בירור במסגרת התביעה שנדונה בע"א 8667/96, ייטיב בית-המשפט המחוזי לעשות אם ייאחד את הדיון בשתי התביעות".
- בהתאם להחלטתו של בית-משפט זה, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע. בפני בית-משפט קמא הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה בעקבות גירושיהם יסתיים הדיון בתביעת המשיבה לסעדים זמניים בלי שהדבר יהווה מעשה-בית-דין. בית-המשפט המחוזי נתבקש אפוא להכריע בתביעתו של המערער לסעד הצהרתי בנוגע לזכויותיו בבית באילת. בהקשר זה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטת ביניים, ולפיה בשלב הראשון יכריע בית-המשפט בשאלת הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים, וכי "במידה ויוחלט שחל הדין הזר על יחסי הממון של הצדדים ידונו הצדדים בדרכי הוכחתו". עוד הסכימו הצדדים כי הדיון ייערך בדרך של סיכומים בכתב.
ביום 17.12.2002 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא טימור) בשאלת תחולת הדין. מאחר שהצדדים לא הציגו בפניו ראיות חדשות, ראה בית-המשפט להתבסס על המימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידיו בפסק-דינו הראשון במ"א 62/95. בהתאם לאמור באותו פסק-דין שב בית-המשפט וקבע, כדלקמן:
"הואיל ובני-הזוג שבו מהולנד לארץ לאחר נישואיהם האזרחיים, וקיימו כאן טקס נישואין כדמו"י, ועיקר תקופת נישואיהם התגוררו בארץ, הרי יש לקבוע כי מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל וכאן היה מרכז חייהם. מרדכי (המערער) לא הביא בפני ביהמ"ש כל ראיה לסתור הראיות שפורטו לעיל והביאו למסקנה הנ"ל...
בפסק הדין שניתן בתיק מ.א. 62/95 נקבע כי עפ"י החוק והפסיקה יש לפרש 'מקום מושב' כמקום המושב אותו הועידו בני הזוג בזמן הנישואין למגוריהם המשותפים לאחר הנישואין, ואשר עברו אליו בפועל זמן סביר לאחר הנישואין... לפי קריטריון זה מקום מושבם של הצדדים בשעת הנישואין היה בישראל ומקל וחומר שכך הדברים בזמן הרלוונטי לעריכת ההסכם הנדון שלכאורה נערך קודם לנישואין".
בהתחשב בכך נקבע כי יש להחיל על הצדדים את הדין הישראלי.
על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה בנימוק כי יש לכבד את רצונם המפורש של הצדדים להחיל על יחסיהם הממוניים את הדין ההולנדי
(רע"א 570/03). בקשתו נדחתה על-ידי השופטת דורנר מן הטעם כי "המדיניות השיפוטית הראויה מחייבת שלא להתערב בהחלטת הביניים של בית-המשפט המחוזי בשאלת תחולת הדין". השופטת דורנר הוסיפה וציינה כי "אף שהשאלה המועלית בבקשה שבפניי נכבדה היא, הגעתי לכלל דעה כי בשלב זה, שבו טרם הסתיים הדיון בתביעה העיקרית, אין מקום למתן רשות ערעור... במידת הצורך יוכל כל אחד מן הצדדים להעלות טענותיו אף לגבי שאלה זו בשלב הערעור על פסק-הדין אשר יכריע בשאלה העיקרית של חלוקת הרכוש בין בני-הזוג, כשכל טענותיו שמורות לו".
- ביום 20.6.2004 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא טימור) בתביעת המערער לסעד הצהרתי – הוא פסק-הדין נושא הערעור בפנינו. בפתח פסק-הדין צוין כי ההסכם ההולנדי הוגש לבית-המשפט והתקבל כראיה כדין, עם זאת נפסק כי אין בכך כדי להכריע את הכף בנוגע לסעד העיקרי המבוקש בתובענה. בית-המשפט הוסיף וציין כי הצדדים לא הביאו כל ראיה לעניין הדין הזר; בהתאם לחזקת שוויון הדינים, הניח בית-המשפט כי הדין הזר החל על העניין אינו שונה מהדין החל בישראל.
בית-משפט קמא ציין בפסק-דינו כי בהסכם שערכו הצדדים בהולנד נקבע כי לא יהיה שיתוף ברכוש בין בני-הזוג, אף-על-פי-כן פסק כי "כל הסכם נתון לשינוי עפ"י הסכם מאוחר יותר. במיוחד כך לענייננו, כאשר אין מדובר בהסכם ממון עפ"י החוק". בית-המשפט הוסיף וציין כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, המוציא מגדר איזון המשאבים נכסים שנרכשו ערב הנישואין, הינו דיספוזטיבי. עוד נקבע כי "במקרים מסויימים ניתן להוכיח כי נכס מהנכסים המנויים בסע' 5(א)(1) לחוק – ובמיוחד דירת המגורים – שלכאורה שייך רק לבן זוג אחד, שייך למעשה מכוח דין כללי כלשהו גם לבן הזוג השני כמו במקרה של מתנה, הסכם מפורש או מכללא, נאמנות ועוד".