עוד הוסיף בית המשפט והדגיש שם כי: "בעל דין, המבקש להגיש את ההקלטה כראיה, הוא אשר נושא בנטל להוכיח את קבילותה הלכאורית, בהתאם לתנאים האמורים. זאת, כאשר הצד היריב רשאי, אך אינו חייב, להביא ראיות משלו להוכחת אי קבילותה הטכנית של הראיה (זלצמן, בעמ' 80; ערעור פלילי 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757 (1981); ערעור פלילי 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561 (1980) (להלן: עניין אפללו))."
בתנאים אלו חלו גמישות ושינויים במהלך השנים. כך, באשר לתנאי הרביעי הנוגע להקפדה כי לא נערכו שינויים בהקלטה, נקבע כי :"כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפיענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה" (ערעור פלילי 331/88 חלובה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 141, 146 (1990).
עוד הכירה הפסיקה באפשרות לקבלת הקלטה כאשר הצד הרלוונטי להליך אישר את תוכן השיחה (ערעור פלילי 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150(2000); ערעור פלילי 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 791 (1998)).
- נוסף על כך התמודדה הפסיקה עם שני תנאים הנוגעים לקבילותה של הקלטה והרלוונטיים לכאורה לענייננו - ראשית, עם השאלה האם ניתן לקבל העתק הקלטה בהבדל ממקור ההקלטה ושנית, עם תנאי הקבילות הטכנית של ההקלטה המהווה כאמור ראייה דיגיטלית.
בכל הנוגע לקבלת העתק הקלטה, נבחנה בערעור פלילי 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל [נבו] (16.11.2016) (להלן: "עניין פלוני") השאלה האם ניתן לקבל העתק הקלטה, הגם כלל "הראיה הטובה ביותר" הקובע כי לשם הוכחת תוכנו של מסמך יש להציג בפני בית המשפט את המסמך המקורי. אשר לכלל זה פירט בית המשפט כי לאורך השנים נוצרו חריגים לכלל ויתרה מכך כי:
"על רקע המגמה להקל בכללי קבילותה של ראיה, ולהתמקד בשאלת מהימנותה ומשקלה של הראיה (ערעור פלילי 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.8.2013) (להלן: עניין פרג'); ערעור אזרחי 4814/09 טמפו תעשיות בירה בערעור מיסים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.12.2010)), וכן לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית, שאפשרה הצגת העתקי מסמכים זהים למקור, הוסיף והתערער מעמדו של כלל "הראיה הטובה ביותר". בהמשך למגמה זו, קבעה ההלכה הפסוקה כי ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות העתקו - קרי ראיה משנית - ככל שבעל הדין הנוגע בדבר יסַפק טעם ראוי לאי הצגתו של המסמך המקורי (עניין שניר; ערעור אזרחי 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71 (2001)). למעשה, השתרש בפסיקה הכלל, כי "בהיעדר חשש לאמינות ה'העתק', לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש" (ערעור אזרחי 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 25 לפסק הדין (30.5.2010). וראו גם: ערעור אזרחי 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בערעור מיסים [פורסם בנבו] (16.11.2010); ערעור פלילי 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993))."