השופט גולדברג דוחה את הגישה לפיה ניתן להחיל את החזקה כל אימת שלא מוכח הדין הזר. עמדה זו היא המקובלת ובתי המשפט חזרו והדגישו כי אין להחיל את החזקה רק בשל מחדלו של בעל הדין להוכיח את הדין הזר (ראו למשל: ת"א (ת"א) GENERAL ELECTRIC CORP 842/87 נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (08/09/1991)).
- אם נשוב לענייננו, הרי שהמערערת עצמה סתרה בטיעוניה את חזקת שוויון הדינים כאשר טענה כי הדין בניו-יורק קובע כי אלמנה זכאית רק לשליש מרכושו של בעלה המנוח, בעוד שלפי ברירת המחדל החלה בדין הישראלי וקבועה בסעיף 11(א)(1) לחוק הירושה אלמנה זכאית למחצית מרכושו של בן זוגה (ובלבד שהמוריש הניח אחריו ילדים או צאצאיהם או הורים, ואילו אם לא הניח המוריש אחריו יורשים נוספים כאמור - זוכה אלמנתו במלוא עזבונו, כאמור בסעיף 11(ב) לחוק). למערערת לא היה כל קושי להוכיח את הדין הזר, והיא אף טענה לו בלי להביא ראיה. יתרה מזו, ההכרה בחזקת השיתוף בין בני זוג אינה מחייבת את המסקנה כי חזקה זו תחול גם בפקיעת הנישואין ואין בה ללמד כי קיים בדין הזר מנגנון לאיזון משאבים בעת פקיעת הנישואין. זאת ועוד, יש לשכנע כי הדין הזר מכיר באיזון משאבים או בחזקת השיתוף גם כאשר בני הזוג חדלו מלגור יחדיו, נפרדו וקיימו מערכות זוגיות אחרות. כדי לקבוע כי עיקרון איזון המשאבים חל על פי דין מדינת ניו-יורק, גם בנסיבות של היחסים שבין המערערת למנוח, נדרשת הוכחה ולא ניתן להסתפק בחזקת שוויון הדינים.
- לכאורה, בהעדר ראיה בדבר הדין הזר החל על יחסי הממון, היה מקום להורות על דחיית התביעה הרכושית. עם זאת, טענה זו לא נטענה על-ידי המשיבים ולא נדונה על ידי בית משפט קמא ועל-כן לא אמנע גם אני מלבחון את זכויות המערערת על פי חוק יחסי ממון.
חוק יחסי ממון קובע בסעיפים 4 ו- 5 שלו הסדר איזון משאבים, המהווה למעשה שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין (עקב גירושין או מותו של אחד מבני הזוג). שיתוף זה יחול רק על נכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, במאמץ משותף. נפנה אפוא לבחון את קביעות בית המשפט קמא בשאלה האם המערערת והמנוח אכן חיו חיים משותפים, וצברו במהלכם נכסים במאמץ משותף.
- בית משפט קמא בחן את טיבו של קשר הנישואין בין המנוח למערערת ולאחר שסקרה את העדויות השונות קבעה השופטת אייזנברג (פסקה 40) כי "שוכנעתי כי הן המנוח והן התובעת לא ראו את עצמם כנשואים זה לזה. הקשר הזוגי ביניהם הסתיים, המנוח שב לישראל תוך ניתוק הקשר הזוגי, הכלכלי והמשפחתי. כל שנותר הוא קשר חברי בלבד, בביקוריו בארה"ב ביקר המנוח את התובעת כפי שביקר את בתו ש'".
בית משפט קמא ניתח את העדויות והגיע למסקנה כי בין המנוח למערערת לא התקיים קשר זוגי וכי לא הוכח כל שיתוף רכושי לאחר שנת 1989 (פסקאות 35-32, פסקאות 38-37). להפך, בית משפט קמא מצא כי המנוח קיים מערכות זוגיות חדשות לאחר ששב לישראל, המעידות כי ראה בקשר עם המערערת כקשר שהגיעו לקיצו. המנוח רכש יחד עם ה' כ' ז"ל דירה ברח' *** ב*** וזו נרשמה על שם שניהם. המנוח אף הצהיר כי ברצונו להזדקן עם הגב' ה' כ' ז"ל (פסקה 39 לפסק דינו של בית משפט קמא).
- בית משפט קמא קבע כי טענות המערערת בדבר העברת כספים למנוח לא הוכחו (פסקה 37, בעדותה של המערערת עמ' 47-46). כן קבע כי לא ברור מדוע המערערת מכרה בית מגורים שלטענתה ניתן לה ולמנוח כמתנת נישואין, ובמקומו רכשה בית מגורים בפלורידה שנרשם על שמה בלבד.
- עוד ציין כי בין המערערת למנוח לא היה כל קשר של שותפות גורל. המערערת לא ידעה פרטים חשובים על המנוח (עמ' 44-43), לא ידעה על מצבו הרפואי ועל אורחות חייו. פגישות המנוח והמערערת היו מעטות בלבד, ומכריו וקרוביו של המנוח לא ידעו על קשר הנישואין שלו למערערת. להיפך, כולם העידו כי נהג וחי כרווק (פסקה 35 לפסק הדין).
- מכל אלו ניתן להסיק כי המערערת והמנוח לא ראו עצמם כנשואים לפחות מהמועד בו עזב המנוח את ארצות הברית ושב לישראל. בין אם מלכתחילה ביקשו השניים להירשם לנישואים רק על מנת לאפשר למנוח לקבל ויזה כפי שהעידו חלק מהעדים (ראו עדותה של גב' א', עמ' 30-29; עדות מ' כ', עמ' 134-131), ובין אם ביקשו למסד קשר אמיתי, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי קשר נישואים זה בא אל קיצו בשנת 1989. מאותו יום חיו השניים בנפרד זה מזה, ללא כל שיתוף רכושי או אחר, מבלי שראו עצמם נשואים זה לזה.
- ודוקו, הקביעה שלפיה אין לראות את המערערת והמנוח כנשואים אינה מחייבת בחינה רישומית-טכנית בהכרח. אמנם, ברירת המחדל הקבועה בחוק יחסי ממון היא שתחילתה של התקופה הקובעת לצורך עריכת איזון המשאבים היא ביום הנישואים וסיומה ביום הגירושים. אולם, תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון (שנכנס לתוקפו בשנת 2008) הביא לידי ביטוי את הגישה שלפיה לעיתים יהיה נכון למתוח לאחור את תחילת התקופה הקובעת או להקדים את מועד סיומה, בטרם הותרו הנישואים כדת וכדין. באשר לאפשרות האחרונה, הרי שלפי סעיף 5א(א)(2) לחוק, בית המשפט רשאי לקבוע כי מועד הפקיעה יחול עם קיומו של "קרע בין בני הזוג". קרע זה עשוי ללבוש מספר צורות - פיזי; כלכלי וזוגי (ראו: עמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (09/08/2017); תמ"ש 3011/07 ל.א נ' מ.א (25/06/2012); נ' שלם יחסי ממון ורכוש - הדין והפסיקה 2013( 163). המסקנה מן הניתוח המובא לעיל היא, שקרע זה התקיים בין בני הזוג לכל הפחות משנת 1989, עת עזב המנוח את ארצות הברית ושב להתגורר בישראל, ומכאן קצרה הדרך להסיק, כי גם אם המנוח והמערערת נותרו רשומים כנשואים זה לזו במדינת ניו-יורק, אין לראותם כנשואים לצורך עריכת איזון המשאבים ועל-כן אין למערערת זכויות כלשהן בנכסי המנוח.
בכך ניתן היה לסיים את פסק הדין, אולם כפי שציינתי לעיל, אבחן גם את הטענות בעניין תוקפו של פסק דין הגירושין.