מנגד טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שהובאו בפסק-דינו של סגן הנשיא טימור.
יצוין כי במסגרת ערעורים קודמים שהגיש המערער לבית-משפט זה מונה מגשר (השופט (בדימ') זמיר) בניסיון להביא את הסכסוך בין הצדדים לפתרון בדרכי הסכמה, אך לשווא. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.12.2004 הצענו לצדדים להגיע להסכם עקרונות שיובא להכרעת בית-המשפט לעניין הסכום שהמשיבה תקבל בגין הבית נושא המחלוקת, אולם לצערנו לא הגיעו הצדדים להסכמה כאמור. בהתחשב בכך אין מנוס מהכרעתנו בערעור.
דיון
הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים
- השאלה שראוי לפתוח בה את דיוננו הינה מהו הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים בפנינו. כבר בפתח הדברים יובהר כי מרבית הסוגיות המתעוררות בהקשר זה אינן דורשות הכרעה בנסיבות המקרה דנן, ולפיכך נותירן לעת מצוא.
נקודת המוצא לדיון בשאלת הדין החל על יחסי הממון בין המערער למשיבה מצויה בהוראת סעיף 15 לחוק יחסי ממון, שנוסחה הובא לעיל. וכך קובע סעיף 15 לחוק:
| "משפט בינלאומי פרטי | 15. על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". |
עיון בהוראת סעיף 15 הנ"ל מלמד כי המחוקק בחר בעקרון המושב לצורך קביעת הדין החל על יחסי ממון בין בני-זוג נוכח היותו של עקרון המושב גמיש מעקרון האזרחות ונותן ביטוי לאוטונומיית הבחירה של הפרט (ראו דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי (להלן – דנ"א 1558/94 נפיסי [1]), בעמ' 600). עוד יצוין כי הוראת סעיף 15 לחוק מחילה את דין מקום המושב של בני-הזוג בשעת הנישואין או בעת עריכת ההסכם ביניהם בלא להתחשב בשינויים מאוחרים שערכו בני-הזוג במקום מושבם. בכך קיבל המחוקק את דוקטרינת ה-immutability, שעל אי-התאמתה לצורכי המציאות הישראלית עמד בית-משפט זה לא אחת (ראו: ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי (להלן – ע"א 2/77 אגוזי [2]),
בעמ' 32-30; ע"א 2199/91 נפיסי נ' נפיסי (להלן – ע"א 2199/91 נפיסי [3]), בעמ' 100).
- המערער טען בפנינו כי היה על בית-משפט קמא להכריע בתביעתו בהתאם לדין ההולנדי. את טענתו האמורה ביסס המערער הן על הרישה של הוראת סעיף 15 לחוק הן על הסיפה של הסעיף.
אשר לרישה של הוראת סעיף 15 הנ"ל נקבע בה כי ככלל, על יחסי ממון בין בני-זוג יחול "חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין". חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהו "מקום מושב". בשיטתנו מקובל לומר כי "מקום המושב" הוא המקום שבו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלוונטית, קרי המקום שאליו יש לאדם את מרב הקשרים והזיקות. זו גם ההגדרה הסטטוטורית של המונח "מקום מושב" בהוראות חוק שונות (ראו למשל: סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; סעיף 135 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965; סעיף 6 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969). קביעת מקום מושבו של אדם מחייבת אפוא בחינה של מכלול הנסיבות בכל מקרה לגופו. בחינה כאמור מתחייבת גם באשר לקביעת מקום מושב של בני-זוג בשעת נישואיהם. כאשר בני-זוג נישאים במדינה אשר בה נמצא מרכז חייהם המשותף, ברי כי אותה מדינה היא מקום מושבם בעת הנישואין. השאלה קשה יותר למענה כאשר מרכז החיים של כל אחד מבני-הזוג מצוי במדינה אחרת, והנישואין נערכים באחת מאותן שתי מדינות או אף במדינה שלישית.