ראשית, ובתמצית, אינני מקבל את הטיעון לפיו הסכם פשרה שנחתם בשנת 2005 בין פרימיום וישראכרט מצד אחד ומנהל מע"מ תל אביב 3 מצד שני מונע מהמשיב לטעון לאי תחולת סעיף 30(א)(5) היום. ההסכם האמור מגלם פשרה כוללת שהושגה במסגרת הליך ע"ש 1238/02 שנדון בזמנו בבית משפט זה. ההסכם כולל חיוב במס בגין תקופות קודמות ותשלום המס תוך זמן קצוב; החלת שיעור מס אפס לתקופה של שבע שנים החל מיום 1.1.2004, והסדר לגבי ניכוי מס תשומות בשל פעילות באזור סחר חופשי אילת. היות והסכם זה מהווה פשרה כוללת שנועדה להביא לסיום התדיינות בין הצדדים והמרכיב הנוגע להחלת מס אפס הוגבל באופן מפורש לתקופה שהסתיימה לפני התקופה הרלבנטית להליכים דנן, לדעתי אין בהסכם לכבול את ידי המשיב דנן.
ואשר לטיעון הנוסף בעניין אכיפה בררנית: לגבי התקופה הנדונה כאן המערערות 1 עד 3 לא חויבו במס בשיעור מלא בגין עמלות משיכת מזומנים על ידי תיירים, בנסיבות דומות. רק המשיב 3 (מנהל מע"מ תל אביב מרכז) בחר לעשות כן, כלפי פרימיום. אודה כי באכיפה בלתי עקבית זו טמון קושי והיא אכן מעוררת אי נוחות. יש להצר על כך כי רשות המסים לא פעלה באופן אחיד לגבי ארבע החברות. עם זאת, כמוסבר, אני סבור שעמדת המערערות לגוף הסוגיה איננה נכונה ולטעמי הסייג הקבוע בתקנה 12א(ג) תקף כאן באופן מובהק. עקב כך, אינני חושב כי התרופה למחדל רשות המסים כלפי שלוש המערערות האחרות היא אי הטלת המס המגיע על פרימיום, בייחוד לנוכח סכום המס שמדובר בו.
לפיכך הערעור בעניין עמלת משיכת המזומן נדחה.
יא. ניכוי תשומות רכב אצל ישראכרט
המחלוקת האחרונה להכרעה ניטשת בין ישראכרט ובין המשיב בעניין ניכוי מס תשומות בקשר להוצאות החזקה של כלי רכב פרטיים המועמדים לשימוש עובדים מסוימים של החברה. הצדדים מסכימים כי השימוש בכלי הרכב הוא "מעורב" – דהיינו, חלק מהשימוש הוא בענייניה ובעיסוקיה של המערערת ואילו חלק מהשימוש הוא פרטי, לרבות בלילות ובסופי שבוע. ישראכרט פירטה את קבוצות העובדים השונות ותיארה את אופי השימוש שנעשה על ידי כל קבוצה כזו.
כידוע, תקנה 18 לתקנות קובעת לאמור:
")א) בלי לפגוע בהוראות פרק זה, מס תשומות בשל רכישת נכסים או בשל קבלת שירותים לשימוש בעסקאות שלגביהן מותר מס התשומות בניכוי (להלן בתקנה זו - לצרכי העסק) וגם לשימוש בעסקאות שלגביהן אין מס התשומות מותר בניכוי או לכל שימוש אחר (להלן בתקנה זו - שלא לצרכי העסק) - יהא ניתן לניכוי בשיעור יחסי שהוא כיחס השימוש לצרכי העסק לכלל השימוש.