בהיעדר טיעון והוכחה של הדין ההולנדי מתעוררת השאלה מהו הדין שלפיו יוכרע הערעור בפנינו. בשאלה זו תיתכנה גישות שונות. לפי גישה המסייגת במידה רבה את תחולתה של דוקטרינת שוויון הדינים, עשוי ערעורו של המערער להידחות על הסף מאחר שהוא נמנע מלהוכיח את הדין הזר שלטענתו חל על העניין (ראו למשל גישתו
של השופט גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל [1], בעמ' 588-585). לפי גישה אחרת – בהיעדר טיעון והוכחה של הדין הזר יש להחיל את דין הפורום המקומי, הוא הדין הישראלי, נוכח סיווגם האפשרי של יחסי ממון בין בני-זוג כ"זכויות צפות" (ראו והשוו: ע"א 755/85 עיזבון המנוח סאלם שאמן ז"ל נ' עיזבון המנוחה סעדה שאמן ז"ל [6], בעמ' 108-107 (פיסקה 8 לפסק-דינו של הנשיא שמגר); עוד ראו: דנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל [1], בעמ' 629-628 (פיסקה 38 לפסק-דינו של השופט מ' חשין); שאוה (כרך א) [16], בעמ' 494; שאוה בספרו הנ"ל (כרך ב) (להלן – שאוה (כרך ב) [16]), בעמ' 868-867. כפי שיפורט להלן, בהתאם לדין החל בישראל הוכח שיתוף זכויות בין הצדדים בבית באילת, לפיכך אף לפי דרך הילוך זו דין הערעור להידחות.
- כאמור, טענותיו של המערער בנוגע לתחולת הדין ההולנדי התבססו גם על האמור בסיפה של סעיף 15 לחוק. לפי הוראת סעיף 15 סיפה הנ"ל, רשאים בני-זוג לקבוע את יחסי הממון ביניהם בהסכם ולשנותם "בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה הייתה כי בהסכם שערכו בני-הזוג בהולנד הוסכם כי הדין ההולנדי הוא שיחול על יחסיהם הרכושיים "בלי קשר להיכן גרים בני-הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם". עוד הוסכם על הסדר של הפרדה רכושית בין בני-הזוג. לפי הטענה, בהתאם לאמור בסיפה של סעיף 15 הנ"ל יש לכבד את הסכמת הצדדים ולהחיל על יחסיהם הרכושיים את אשר נקבע בהסכם.
כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי בהתאם להוראת סעיף 15 סיפה לחוק, רשאים בני-זוג בהסכם ביניהם להפנות לדין אחר מזה של מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין ואף לקבוע את תוכן ההסדר הרכושי שיחול ביחסיהם הממוניים. על פני הדברים, שאלת תוקפו ופירושו של הסכם כאמור תידון "בהתאם לחוק מושבם [של בני-הזוג – ד' ב'] בשעת עשיית ההסכם" (ראו דברי הנשיא ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל [1], בעמ' 604; עוד ראו: שאוה (כרך א) [16], בעמ' 386). במקרה דנן נערך ההסכם בין המערער למשיבה ימים ספורים טרם עריכת נישואיהם האזרחיים. מקום מושבם של בני-הזוג "בשעת עשיית ההסכם" היה זהה אפוא למקום מושבם "בשעת עריכת הנישואין". בהתחשב בכך הדברים שנאמרו לעיל באשר למקום מושבם של הצדדים בשעת עריכת הנישואין ובאשר להיעדר הוכחתו של הדין ההולנדי נכונים גם בהקשר הנדון.