גלובל הייתה זו אשר הפעילה את הזירה בפועל. אשר לכך וכפי שנכתב על ידי לעיל, בליבי עלה חשד כי גלובל והזירה אחת הן – ואולם, לעניין זה אדגיש כי לא הוצגו ראיות חד משמעיות התומכות בכך ומשכך לא מדובר בחשד אשר התגבש לכדי קביעה.
- עוולת התרמית;
הנני סבורה כי העובדות כפי שהוכחו במסגרת ההליך וכפי שפורטו לעיל, יש בהן לדידי כדי ללמד על קיומה של עילת תביעה של התובעת כלפי עובדי גלובל וכפועל יוצא מכך גם כלפי גלובל בגין תרמית.
כך, עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין כך:
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
בע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012) (להלן: "עניין אפל"), סקר בית המשפט העליון את חמשת היסודות המצטברים אשר הוכחתם נדרשת לשם הקמת עילת תביעה מחמת תרמית (ראו האסמכתאות המפורטות שם בסעיף 35 לפסק הדין) כדלקמן:
(א) היצג כוזב – אשר ליסוד זה, פורט בסעיף 38 לפסק הדין בעניין אפל כי היצג כוזב כולל גם אי גילוי או גילוי חלקי אשר נועד למעשה להסתיר חלקים מהותיים מן האמת.
(ב) היעדר אמונה באמיתות ההיצג ;
(ג) כוונה שהניצג יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; אשר לכך, פורט בסעיף 42 לפסק הדין בעניין אפל כי: "עוולת התרמית היא עוולה הדורשת מצב נפשי של כוונה. הדרישה הגלומה ביסוד זה היא שהנתבע לא רק הציג היצג כוזב כלשהו, אלא שהוא התכוון לגרום לניצג להאמין באותו מצג ולפעול על פיו (השוו: Winfield, בעמ' 532)".