תוקף הסכם הפשרה
- אין חולק עוד כי קטלנה לא הגישה את כתבי הטענות – במסגרת הבוררות – בתוך שלושים הימים שהוקצבו לה לשם כך, וכי חלף הזמן למתן פסק בורר. אין גם חולק כי בנסיבות אלו – פוקע הליך הבוררות (ראו סעיף טו בתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל כרך א 231-229, 240-234 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828 (2004)). הגיונו של כלל זה טמון במהותו של הליך הבוררות כהליך שנועד להביא לסיומם המהיר של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר מעבירים בעלי דין את הסכסוך ביניהם לידיו של בורר, כוונתם היא כי הכרעת הבורר תהיה יעילה ומהירה (השוו רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327 (1999); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פ"ד נ(5) 466 (1997)). הליך בוררות הנמשך שנים רבות מנוגד לכוונה המקורית של הצדדים, ולתכליותיו ומטרותיו של חוק הבוררות עצמו. בשל כך פקיעתו היא מוצדקת.
- קטלנה ויתרה למעשה על הטענה כי הליך הבוררות לא פקע, והיא אינה חולקת על הקביעה כי זנחה את הבוררות. טענתה העיקרית כיום היא כי פקיעת הליך הבוררות אינה משפיעה על ההתחייבות של פייגלין כי הוא או מי מטעמו ירכשו את מניות קטלנה. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי "ההסכמה להעברת הסכסוך לבוררות ומכירת המניות שלובות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה", וכי מכירת המניות הותנתה "לא רק בקביעת שווי, אלא גם בפתרון מחלוקות נוספות". על כן, נפסק, זניחת הבוררות מובילה הן לביטול הסכם הפשרה, הן לביטול עסקת מכר המניות. לא השתכנעתי כי יש מקום לקבל את טענת המערערת לפיה ניתן להפריד את החוזה לחלקים, ולבטל רק את החלק הנוגע להעברת הסכסוך לבוררות. התנהגותה של קטלנה מצביעה על נטישה וזניחה של ההסכם כולו. ההסכם להעברת המחלוקת לבוררות פקע במלואו, ואין להפריד בצורה מלאכותית בין סעיפיו. יתכנו אמנם מקרים בהם ביטולו של סעיף בוררות לא יוביל לביטול סעיפים אחרים בהסכם, אם ניתן לראות את סעיף הבוררות בנפרד ובמובחן מיתר סעיפי ההסכם (ראו למשל עניין שובל). אך לא כך בענייננו. בהסכם זה ובנסיבות כריתתו, הבוררות אינה רק "כלי דיוני" לשם הכרעה בזכויות הצדדים – אלא התחייבות על-פי החוזה, שכרוכים היו בה, ככל הנראה, יתרונות עבור מי מן הצדדים או שניהם. העברת המניות הייתה תלויה בסיום הליכי הבוררות והכרעה בכל הנושאים המצויים במחלוקת בין הצדדים, ולא רק בנוגע לשווי המניות. בית המשפט קמא הכריע כי אף לפי הצהרותיה הקודמות של קטלנה – הערכת שווי המניות אינה העניין היחיד שהועבר להכרעת הבורר. אין לדעת מה הניע את הצדדים לעצב את הסכם הפשרה כפי שעוצב ועל אילו צרכים ורצונות של הצדדים הוא ענה באותה תקופה. עם זאת, ניתן להניח – לפחות כנקודת מוצא שלא נסתרה – כי תנאיו השונים של הסכם פשרה שנכרת לשם סיום הליך משפטי כרוכים זה בזה וכי הסכמת הצדדים מהווה מעין "עסקת חבילה" שההפרדה בין חלקיה השונים עשויה לחטוא לכוונת הצדדים המקורית. לפיכך ניתן היה להניח כי תחולת התנאי לפיו ירכוש פייגלין את המניות מותנית בהכרעת הבורר בכל הסכסוכים. גם מבחינה מעשית, אין אפשרות להכריע בשווי המניות מבלי שתתקבל הכרעה בנוגע ליתר הסכסוכים בין בעלי הדין. לא ניתן, על כן, לאכוף את מכירת המניות ללא קיום יתר תנאי ההסכם, ובצדק פסק בית המשפט כי "ההסכמה להעברת הסכסוכים לבוררות ומכירת המניות שלובות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה". ההאשמות ההדדיות שמשמיעים לפנינו בעלי הדין זה כלפי זה רק מחזקות פרשנות זו, שכן מובן כי הסכם הפשרה הותיר מחלוקות רבות ללא פתרון וכי מחלוקות אלו עשויות להשליך על קביעת שווי המניות. כוונת הצדדים הייתה, לפיכך, ששאלות קשורות אלה יידונו במאוחד לפני הבורר.
- באי-כוחה של קטלנה מפנים להלכות הקובעות כי ביטול הליכי הבוררות אינו צריך להוביל לביטול הזכות המהותית העומדת מאחורי הליכים אלו, ואפשרות הגישה לערכאות עדיין נשמרת (כגון עניין שובל). אכן זהו הכלל, אולם במקרה זה, כפי שקבענו, קיום הליך הבוררות ומכירת המניות קשורים זה בזה באופן שלא ניתן להפרדה. כמובן שביטול הסכם הפשרה אינו מונע מקטלנה לפנות לערכאות בעילות שאולי עומדות לה מכוח מקורות אחרים, אך אין ביכולתה לטעון לעילה מכוחו של הסכם הפשרה – שבוטל.