כמו כן, קביעה לפי ידיעתו של נושה מסוים על עילת תביעה שיש לחברה נגד נושא משרה בה מתחילה את מרוץ ההתיישנות עשויה להיות בעלת משמעות רבה עבור יתר נושי החברה, מאחר שבכוחה לשלול מהם את האפשרות להיפרע את חובם מאותו נושא משרה במסגרת הליך לפירוק החברה (ככל שיהיה כזה). משכך יש להתייחס אליה בזהירות. לכן, כדי להכריע בעניין זה, יהיה מקום לבחון את מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים (להרחבה, ראו: עניין רב בריח, בפסקה 27), ובכלל זה לבחון מה ידע אותו נושה או מה יכול היה לדעת על אודות עילת התביעה; וכן מה הוא ידע או יכול היה לדעת על אודות יכולתה של החברה לפרוע את חובה (שאם היא קיימת, לא נדרש הנושה לפתוח בהליך פירוק).
- בבחינת הנסיבות הרלוונטיות בענייננו, יהיה מקום להביא בחשבון בין היתר כי הנושה במקרה דנן, המדינה, התוודעה למעשיו של נושא המשרה, המבקש, בכובעה כמאשימה בהליך הפלילי ולא בכובעה כנושה "אזרחית"; וכי החוב אותו חבה החברה למדינה נובע מקנס שהוטל במסגרת גזר דין בהליך פלילי, ולא מהתחייבות שהחברה התחייבה כלפיה במסגרת פעילותה העסקית. בהתחשב בנסיבות אלה, יידרש בית המשפט בדיון בבקשה למתן הוראות לברר בין היתר האם ומתי היה על המדינה לנקוט בהליך משפטי שמטרתו לאכוף את תשלום הקנס שהוטל על החברה – על המבקש (שזו כזכור הבקשה שמתבקשת כיום על ידי הנאמן).
עוד יהיה מקום לבחון למשל מהי תקופת ההתיישנות החלה על מקרה זה, והאם מחדלה של המדינה מלפעול נגד החברה ונגד המבקש לאורך תקופה ממושכת מוביל בהכרח למסקנה לפיה זכותה לעשות כן התיישנה. כן יידרש בית המשפט לבחון האם התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות; וכן כל שיקול נוסף שיש בו לשיטתו כדי להשפיע על שאלת ההתיישנות. רק לאחר בחינת מכלול העובדות והשיקולים הללו, ניתן יהיה להכריע בטענת ההתיישנות שמעלה המבקש."
- במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביום 23.5.2023 הסכימו הצדדים לקיים הליך גישור, אולם בסופו של דבר לא הושגה הסכמה וההליך בפניי נמשך.
- בדיון מיום 19.3.2024 התברר כי אין בדעתו של הנאמן להעיד עדים והוא בחר להסתפק בהגשת תעודת עובד ציבור, בה פורטו פעולות הגבייה שנעשו, כאשר האחרונה בוצעה בשנת 2021. ב"כ המשיב טען כי מוטל היה על הנאמן להביא ראיות, בהתאם להנחיות בית המשפט העליון בהחלטה מיום 5.3.2023, בעוד שהנאמן טען כי מאחר והמשיב העלה את טענת ההתיישנות, עליו להוכיח את התקיימות התנאים הנדרשים, לרבות ביחס לשאלה מה ידעה המדינה ומה היה ביכולתה לדעת על אודות עילת התביעה, כמו גם על יכולת החברה לפרוע את חובה. עוד נטען מטעם הנאמן כי הליך החדל"ת נפתח בעקבות בקשת החברה, שהוגשה באמצעות המשיב, ובגדרה הצהירה החברה על החוב ולפיכך חלה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות וכן נוצר השתק המונע מהחברה ומהמשיב לטעון להתיישנות החוב, בבחינת השתק שיפוטי. בסיום הדיון ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, כדלקמן:
"לאור טענות הצדדים בדיון היום, מצאתי שיש להורות על הגשת סיכומים בכתב, לצורך ההכרעה בבקשה העומדת על הפרק. לא מצאתי לדון ולהכריע בטענות מקדמיות או טענות סף, הן לאור השלב שבו הליך זה מצוי והן לאור מורכבות הסוגיות שעל הפרק."
- הצדדים הגישו סיכומים ועתה הגיעה השעה להכריע בבקשה למתן הוראות.
טענות הצדדים בתמצית
- בסיכומים מטעם הנאמן נטען כי על פי פסק הדין הפלילי של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, המשיב פעל "בדרך לא דרך" עת היה אמון על ניהול החברה והתנהלותו הביאה לחיוב החברה בקנס. נטען כי התנהלות פלילית של נושא משרה אינה יכולה לבוא בהלימה לקיום חובותיו כלפי החברה לפי דיני החברות והדין הכללי ומשכך, מבקשת החברה להיפרע מידי המשיב בגין התנהלותו אשר הסבה לחברה נזק.
- לעניין טענת ההתיישנות טען הנאמן כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה; כי פסק הדין הפלילי לא התיישן; כי עילתה של החברה כלפי המשיב לא התיישנה, בין היתר, לנוכח הטענה כי המדינה לא אחזה בעילה כנגד המשיב מכוח הפרת חובותיו כלפי החברה וכן על רקע העובדה כי לא המדינה היא שפתחה בהליך החדל"ת, אלא החברה והמשיב בעצמם. כמו כן, הודגש כי החוב כלפי המדינה הוא חוב דחוי ולא יתכן כי נושים הקודמים בסדר הנשייה לא ייפרעו כלל, מחמת טענות כלפי נושה אחר (המדינה, שחובה הוא דחוי).
- לעניין סוגיית "הסיכון הכפול", נטען כי הטענה לא הועלתה בתגובת המשיב; כי מדובר בטענת הגנה בפלילים ולא בהליך אזרחי; וכי בקשת החברה להיפרע מן המשיב, אינה מהווה "עונש".
- בסיכומים מטעם המשיב נטען בסוגיית ההתיישנות כי בעקבות החלטת בית המשפט העליון ברע"א 707/23 ניתנה למדינה האפשרות להביא לנאמן את העובדות והנסיבות המצדיקות את מחדלה במשך 20 שנה לגביית החוב באמצעות הטלת אחריות אישית על המשיב. נטען כי מאחר ולא הוגשו ראיות מטען המדינה (או הנאמן), דין טענת ההתיישנות להתקבל, שכן נטל הבאת הראיות ונטל ההוכחה מוטל על הטוען לקיומו של החריג לכלל בדבר התיישנות תביעה אזרחית לאחר 7 שנים.
- לטענת המשיב, קיומה של עבירה בהעסקת עובדים ללא היתר, אינו מהווה ניהול חברה במרמה והניהול של המשיב לא יצר חוב, אלא מדובר בקנס עונשי.
- בפן הדיוני נטען מטען המשיב כי הסיכומים נועדו לסוגיית ההתיישנות בלבד לאור הצהרת הנאמן בדיון כי אין בכוונתו להביא ראיות ואילו הנאמן חרג מהוראת בית המשפט וכלל בסיכומיו סוגיות החורגות מעניין ההתיישנות.
- הממונה הגיש עמדה מפורטת בכתב, לאחר הגשת סיכומי הצדדים (הנאמן והמשיב). ראשית, הממונה טען כי לא הייתה על המדינה חובה לנקוט בהליך משפטי שמטרתו לאכוף את הקנס, מעבר לנקיטת ההליכים על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז לגביית קנסות). נטען כי מעת שהפך הקנס הפלילי לחלוט והועבר הטיפול בגבייתו למרכז לגביית קנסות, הסתיים טיפול המדינה בכובעה כתובעת ועבר לטיפול המדינה בכובעה כאוכפת.
- בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות טען הממונה כי המשיב היה נושא משרה יחיד בחברה ואין בנמצא נושא משרה נוסף ותמים שהיה יכול לנקוט בהליך כנגד המשיב ועל כן, ניתן היה לפעול כנגד המשיב רק לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים ומינוי נאמן.
- לטענת הממונה, בכל הנוגע לחובת הזהירות וחובת האמונים של נושא המשרה (המשיב), יש להתרכז בשאלה האם המשיב הפר את חובת הזהירות. בשאלה זו סבר הממונה כי יש בהתנהלות המשיב משום הפרה של חובת הזהירות, לאור הרשעת החברה והמשיב בהעסקת עובדים זרים ללא קבלת היתר, בניגוד לחוק.
- מכאן פנה הממונה לבחון את השאלה, האם יש מקום להטיל על נושא המשרה את החוב הנעוץ באי תשלום קנס פלילי. הממונה ציין כי בהליך חדלות פירעון הוחרגו קנסות פליליים ממארג הנשייה וטען כי יש מקום לסייג את החבות בהליכי חדלות פירעון אשר מטרתם הינה מימוש נכסי החברה לטובת נושיה ולא סיוע בעקיפין לגביית קנס פלילי, שהינו כלי אכיפתי ולא נזק.
- לבסוף, טען הממונה כי חיובו של המשיב באופן אישי משמעותו, בעקיפין, חיובו בקנס שהושת על החברה בהליך הפלילי, בנוסף על הקנס האישי שהוטל ושולם על ידו, בניגוד לעקרון "הסיכון הכפול".
- ניתן לסכם את עמדת הממונה כך: לדעתו, עלה בידי הנאמן "לצלוח את המכשול" של הטענות המקדמיות, אולם יש לדחות את בקשת הנאמן, מאחר ולא קמה עילה לחיוב המשיב באופן אישי בקנס שהושת אל החברה במסגרת גזר הדין הפלילי.
דיון והכרעה
- דרך הילוכנו תהיה כדלקמן: תחילה נדון בטענות המקדמיות של המשיב, בדבר התיישנות וסיכון כפול. לאחר מכן, נבחן את טענת הנאמן בדבר הפרת חובת הזהירות מצדו של המשיב. לבסוף, נבחן את משמעות העובדה כי עיקר החוב הנטען נובע מקנס פלילי שהוטל על החברה, בצד הקנס הפלילי שהוטל על המשיב, באותו הליך.
סוגיית ההתיישנות
- בית המשפט העליון קבע בהחלטה מיום 5.3.23 כי יש מקום לבחון מה ידעה המדינה או מה יכולה הייתה לדעת על אודות עילת התביעה וכן מה ידעה המדינה או יכולה הייתה לדעת על אודות יכולת החברה לפרוע את חובה. עוד נקבע כי יהיה מקום להביא בחשבון כי המדינה התוודעה למעשיו של המשיב בכובעה כמאשימה בהליך הפלילי ולא בכובעה כנושה אזרחית וכי החוב נובע מקנס שהוטל בהליך הפלילי ולא בחוב אזרחי. נקבע, כי בהתחשב בנסיבות הנ"ל יידרש בית משפט זה לברר האם ומתי היה על המדינה לנקוט בהליך משפטי שמטרתו לאכוף את תשלום הקנס שהוטל על החברה – על המבקש. בנוסף, נקבע כי יהיה צורך לבחון האם מחדלה של המדינה מלפעול נגד החברה ונגד המבקש לאורך תקופה ממושכת מוביל בהכרח למסקנה לפיה זכותה לעשות כן התיישנה.
- במסגרת הדיון שהתקיים ביום 19.3.24 לא הובאו ראיות ולא נשמעו עדים, למעט הגשת תעודת עובד ציבור מיום 12.2.23. לפני שנדון בתוכנה של תעודת עובד הציבור, יש לבחון על מי מוטל היה הנטל להביא ראיות בסוגיות שפורטו לעיל על ידי בית המשפט העליון. מי שהעלה את טענת ההתיישנות היה המשיב, כטענת הגנה בפני תביעת הנאמן. כדי להצליח בטענת ההתיישנות, על המשיב להוכיח כי מעשיו התגלו לגורם רלבנטי אחר (למשל, נושה), שיכול היה להגיש תביעה בשם החברה ובהתאם, מירוץ ההתיישנות החל מהמועד שבו נודע לאותו גורם על מעשיו. הנאמן אינו נדרש להוכיח כי לא קיים גורם רלבנטי אחר שיכול היה להגיש תביעה בשם החברה. לפיכך, הנטל להוכיח כי המדינה הינה "גורם רלבנטי אחר", ושידיעתה על מעשיו של המשיב, שהובילו לחיובו בקנס פלילי, מתחילה את מירוץ ההתיישנות, מוטל על המשיב. מאחר והמשיב לא הביא ראיות בסוגייה זו, הדבר פועל לחובתו. בתעודת עובד הציבור שנחתמה על ידי טל מזרחי ביטון, מנהל ענף במרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה, פורטו הפעולות בהן נקט המרכז:
א. הוטל עיקול צד ג' בבנק במהלך השנים 2011, 2013, 2015, 2017, 2020 ו-2021.