ריכוז האמור מלמד כי אין בעצם ההתנהלות במסגרת חברה כדי להקים לפועל במסגרתה "חסינות מאחריות" ואולם, מאידך כי על מנת להטיל אחריות אישית על אורגן או בעל מניות בחברה בגין עוולה - יש להראות קיומן של יסודות העוולה בהתנהגותו של האורגן או בעל המניות עצמו.
- באופן הרלוונטי לענייננו - להוכחת קיום יסודותיה של עוולת תרמית במקרה בו הפעילות במסגרת תאגיד מעלה חשד לתרמית ובידי הנתבעים מידע אשר יכול שיהיה בו כדי להפיס החשש - נדרש בית המשפט העליון בקשות עירייה אחרות 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בערעור מיסים נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה [נבו] (09.10.2018) (להלן: "עניין יהלומי סמואל"). באותו העניין התרמית התמקדה בכך שפעילות של חברה אחת הועברה בכוונת מכוון תרמיתית לחברה אחרת. השאלה אשר בחן בית המשפט היא האם ניתן לחייב את מנהלי החברה בגין תרמית זו. אשר לכך, בפסקאות 31-32 לפסק הדין נקבע:
"אכן, רב הנסתר על הגלוי באשר לפעילות החברות. אולם במצב דברים זה, יכלו המערערים לפוגג בנקל את מסך הערפל שאפף את פעילות החברות... ברם, המערערים ביכרו שלא להביא כל ראיות להוכחת טענותיהם ונתלו בחלוף הזמן ובנזק הראייתי שנגרם להם. כידוע, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, סנהדרין ו, ע"ב), ובענייננו התמונה המצטיירת היא של פעילות נמשכת בתחום היהלומים של סמואל ורוזנבאום, ללא חשיבות לאופן ההתאגדות.... הנה כי כן, פעילותם של סמואל ורוזנבאום לבשה צורות שונות במהלך השנים, אך לא ניכר כי חלו שינויים באופייה. בנסיבות אלה הוטל על כתפיהם של סמואל ורוזנבאום לספק הסבר מניח את הדעת להחלטתם בשנת 1999 לפתוח חברה חדשה בעלת שם דומה עד זהה, בעלת מאפיינים זהים, וזאת במקום להמשיך את הפעילות העסקית שלהם במסגרת חברה א'. ברם, הם לא עמדו בנטל זה ולוּ במקצת.
- כמפורט, טענות המערערים בקשר לקיומה של תרמית התמקדו בשאלת זהותן של חברות א' ו-ב' ולא בקשר לקיומם של יסודות עוולת התרמית. עם זאת על פניו נראה שהמהלכים של סמואל ורוזנבאום - העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב'; תוך הצגת מצג כוזב לפיו חברה א' הפסיקה לפעול; בכוונה להתחמק מתשלום תמלוגים ולהטעות את המדינה; תוך גרימת נזק ממוני למדינה - ממלאים אחר כל יסודות עוולת התרמית."
לאור כל אלו הגיע בית המשפט העליון למסקנה כמפורט בסעיף 33 לפסק הדין: