ב. הוטל עיקול צד ג' במרכב"ה (מערכת מידע המצויה בשימוש משרדי הממשלה ויחידות הסמך) במהלך השנים 2011, 2013, 2015, 2017, 2020 ו-2021.
ג. נשלחה התראה לפני עיקול פיזי בשנים 2013, 2014, 2015, ו-2016.
ד. נרשמה הערת שעבוד על נכס בשנים 2013 ו-2014.
ה. הוטל עיקול צד ג' משכורת בשנים 2013, 2019 ו-2021.
ו. הוטל עיקול צד ג' – חברות ביטוח בשנת 2020.
ז. הוטל עיקול צד ג' – טאבו בשנת 2021.
ח. הוטל עיקול צד ג' – רמ"י בשנת 2021.
- המשיב טען במסגרת סיכומיו כי המדינה לא עשתה דבר במשך 20 שנה לגביית החוב, באמצעות הטלת אחריות אישית על המשיב. בהקשר זה ניתן לקבוע כי המדינה לא ישבה בחיבוק ידיים במהלך השנים, לאור הפעולות שפורטו בתעודת עובד הציבור, וכי נעשו ניסיונות לגבות את הקנס הפלילי מהחברה. כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון, מדובר בגורם שיש לו עילת תביעה נגד החברה (במקרה שלנו, יש למדינה זרוע לאכיפת קנסות פליליים) ועל כן מצופה ממנו לפעול לגביית החוב מהחברה ולא מנושאי משרה בה. רק במסגרת הליך לפירוק החברה יכול נושה לפעול להטלת אחריות על נושא משרה בחברה. האם המדינה ידעה או שיכולה הייתה לדעת על אודות יכולתה של החברה לפרוע את חוב הקנס? האם הייתה חובה על המדינה ואם כן, מתי, לנקוט בהליך משפטי שמטרתו לאכוף את תשלום הקנס (שהוטל על החברה) על המבקש? המשיב לא הביא ראיות בסוגיות אלה ואף לא הצביע על מועד מסויים, שבו קמה חובת המדינה לנקוט בהליך משפטי של בקשת פירוק נגד החברה, מתוך מטרה לפעול להטלת אחריות לתשלום הקנס על המשיב. לטענת הממונה, משניתן גזר דין המחייב את החברה בתשלום קנס לטובת המדינה, עבר הטיפול בגבייה למרכז לגביית קנסות, שהינו גוף סטטוטורי על פי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה – 1995. נטען כי אף שחוק זה מאפשר למנהל המרכז לגביית קנסות לנקוט בפעולות אכיפה שונות, כגון מינוי כונס נכסים בידי הרשם לענייני המרכז (סעיף 7 לחוק), אין מדובר בחובה שהוטלה על המרכז לנקוט בהליכים נוספים. לטענת הממונה, מעת שגזר הדין הפלילי הפך חלוט וגבייתו הועברה לטיפול המרכז לגביית קנסות, הסתיים טיפולה של המדינה בכובעה כמאשימה ועבר לטיפולה בכובעה כאוכפת. המרכז לגביית קנסות לא זנח את גביית הקנס מהחברה, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור. לדידי, לא ניתן לקבל את הטענה כי מחמת העובדה שלא הוגשה על יד המרכז או על ידי המדינה בקשה לפירוק החברה, יש לראות במדינה "גורם רלבנטי אחר", אשר ידיעתו על מעשיו של המשיב (במסגרת ההליך הפלילי) מתחילה את מירוץ ההתיישנות. מצופה היה מן המדינה לפעול לגביית הקנס הפלילי מהחברה ולא מהמשיב, אשר גם עליו הוטל קנס בהליך הפלילי, אשר שולם על ידו. אינני סבור כי היה על המדינה לנקוט בבקשת פירוק (או בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים, אחרי כניסת חוק חדלות פירעון לתוקף) נגד החברה, במטרה להטיל את חוב החברה על נושא המשרה ששילם את הקנס האישי שנגזר עליו בהליך הפלילי, וכי אי נקיטת הליך זה, תוצאתה קבלת טענת ההתיישנות. זאת ועוד, כפי שציין הנאמן, החוב בגין הקנס הפלילי הוא חוב דחוי, בהתאם לסעיף 237 לחוק חדלות פירעון ומכאן שבהליך פירוק, ידה של המדינה הינה על התחתונה מול יתר נושי החברה. משמעות קבלת טענת ההתיישנות היא כי נושים הקודמים למדינה בסדר הנשייה, לא ייפרעו כלל, מחמת טענות כלפי המדינה, בנוגע לאי הגשת בקשת פירוק על ידה.
- זאת ועוד. בפי הנאמן טענה נוספת, המקימה השתק כלפי המשיב. בבקשה לצו פתיחת הליכים שהוגשה מטעם החברה, נטען כי נכון ליום הגשת הבקשה, סך חובות החברה נאמדים ב-2,422,028 ₪, בהתאם לדו"ח רשימת תיקים בהוצאה לפעול ובהתאם לדו"ח המרכז לגביית קנסות. מתוך סכום החוב הכולל, החוב בגין הקנס הפלילי עומד על למעלה מ-2 מיליון ₪. החברה לא ציינה בבקשתה לצו פתיחת הליכים כי החוב העיקרי הינו חוב שהתיישן ועל כן, קם השתק שיפוטי כלפי המשיב, לפיו מדובר בחוב קיים ולא בחוב שהתיישן.
- הנאמן הפנה את תשומת הלב להחלטה בבש"א (ת"א) 15737/03 חברת ג.א.מ – בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) נ' אריה ברנוביץ' ואח' (7.12.08). נטען כי באותו מקרה נושאי המשרה התנהלו באופן פלילי, ועקב כך הורשעו בהליך פלילי ובעל התפקיד ביקש לחייבם בפיצוי החברה בגין נזקים שנגרמו לה, כאשר וטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי נושאי המשרה נדחתה. באותו מקרה עתר מפרק החברה לפסק דין שיקבע כי נושאי המשרה נושאים באחריות אישית לכל חובות החברה וכן עתר לחיוב נושאי המשרה בפיצויים לחברה או להשבת כספים לקופת הפירוק. החלק הרלבנטי לענייננו כונה על ידי המפרק כ"פרשת החשבוניות הפיקטיביות". הוגש כתב אישום כנגד החברה ונגד המשיבים לבית משפט השלום בתל-אביב, אשר הורשעו בדין. בעקבות ממצאי החקירה בדבר החשבוניות הפיקטיביות הוציאו רשויות מע"מ לחברה שומה ואילו פקיד השומה הוציא לחברה שומה, בעקבות פסילת ספריה. בקשת המפרק התבססה על סעיף 373 לפקודת החברות ולחילופין, נטען כי ביצוע עבירות המס היווה הפרת חובת הזהירות וחובת האמון כלפי החברה לפי סעיף 374 לפקודת החברות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) בדונו בטענת ההתיישנות קבע כי לא ניתן לראות ברשויות המס משום גורם המעונין לעמוד על משמר זכויותיה של החברה ולא ניתן להטיל עליהן את החובה הנובעת ממעמד שכזה. באותו מקרה הליכי הערעור על השומות עיכבו את הליכי הגבייה. בהקשר זה נקבע כי גביית חובות מהחברה היא הפעולה הסבירה שיש לצפות כי נושה ינקוט בה נגד החברה. נקבע כי "ידיעת" שבין רשויות המס אודות התרמית, במועד שקדם לסיום ההליכים המשפטיים שבין רשויות המס אודות התרמית, במועד שקדם לסיום ההליכים המשפטיים שבין רשויות המס לבין החברה, הייתה חסרת כל נפקות, שהרי ממילא לא היה באפשרותן לגבות את חובות המס מן החברה באותו שלב. לפיכך, נקבע כי תקופת ההתיישנות לא חלפה במועד הגשת בקשת המפרק. כמו כן, נקבע כי אין מקום לייחס את הידיעה הנטענת של רשויות המס למפרק, בהעדר קשר בין המפרק לרשויות המס ("לא קשר הדוק ולא קשר מסוג אחר"). הנה כי כן, קיימים הבדלים לא מעטים בין עניין ג.א.מ לבין ענייננו. ראשית, מדובר היה בתביעת המפרק כלפי נושאי המשרה מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, כאשר הדגש היה בהוראת סעיף 373, בשונה מהמקרה הנדון בענייננו. שנית, לא ניתן היה לנקוט בהליכי גבייה נגד החברה, עקב קיומם של הליכי ערעור על שומות המס שטרם הסתיימו, בעוד שבעניינו ננקטו הליכי גביה נגד החברה. שלישית, מדובר היה בחוב מס של החברה כתוצאה משומות מס, ולא בקנס פלילי שנגזר על החברה. יחד עם זאת, בהחלט רלבנטית לענייננו הקביעה של בית המשפט המחוזי, לפיה, לא ניתן לראות ברשויות המס משום גורם המעוניין לעמוד על משמר זכויותיה של החברה וכי לא ניתן להטיל עליהן את החובה הנובעת ממעמד שכזה והיא לנקוט בבקשת פירוק של החברה.
- לבסוף, אתייחס לטענת הנאמן, לפיה טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בטענה זו אין ממש ולא היה לה מקום, אחרי שהטענה נדונה ונדחתה על ידי במסגרת ההחלטה מיום 14.12.22 ואחרי החלטת בית המשפט העליון בסוגיית ההתיישנות מיום 5.3.23.
- סיכום ביניים: לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את טענת ההתיישנות, לאור הקביעה כי אין לראות במדינה "גורם רלבנטי אחר". בנסיבות אלה, מירוץ ההתיישנות לא החל לפני מתן הצו לפתיחת הליכים ומינוי הנאמן, ועל כן, הבקשה הוגשה בטרם חלה התיישנות.
סיכון כפול:
- הממונה תמך בעמדת המשיב לפיה, משמעות חיובו באופן אישי (בעקיפין) בקנס שהושת על החברה, יש בו משום חיובו פעמיים באותו עונש, בניגוד לכלל כי אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד (סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982.
- טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בת"א בעניין ג.א.מ., שם נקבע כך:
"על אף אופיו העונשי של הסעיף [סעיף 373 לפקודת החברות], הרי שהסעד לו עותרת המבקשת הינו סעד אזרחי במהותו הנובע ממעשי המרמה המיוחסים למשיבים. לכן, אין לראות בכך כפל עונש ואף לא בגדר סיכון כפול".
- הנאמן טען בהקשר זה הן כי הטענה לא נכללה בתגובת המשיב לבקשה והן כי מדובר בטענה אשר מקומה בהליך פלילי, בעוד שענייננו הוא בבקשת החברה לחייב את המשיב בגין חבות אזרחית כלפיה, על פי דיני הנזיקין. צוין מטעם הנאמן כי מדובר בעילה של החברה כלפי המשיב ולא בעילה של המדינה כלפי המשיב.
- לאור ההחלטה בעניין ג.א.מ. ולאור טענות הנאמן בהקשר בו עסקינן, מצאתי לדחות את טענת המשיב בדבר "סיכון כפול" או בדבר "ענישה כפולה". אכן, ענייננו בחבות המשיב בתחום האזרחי, המבוססת על הפרת חובת הזהירות (כפי שיפורט להלן), ומשום כך, אין מקום לקבלת טענת המשיב.
הפרת חובת הזהירות
- לטענת הנאמן, פעילות המשיב בניגוד לדין, ברף הפלילי, באופן שגרם לחיוב החברה בקנסות, אינה עולה בקנה אחד עם חובות הזהירות והנאמנות בהן הוא חב כנושא משרה מכוח הוראות סעיפים 252-254 לחוק החברות. עוד נטען כי בהינתן האמור בסעיף 252 לחוק החברות, הרי שעל התנהלות המשיב חלות גם הוראות הדין הכללי על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. נטען כי הנזק שהסב המשיב לחברה מגולם בקנס שהושת על החברה ומכאן חבות המשיב כלפי החברה.
- בצדק ציין הממונה כי הנאמן לא טען להתנהלות המשיב בניהול החברה ביודעין במטרה לרמות את נושיה ולכן, סעיף 290 לחוק חדלות פירעון, העוסק בניהול במרמה של נושא משרה אינו רלוונטי לענייננו. אני מקבל את עמדת הממונה, לפיה אין מקום לחיוב המשיב מכוח סעיף 290 לחוק חדלות פירעון.
- ההוראה הרלבנטית לענייננו היא, אפוא, הוראת סעיף 289(א) לחוק חדלות פירעון, העוסק בהפרת חובה בידי בעל תפקיד בתאגיד. נוסח הסעיף הוא כדלקמן:
"מצא בית המשפט כי בעל תפקיד בתאגיד או מי שהיה בעל תפקיד הפר חובה כלפי התאגיד שמקימה עילה לחיובו בפיצוי, תשלום או השבת נכס לתאגיד, רשאי הוא לבקשת הנאמן או הממונה, לאחר מתן צו לפתיחת הליכים לגבי התאגיד, להורות לאותו אדם לפצות, לשלם או להשיב את הנכס לתאגיד".
- חובת הזהירות של נושא משרה קבועה בסעיף 252 לחוק החברות, שנוסחו הוא כדלקמן:
"א. נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].