באותו העניין נדרש בית המשפט לשאלה האם יכולה הגנת האשם התורם לחול עקרונית גם במקרים בהם למזיק מיוחסת עוולה שאינה רשלנות לרבות בעילת תרמית. על השאלה העקרונית השיב בית המשפט העליון בחיוב, וקבע (שם בסעיף 63 לפסק הדין) כי:
"... הגנת האשם התורם יכולה לחול מבחינה עקרונית גם במקרה שבו המזיק עיוול כלפי הניזוק בעוולת התרמית. ואולם הניתוח איננו בא על סיומו עם תובנה זו, שכן אפשרות החלתה של הדוקטרינה לחוד, וישום החלתה לחוד. לשיטתי, גם כאשר ניתן לבסס עיונית את קיומה של הגנת האשם התורם, הרי שאין הדבר גורר אוטומטית העברה בפועל של האחריות לנטל (כולה, או חלקה) – מן המזיק לכתפי הניזוק. מבחינה עקרונית ההגנה הנ"ל מאפשרת "להפחית" את הפיצוי שעל המזיק לשלם בכל שיעור, ובכלל זה גם בשיעור של אפס אחוזים (ראו: ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250 (1959); ע"א 49/77 טננבוים נ' גיטר, פ"ד לב(3) 185, 188 (1978) (להלן: עניין טננבוים)) – תוצאה שברור שמבחינה מעשית היא שקולה לאי-החלתה של הגנת האשם התורם."
בהמשך לקביעתו זו, ביקש בית המשפט באותו העניין לבחון מתי הגנת האשם התורם אינה מצדיקה הפחתה כלשהי מהפיצוי שבו על המזיק לשאת. לשם בחינת סוגיה זו, חילק בית המשפט את המצבים בהם התנהגותו של גורם אחד יצרה נזק לגורם אחר לשתי קבוצות אופייניות. הראשונה, בה נכללים מקרים בהם נגרם נזק ואולם, לגרימת הנזק לא מתלווה תוספת רווחה ממשית לאדם האחר (כגון במקרה של תאונת דרכים). והשנייה בה נכללים מקרים בהם בד בבד עם יצירת הנזק מתרחשת תוספת רווחה ממשית למזיק. את הקבוצה השנייה, הוסיף בית המשפט וחילק לשני מצבים בסיסיים:
המצב הראשון בו תוספת הרווחה אינה דומה במאפיינה לנזק שנגרם לניזוק. כדוגמה לכך, הובא המקרה אשר נדון בע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673 (2003) – שם בעקבות הוספת סיליקון לחלב בלא יידוע הלקוחות, נקבע כי נגרם נזק אשר מצא ביטויו בתחושות שליליות ופגיעה באוטונומיה בעוד שהרווחה למזיקה נסבה על שיפור בחלב והוזלת עלויות. קרי הנזק, והרווחה אינם מאותו סוג ואף לא בהכרח באותו שיעור ואולם, יש ביניהם זיקה, שכן אותו מעשה יצר את הנזק ותרם לתוספת הרווחה.
והמצב השני בו הקשר בין תוספת הרווחה לנזק עמוק יותר. אשר למצב זה ציין בית המשפט כדוגמה מקרים של תרמית, בהם ברובם הנזק שנגרם לניזוק עקב העברת נכס מהניזוק למזיק – מהווה תמונת מראה של תוספת הרווחה שמפיק המזיק. מצבים אלו כונו על ידי בית המשפט העליון כ"מקרי העברה". בית המשפט העליון ציין כי בחלקם הארי מעשי תרמית יכללו בקבוצה הראשונה. (שם. בסעיפים 66-67 לפסק הדין).