שנית, רואה אני לציין כי בשיטתנו המשפטית הסכם ממון לפי פרק ראשון לחוק אינו ממצה את דרכי ההתקשרות האפשריות בין בני-זוג. בפסיקתו של בית-משפט זה נדונה בעבר השאלה מתי הסכם בין בני-זוג יהיה בר תוקף, אף כאשר לא נערך ואושר לפי הפרק הראשון לחוק. ההלכה בעניין זה נוסחה על-ידי המשנה לנשיא בן-פורת, כדלקמן:
"...[]המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו 'הסכם ממון', יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו" (ראו ע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי [9], בעמ' 782; עוד ראו: ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר) [10], בעמ' 608-607 (פיסקה 17 לפסק-דינו של השופט אור); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד [11], בעמ' 949-947 (פיסקה 18 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה); ראו והשוו: עמדתו של א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג [18], בעמ' 303; נ' שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה [19], בעמ' 138-137).
בלי לחוות דעה בנוגע לאמות-המידה המבחינות בין הסכם ממון להסכם "רגיל" בר תוקף ביחסים הרכושיים בין בני-זוג, מבקשת אני לציין כי אף לפי הפרשנות המצמצמת למונח "הסכם" בסעיף 15 סיפה לחוק, יש לבחון את טיבו ואת תכליתו של ההסכם שערכו הצדדים בכל מקרה לגופו על-מנת להכריע בשאלה אם אמנם טעון הוא כתב ואישור לפי הפרק הראשון לחוק. בהתחשב בכך עשוי להצטמצם הפער בין שתי הגישות הפרשניות שעליהן עמדנו לעיל בנוגע למונח "הסכם" בסעיף 15 סיפה לחוק.
- כאמור, בנסיבות המקרה דנן חתמו בני-הזוג בשנת 1990 על הסכם רכושי בפני נוטריון הולנדי. אין חולק כי ההסכם לא אושר על-ידי גורם מוסמך בישראל בהתאם לפרק הראשון לחוק יחסי ממון. בהתחשב בכך טענה המשיבה כי ההסכם ההולנדי חסר תוקף ביחסים הרכושיים בין הצדדים. דומה כי זו הייתה עמדתו של סגן הנשיא טימור בפסק-דינו הראשון (מ"א 62/95), ולכך התייחס השופט טירקל בע"א 8667/96 בדבריו שהובאו לעיל (ראו פיסקה 4). מנגד טען המערער כי מאחר שההסכם אושר בפני נוטריון בהולנד, יש בו כדי לחייב את הצדדים לו.
במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 2), תשנ"ה-1995 לחוק יחסי ממון הוסף סעיף 2(ג1) לחוק המאפשר אישור של הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין בידי נוטריון, "...ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו". על פני הדברים סבורה אני כי אישור ההסכם הרכושי טרם נישואיהם של הצדדים על-ידי נוטריון הולנדי, שאישר כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית מתוך הבנת משמעותו ותוכנו, די בו כדי להקנות להסכם תוקף מחייב אף לפי הפרשנות המצמצמת למונח "הסכם" בהוראת סעיף 15 סיפה הנ"ל. עם זאת בנסיבות העניין אינני רואה להכריע בין הגישות הפרשניות השונות למונח "הסכם" בהוראת החוק האמורה מאחר ששוכנעתי כי אין בתוקפו של ההסכם ההולנדי, כנטען על-ידי המערער, כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא. להלן טעמיי לכך.
- בהסכם שערכו הצדדים בהולנד נקבע כי "לא יהיה שיתוף כלשהו ברכוש בין בני-הזוג", וזאת "...בלי קשר להיכן גרים בני הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם". עוד נקבע בהסכם כי "בלי לפגוע בהוראות הסטטוטוריות של החוק המחייב, בן/בת זוג ת/יהיה אחראי/ת רק על החובות שהוא צבר לעצמו/ה לפני הנישואין או שיצברו על ידו/ה לאחר מכן".
מלשון ההסכם ומנסיבות עריכתו, כפי שתוארו בעדותם של הצדדים בפני בית-משפט קמא, עולה כי כוונתם הייתה לשלול שיתוף ברכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם טרם הנישואין. עוד עולה מההסכם כי ככלל, נועד הוא לשלול שיתוף בנכסים שנרכשו ממקורותיו של בן-זוג אחד בלבד, עם זאת אין בהסכם האמור כדי לשלול את יכולתם של בני-הזוג להוציא נכס מסוים מגדרו של הסדר ההפרדה הרכושית ולהסכים ביניהם על יצירת שיתוף באותו הנכס. צעד כזה לא יהווה שינוי של ההסכם שנערך בהולנד, שכן מלכתחילה אין בו כדי לשלול הסכמה בין בני-הזוג על יצירת שיתוף בנכס ספציפי במהלך החיים המשותפים.
- אין חולק בצדדים בפנינו כי עלויות הבנייה של הבית באילת מומנו במלואם על-ידי המערער טרם נישואיו עם המשיבה. עוד אין חולק כי הסכם הרכישה שנערך עם המוכרת אסתר גל היה פיקטיבי, שכן הלכה למעשה שילם לה המערער את מלוא העלויות של קניית המגרש ובניית הבית טרם עריכת ההסכם, ואף התגורר בנכס עובר לשנת 1992. כאמור, טענתו של המערער בעדותו בפני בית-משפט קמא הייתה כי צירף את המשיבה כצד להסכם הרכישה רק כדי שיוכל ליטול עמה הלוואה מובטחת במשכנתה בהתאם לדרישות הבנק. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בכך שבנוסח המודפס
של הסכם הרכישה מופיע שמו של המערער לבדו כרוכש הזכויות בבית, ואילו שמה של המשיבה הוסף מאוחר יותר להסכם בכתב יד. עורכת-הדין שהוסיפה את שמה של המשיבה כקונה העידה בפני בית-משפט קמא כי הוספת שמה של המשיבה להסכם הרכישה נעשתה במשרדה, וכי שני בני-הזוג חתמו על ייפוי-כוח בלתי חוזר לשם העברת הזכויות בנכס (עמ' 8-7 לפרוטוקול). ואמנם, בשנת 2001 נרשמו הזכויות בנכס על שם שני בני-הזוג בחלקים שווים.