לאור כל אלו, הנני מוצאת לקבוע כי מתקיימות בשבת יסודותיה של עוולת התרמית ומשכך, כי ניתן לייחס לו אחריות אישית לפעולות המרמה אשר בוצעו על ידי גלובל ועובדיה.
בהינתן קביעתי ולפיה ניתן להטיל על שבת אחריות אישית בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק החברות, אינני נדרשת להפעלת המנגנון הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות- קרי להרמת מסך. יחד עם זאת, הנני סבורה כי בנסיבות כפי שהוכחו ובמיוחד בהינתן מסכת ההסתרה בה נטל שבת חלק כלפי התובעת, מתקיים ממילא התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, הואיל והשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות את התובעת.
- אשם תורם ;
אלא שבקביעה ולפיה גלובל עוולה כלפי התובעת בעוולת תרמית וכי יש להטיל על שבת אחריות בגין עוולה זו – לא סגי, באשר מוסיפים הנתבעים וטוענים כי יש להפחית את הפיצויים שיוטלו לפתחם, בשל אשם תורם או רשלנות תורמת של התובעת. התובעת מנגד טוענת כי הואיל מדובר בעוולת תרמית, הרי שבהתאם להלכה כפי שנקבעה בעניין אפל, אין מקום להורות על ניכוי כלשהו בגין אשם תורם.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, נחה דעתי כי יש לקבל באופן חלקי את טענות הנתבעים, לקבוע כי התובעת אחראית אף היא לנזק אשר נגרם לה וכי יש להעמיד את שיעור אשמה התורם על 50%.
ובפירוט - סוגית הפחתת שיעור הפיצויים בגין אשמו התורם של הניזוק, מוסדרת בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, הקובע:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ...".
בעניין אפל, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי ב"גדרי הסעיף האמור התווה המחוקק כלל של חלוקת הנזק, הרלבנטי במקום שבו הנזק נוצר "מקצתו עקב אשמו" של הניזוק עצמו".
בהמשך לכך בחן בית המשפט את השאלה כיצד יקבע בי המשפט את השיעור "הנכון והצודק" של ההפחתה הנובעת מהאשם התורם והפנה לפסיקה במסגרת הוחל: "מבחן "מידת האשמה המוסרית", שהוגדר כך: "על בית-המשפט לשקול מבחינה מוסרית את התנהגויות הרשלניות זו לעומת זו בבואו לחלק את האחריות" (ראו: עניין טננבוים; עיינו: ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) (1984) (להלן: עניין מגד); ויסמן, עמוד 67). ביתר פירוט נקבע כי מבחן האשמה המוסרית הנ"ל ייבחן על רקע התנהגותם הקונקרטית של הצדדים, וכי הפעלתו איננה מדע מדויק, אלא הוא מושתת על: "שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ראו: ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 306 (1976); עניין מגד)." (שם בסעיף 64 לפסק הדין).