אותם בפועל לצרכים אחרים, היו מובטחים בשעבוד שהוטל על הבית. החיוב היה אפוא משותף, ובני המשפחה של שני בני-הזוג היו ערבים לפירעון ההלוואה.
אשר לדין החל על יחסי הממון בין בני-הזוג ציין השופט ריבלין כי בפסק-דינו של סגן הנשיא טימור נקבע כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת עריכת הנישואין היה בישראל אף שנישואיהם נערכו בהולנד. בעניין זה העיר השופט ריבלין כי "על פי הראיות שבאו במשפט היום ניתן היה להגיע למסקנה שונה, אולם בכך אין כדי לשנות את התוצאה". לשיטתו, אף אם נאמר כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת עריכת הנישואין היה בהולנד, ולפיכך חל הדין ההולנדי בהתאם לאמור בהוראת סעיף 15 לחוק יחסי ממון, הרי המערער לא הוכיח דין זה. לפיכך ניתן להיעזר בחזקת שוויון הדינים. בהתאם לאותה חזקה, ניתן להניח כי הדין ההולנדי, כמו הדין הישראלי, מסתפק באימות של הסכם ממון בידי נוטריון. בהמשך לכך הסכים השופט ריבלין להניח לטובת המערער כי אימות כאמור אמנם נתקיים בנוגע להסכם שנערך בהולנד, עם זאת, לגישתו של השופט ריבלין, אף אם נאמר כי ההסכם ההולנדי תקף, הרי "נוצרה שותפות מאוחרת יותר בין הצדדים, לפחות בכל הנוגע לסכום ההלוואה שהובטחה במשכנתא כאמור, וכל הפקעה של זכויות הנתבעת (המשיבה) בבית אסור לה שתנותק מהסדרת זכויותיה בכספי ההלוואה שהיא ומשפחתה חבים בה".
בהמשך פסק-דינו העיר השופט ריבלין כי מטרתם של הדברים האמורים לעיל הייתה להדגיש כי אפילו אם היה ניתן להיזקק לתביעתו של המערער, לא היה מקום לקבלה כפי שהיא. הלכה למעשה סבר השופט ריבלין כי בשלב הנוכחי לא זכאי המערער לקבלת הסעד שלו עתר, מאחר שמועד המימוש של הסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון הוא ביום פקיעת הנישואין. בעת הדיון בתביעתו האמורה של המערער טרם התגרשו בני-הזוג. מטעם זה פסק השופט ריבלין כי אין המערער זכאי לסעד המבוקש על-ידיו, ותביעתו נדחתה.
כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער בשעתו ערעור לבית-משפט זה (ע"א 2190/99). בעת הדיון בערעור כבר היו בני-הזוג גרושים. בהתחשב בכך פסק בית-משפט זה (הנשיא ברק והשופטים טירקל ונאור) כי נוכח שינוי הנסיבות בשל גירושיהם של בני-הזוג הטעם העיקרי שבעטיו נדחתה תביעתו של המערער בפני השופט ריבלין, אינו עומד עוד. לפיכך נפסק כי "אין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן דעתו, לענין התביעה שלפניו, על משמעות העובדה שבעלי הדין התגרשו ויחליט אם לחדש את הדיון בתביעתו של המערער". בית-המשפט הוסיף וציין כי "הואיל והעניינים הטעונים בירור במסגרת התביעה הנדונה כרוכים בעניינים הטעונים