טענה זו קל להפריך משום שהיא מתעלמת מכך שעו"ד שלו, טרם פטירתו, מכר שלושה משרדים, שהיו חלק מהנכס שנרכש במחיר 2,580,000 ₪, במחיר כולל של 706,782 ₪. לכן בפועל נמכר הנכס בסך של 2,606,782 ₪ דהיינו ברווח של כ- 36,000 ₪. ודאי שלא בהפסד.
יתר על כן בחוות הדעת נטען שהשווי הראוי במועד המכירה היה 2,300,000 ₪ כאשר בפועל ניתן לראות שהוא נמכר בסך הכול ב 2,606,782 ₪, כלומר מעל לשווי הנטען על ידי השמאי.
נראה שדי בטעויות משמעותיות אלה בחוות דעת השמאי על מנת שלא לקבל את חוות דעתו לפי שיקול דעת בית המשפט. לכן ניתן להבין ואף להעריך את ויתור בעלי המניות על חקירת שמאי המערערים אשר טעויותיו העובדתיות, הגלויות על פני חוות הדעת, מערערות את חוות דעתו באופן מהותי ואינן מאפשרות לבית המשפט להסתמך עליה.
יחד עם זאת, בית המשפט שמע את חקירת שמאי בעלי המניות וקבע כי ניתן לקבל את חוות דעתו למרות החקירה הנגדית שבוצעה לו. לפיכך, לא ניתן לומר שרק בשל היעדר חקירה נגדית של שמאי המערערים יש מקום להכיר בחוות דעתו, שיש בה כשלים מהותיים וטעויות.
טענה נוספת בעטיה מבקשים המערערים לבצע הרמת מסך היא טענה ל"מימון דק". מימון דק משמעו ש"ההון העצמי שהושקע בחברה, או סך כל נכסי החברה, אינם מספיקים לכסות את התחייבויותיה בשים לב לחיובים העלולים לצמוח בדרך העסקים הרגילה מניהולו של העסק. מימון דק יתרחש כאשר אין לחברה נכסים מספיקים לכיסוי הפסדים הצפויים מסיכונים עיסקיים שהיא מעורבת בהם, או כאשר נכסיה של החברה בנויים במידה רבה מהלוואות בעלי מניות, אשר יחסם לחברה בכובעם כמלווים הוא כיחס הנושים החיצוניים לתאגיד" (עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 599, פסקה 30 לחוות דעתה של השופטת אילה פרוקצ'יה. כן ראו: אוריאל פרוקצ'יה "'מימון דק', הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות" עיוני משפט ו 526, 527 (1979) (להלן: פרוקצ'יה, מימון דק); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד אבוקרט – מפרק, פסקה 39 (18.11.2010) (להלן: עניין ברק)). מצבים אלו מתאפיינים בהיעדרה של "כרית ביטחון" מספקת להבטחת פירעון חובם של הנושים החיצוניים של החברה, באופן שמביא, הלכה למעשה, להחצנת הסיכונים שנטלו על עצמם החברה ובעלי מניותיה בקשר עם הפעילות העסקית של החברה, והטלתם באופן בלעדי על כתפי הנושים החיצוניים. מצבים מסוג זה נתפסים כחוסר הגינות עסקית וניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת של החברה, ועשויים להצדיק את הרמת "מסך ההתאגדות" בין בעלי המניות לחברה (ראו: עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 602-600, 615-610; עניין ברק, בפסקה 40. יוער כי במצבים של "מימון דק" הכירה הפסיקה גם באפשרות של "הדחיית חוב" בעל המניות (המוסדרת בסעיף 6(ג) לחוק החברות), המהווה אמצעי מתון יותר מ"הרמת מסך". ראו: עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 613-612. לסקירה רחבה על אודות הסוגיה של "מימון דק" בהקשרים של "הרמת מסך" ו"הדחיית חוב", ראו: פרוקצ'יה, מימון דק; פרוקצ'יה, בעמ' 75-52; חביב-סגל, בעמ' 306-301; גרוס, 250-247)" (ראו פס"ד אגרקסקו סעיף 4 לפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף, ההדגשה הוספה – ע' ר').
- הנטל להוכיח כי החברה נוהלה ללא "כרית בטחון" מספקת להבטחת חוב הנושים החיצוניים וש"ההון העצמי שהושקע בחברה, או סך כל נכסי החברה, אינם מספיקים לכסות את התחייבויותיה בשים לב לחיובים העלולים לצמוח בדרך העסקים הרגילה מניהולו של העסק", מוטל כמובן על המערערים. עוד יש להזכיר כי היה על המערערים להוכיח את מודעתם של בעלי המניות לפעולה של מימון דק. דבר שלא הוכח כלל. נהפוך הוא עולה בבירור שעו"ד שלו היה היחיד שניהל את החברה ולא שיתף כלל את בעלי המניות בפעולותיו. נראה שדי היה בכך כדי לדחות את הטענות כנגדם בסוגיית המימון הדק.
- זאת ועוד, המלומדת חביב סגל בספרה הנ"ל כותבת בעמוד 320 בסוגיה זו:
"ההסדר החדש מבהיר כי אין די ב״מימון דק״ (קרי, במימון פעילות החברה על בסיס הון עצמי מינימלי) על מנת להביא להרמת המסך. נוסחו החדש של הסעיף דורש שאל המימון הדק יצטרף יסוד נוסף, הוא היסוד של פעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה. מכאן, שכל עוד נעשות הפעולות מתוך המגמה למקסם את רווחיה של החברה, לא יקים המימון הדק אחריות אישית".
- מכאן שגם לגופו לא הוכח שעסקת ההלוואה עם המערערים נעשתה "בניגוד לתכליתה העסקית של החברה". נזכיר כי בשנת 2013 החברה רכשה נכס מניב (משרדים שהושכרו והתקבלו בעבורם דמי שכירות) בסכום של 2,756,000 ₪ (ראו חוו"ד רו"ח המערערים עמוד 4 סעיף 1). כל הסכום לרכישת הנכס שולם באמצעות הלוואה מהבנק בסך של 2,761,000 ₪. להלוואה מהבנק ערבו בעלי המניות בלבד. בנוסף, ככל הנראה לצורכי שיפוצים, לקחה החברה ההלוואות מעו"ד שלו ומהמערערים. זו אינה התנהלות של מימון דק. לחברה נכס. במהלך העסקים הרגיל, אמורות היו ההכנסות מהשכירות להחזיר את ההלוואה לבנק וכן ההלוואה של המערערים שהייתה למעשה הלוואה של 200,000 ₪ לחמש שנים בריבית שנתית של 7%. כך עד למותו של עו"ד שלו קיבלו המערערים החזרים חודשיים על כספם (עמוד 22 שורה 26 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.2022).
- עוד המערערים שבים וטוענים שבעלי המניות קיבלו כספים במהלך השנים מדמי השכירות של הנכס. אולם לא הצליחו להוכיח זאת. אין כל אסמכתא לכספים שהם קיבלו ונראו שהיחידים שנהנו מהכנסות הנכס הם עו"ד שלו, שמשך לעצמו דמי ניהול והוצאות, והמערערים, שקיבלו ההחזרים חודשיים מהנכס. לכן לבד מכך שאין בכך עילה להרמת מסך, הרי שטענה זו כלל לא הוכחה.
- טענה נוספת היא לעניין המסמכים שנטען שהוצאו והועלמו מתיקיו של עו"ד שלו. לעניין זה העיד מנהל העיזבון באופן ברור שהוא היה בעל המפתח של דירת עו"ד שלו, שהוא היה נוכח בדירה במעמד לקיחת המסמכים ובא בעצמו לקחת מסמכים, ושהיו עוד אנשים איתם במעמד זה. וכך מעיד מנהל העיזבון: "הייתי בעל מפתח באותו זמן. נפגשנו בשעה היעודה בלובי, עלינו למעלה, היו עוד אנשים, ביקשתי מחברים טובים של המנוח להיות נוכחים גם, ישראל פלדמן, טלי אשתו, אשתי היתה, היינו 7 אנשים בדירה, רציתי שיהיו הרבה אנשים בדירה" (עמוד 13 שורות 27-24). עוד העיד ש"העו"ד (הכוונה לעו"ד מרקוביץ – ע' ר') ישב על המחשב ודאג להוריד את כל החומר לדיסק" (עמוד 15 שורות 3-2), אם כך, גם מנהל העיזבון יכול היה לקבל אותם העתקים לו ביקש, והצגת הדברים כאילו יהודה העלים מסמכים אין לה על מה שתסמוך, כאשר הדברים נעשו בגלוי ובנוכחות מנהל העיזבון ואנשים נוספים וניתן היה לקבל העתקים מכל מסמך שנלקח בזמן אמת. כמו כן נאמר למנהל העיזבון במפורש כי הוא יכול לעכב את הוצאת המסמכים ולפנות לבית המשפט בצורה מסודרת, כפי שהציע עו"ד מרקוביץ, לפי עדות מנהל העיזבון עצמו (עמוד 13 שורה 33 עד עמוד 14 שורה 3), אולם מנהל העיזבון לא ביקש זאת. לכן לא מדובר בהעלמת מסמכים אלא במסמכים שנלקחו בהסכמה ובנוכחות מנהל העיזבון ובנוכחות עו"ד מרקוביץ. יש לזכור שמנהל העיזבון בתחילת התביעה חבר למערערים והגיש גם הוא תביעה כנגד בעלי המניות, תביעה ממנה הוא חזר בהמשך.
- גם בטענות נוספות של המערערים לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, לרבות בסכום ההוצאות בסך של 40,000 ₪ שנפסקו לחובת המערערים, שהן מידתיות והולמות.
סוף דבר
- אמליץ לחברי לדחות את הערעור.
- המערערים ישלמו למשיבים הוצאות בסך של 40,000 ₪.
- הפיקדון שהפקידו המערערים על פירותיו יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם, על חשבון ההוצאות.