אשר לעניינם של הצדדים לפנינו – על-פי המימצאים שנקבעו בבית-משפט קמא, היה המערער אזרח הולנד בעת נישואיו למשיבה, ואילו המשיבה הייתה אזרחית ישראל ותושבת בה. בני-הזוג הכירו בישראל. חודשים מספר לאחר מכן נישאו בהולנד בנישואין אזרחיים. בהסכם שערכו ביניהם בהולנד נקבע כי "מקום המגורים המשותף הראשון של הבעל והאשה" יהיה באמסטרדם שבהולנד, אך הוסף כי "מכל מקום אין זה ברור לכמה זמן מקום מגורים משותף זה יהיה בתוקף". בעדותו בפני בית-משפט קמא אישר המערער כי שבוע או שבועיים בלבד לאחר נישואיהם בהולנד הגיעו בני-הזוג לישראל ועברו להתגורר באילת (עמ' 10-9, 13 לפרוטוקול). אין חולק כי זמן קצר לאחר הגעתם לישראל נישאו הצדדים זה לזה כדת משה וישראל. מרבית שנות נישואיהם חיו בני-הזוג באילת.
בית-המשפט המחוזי, מפיו של סגן הנשיא טימור, פסק כי בעת נישואיהם בהולנד היה מקום מושבם של המערער והמשיבה בישראל. הטעם העיקרי לכך נעוץ בגישתו של בית-משפט קמא שלפיה בהיעדר מקום מושב משותף לבני-הזוג בעת הנישואין "יש לפרש 'מקום מושב', כמקום המושב אותו הועידו בני-הזוג בזמן הנישואין למגוריהם המשותפים לאחר הנישואין, ואשר עברו אליו בפועל תוך זמן סביר לאחר הנישואין".
גישה זו קרובה במהותה למבחן ה-intended matrimonial home שהוצע בכתיבה אקדמית באנגליה (ראו: A.V. Dicey, J.H.C. Morris The Conflict of Laws (vol. II) [21], at p. 1069; מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך א) (להלן – שאוה (כרך א) [16]), בעמ' 389 ואילך. עוד ראו פסק-דינו של השופט א' גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל [1], בעמ' 601, אשר אימץ מבחן דומה בקובעו כי "...כוונה רצינית וברורה מצד בני הזוג להשתקע בארץ אחרת, יכול לשמש, לענייננו, אמת מידה לקביעת 'מקום מושבם' של בני הזוג").
כאמור, במקרה דנן הכירו בני-הזוג בישראל, שהו בהולנד תקופה קצרה שבמהלכה חתמו על הסכם רכושי ונישאו בנישואין אזרחיים, ומיד לאחר מכן שבו לארץ, נישאו כדת משה וישראל והתגוררו באילת במשך מרבית חייהם המשותפים. בנסיבות אלה נוטה אני לדעה כי האירועים שהתרחשו בסמוך לפני הנישואין בהולנד ואחריהם מלמדים כי ישראל הייתה מקום מושבם של בני-הזוג בשעת נישואיהם. עם זאת סוגיה זו אינה טעונה הכרעה בעניין שבפנינו, מאחר שאף אם אניח, כטענת המערער, כי בעת עריכת הנישואין האזרחיים היה מקום מושבם של בני-הזוג בהולנד, אין בכך כדי לסייע לו. אמנם, על-פי הרישה של הוראת סעיף 15 לחוק, יהא עלינו להחיל על יחסי הממון בין בני-הזוג את הדין ההולנדי, עם זאת כלל ידוע הוא כי המסתמך על דין זר חייב לטעון ולהוכיח דין זה כעניין שבעובדה (ראו דבריה של השופטת דורנר ברע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ [4]; עוד ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [17], בעמ' 137). המערער נמנע מלפרט בכתבי-טענותיו את הדין ההולנדי שלטענתו חל על העניין, ולא הציג כל ראיה בנוגע לתוכנו של דין זה במהלך ההליכים הרבים שהתקיימו בין בני-הזוג. בהתחשב בכך שמדובר בפעם השלישית שבה מגיע עניינם של הצדדים לבית-משפט זה, אני סבורה כי יש לשים סוף להתדיינות ביניהם, ואין לאפשר למערער בשלב כה מאוחר של ההליך להוכיח את תוכנו של הדין הזר שלטענתו חל על העניין. הצדדים אמנם הסכימו בסיבוב השני בפני בית-משפט קמא כי "במידה ויוחלט שחל הדין הזר על יחסי הממון של הצדדים ידונו הצדדים בדרכי הוכחתו", עם זאת החזרת הדיון בשלב הנוכחי לבית-משפט קמא לשם הוכחת הדין ההולנדי – אם אמנם דין זה חל על העניין – נראית בעיניי מכבידה מדי (ראו והשוו דברי הנשיא שמגר בע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ [5], בעמ' 64-63).