אשר לנסיבות העניין שבפניו קבע בית-משפט קמא כי הוכח שהמערער מימן את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית באילת עוד קודם לנישואיו עם המשיבה, אף כי בשעתו נרשמו הזכויות בבית על שמה של אסתר גל. עוד נקבע כי בעת החתימה על הסכם הרכישה לא היה מצב דברים זה בידיעת המשיבה. בהסכם לרכישת הבית התחייבו שני בני-הזוג יחד ולחוד. שני בני-הזוג התחייבו יחדיו בהלוואה בשווי כשליש מערך הבית שהובטחה במשכנתה, ובני המשפחה של שני בני-הזוג שימשו ערבים לנטילת ההלוואה האמורה. בית-המשפט קיבל את עדות המשיבה שלפיה התחייבה במשכנתה, שכן הבינה כי הבית יירשם על שם שני בני-הזוג. בהתחשב בכל אלה פסק בית-המשפט כי יש לראות בהסכם הרכישה ובנטילת המשכנתה משום ראיה להסכמה בדבר שיתוף זכויות בבית. לגישתו של בית-המשפט, משהתחייבה המשיבה במשכנתה,
אין לייחס משמעות לשאלה כיצד בחר המערער להשקיע את הכסף שהתקבל מהבנק. עוד קבע בית-המשפט כי מאחר שבני-הזוג קיימו אורח חיים משותף משנת 1990 עד שנת 1996, כאשר בחלק מתקופה זו הייתה למשיבה זכות חתימה בחשבון המשותף, אין משמעות לשאלה כיצד נפרעו בפועל תשלומי המשכנתה.
טענתו של המערער שלפיה הסכם הרכישה בטל מחמת היותו חוזה למראית עין, נדחתה אף היא על-ידי בית-משפט קמא: ראשית, נפסק כי המשיבה לא הייתה מודעת לפיקטיביות שבהסכם הרכישה, ולפיכך אין מדובר בחוזה למראית עין. שנית, נקבע כי כוונתו של המערער הייתה לערוך הסכם מלאכותי ולא חוזה למראית עין, שכן הצדדים התכוונו לבצע את ההסכם, קרי להעביר זכויות בבית ולקבל משכנתה בהתבסס על כך.
נוכח מכלול הטעמים האמורים פסק בית-משפט קמא כי הוכחה כוונת שיתוף בבית באילת, ולפיכך דין תביעתו של המערער לסעד הצהרתי להידחות.
טענות הצדדים
- כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער את הערעור שבפנינו. טענותיו של המערער נסבו כנגד ההחלטה להחיל על יחסי הממון בין בני-הזוג את הדין הישראלי וכנגד דחיית תביעתו לסעד הצהרתי שלפיו הוא בעל הזכויות הבלעדיות בבית באילת. אשר לדין החל על יחסי הממון בין הצדדים טען המערער כי היה על בית-המשפט להחיל את הדין ההולנדי. ראשית, לפי הטענה, מקום מושבם ומרכז חייהם של בני-הזוג בשעת הנישואין ובעת עריכת ההסכם הרכושי ביניהם היה בהולנד. שנית, לטענת המערער, הסכימו הצדדים בחוזה תקף שנערך בפני נוטריון הולנדי כי על יחסיהם הרכושיים יחול הדין ההולנדי בלי קשר למקום מגוריהם העתידי של בני-הזוג.
לגופם של דברים טען המערער כי בהסכם שנערך בהולנד הסכימו הצדדים על הפרדה רכושית בנכסיהם. הוא הוסיף וטען כי הסכמתה של המשיבה להסדר של אי-שיתוף בנכסים הייתה מונחת בבסיס הסכמתו של המערער להינשא לה. לפי הטענה, הוכח כי בטרם נישואיו למשיבה מימן המערער את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית באילת בכספים שצבר עובר לנישואין. עוד נטען כי החזרי המשכנתה שולמו מכספיו של המערער בלבד, וכי הסכם הרכישה שהמשיבה היוותה צד לו היה חוזה למראית עין בלבד ולפיכך חסר תוקף. בהתחשב בכך טען המערער כי יש להצהיר שהוא בעל הזכויות הבלעדיות בנכס המריבה. לחלופין ביקש לקבוע כי השותפות היחידה בינו לבין המשיבה התייחסה למשכנתה שנטלו בני-הזוג על סך 132,000 ש"ח.