עמש (ת"א) 63994-09-24 פלוני נ' אלמוני

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 7.4.24 (כב' השופטת לורן אקוקה בתמ"ש 63407-11-21) שדחה את תביעת המערער לפיה הוא בעלים של מחצית ממניות המשיבה 2 הרשומות ע"ש בנו - המשיב 1.

א.         רקע עובדתי

1. המערער (להלן גם: האב) הוא איש עסקים ובעליה של חברת א' בע"מ (להלן: א') שעוסקת בשיווק מזרונים ובין היתר, היא משווקת מזרון תחת המותג מ'. מאז שנת 2016, המערער מתגורר בארה"ב.
2. בשנת 2017 ניהל המערער מו"מ לרכישת מפעל לייצור מזרונים (להלן: המפעל) שהיה בבעלותו של מר צ' פ' (להלן: צ') בתמורה לסך של 250,000 ₪. לצורך ביצוע העסקה, הוקמה ביום 4.12.17 חברה חדשה בשם פ' בע"מ (להלן: החברה או פ').  בו ביום, נחתם הסכם מכר למכירת המפעל מצ' לחברה.
3. המערער שילם שליש מהתמורה, המשיב 1 (להלן: המשיב או הבן) שילם שליש מהתמורה ושליש נוסף שולם באמצעות הלוואה שנטלה החברה.
4. הבן נרשם כבעל המניות היחיד של החברה. מאז הקמת החברה, המערער היה מעורב בפעילות החברה והוא סייע, ליווה והדריך את הבן שהיה אז בחור צעיר ללא ניסיון בתחום.
5. ביום 16.9.20 שלח המשיב מכתב למערער וביקש לבצע התחשבנות בנוגע לתשלומים שמגיעים לטענתו לחברה בגין ייצור מזרונים עבור א'. ביום 3.10.20 המערער השיב שהחברה היא זו שחייבת כסף לא' ומאז נוצר סכסוך קשה בין המערער לבן.  הבן טען שהחברה בבעלותו המלאה ואילו האב טען שהוא שותף של הבן בחברה ומגיע לו לקבל מחצית מהמניות של החברה.
6. בעקבות סכסוך זה, המערער הגיש תביעה לבית המשפט קמא ועתר שבית המשפט יצהיר שפ' וכל הרכוש וזכויות חברה זו שייכים לצדדים בחלקים שווים מיום הווסדה וכפועל יוצא, יורה ביהמ"ש על רישומו של המערער כבעלים של 50% ממניות החברה.
7. המערער טען שהוא הגה את רעיון רכישת המפעל ויזם את ניהול המו"מ לרכישתו ובתום המו"מ הוא החליט לשלב את בנו במפעל כשותף. הבן היה באותה עת בחור צעיר כבן 22 שעבד כשכיר בא' שבבעלותו.  לטענת המערער, ההחלטה על רישום הבן כבעל המניות הבלעדי בחברה נבעה מכך שהוא עבר להתגורר בארה"ב והמהלך נועד על מנת לחסוך קשיים בירוקרטיים.  לדבריו, הוא אף ביקש מעורך דינו, עו"ד פרקש, להכין הסכם נאמנות בינו לבין הבן לפיו 50% ממניות החברה יוחזקו על ידי הבן בנאמנות עבורו.  אולם, עקב דרישות להגשת מסמכים רבים לרשויות המס לצורך ביצוע הסכם הנאמנות, הוא ויתר על חתימת הסכם נאמנות עם הבן וסמך עליו שאף שלא נחתם הסכם נאמנות, הבן לא יתכחש לכך שמחצית מהמניות שלו.  לטענת האב, הוא ליווה את פעילות החברה בכל שלב, ביצע פעולות רבות עבור החברה ונהג בה מנהל בעלים.  המערער ביסס את תביעתו בין היתר על תמלילי שיחות שנערכו בינו לבין המשיב, מהם הוא ביקש להסיק שהייתה הבנה והסכמה של הבן שהם שותפים בחברה ולאב מגיעים 50% ממניותיה.
8. המשיב טען מנגד שהוא הבעלים היחיד של החברה, הוא מחזיק ב-100% ממניותיה ומעולם לא הייתה כוונה אחרת ואף לא נחתם שום מסמך המעיד על בעלות משותפת בחברה. לטענתו, רכישת המפעל על ידו התאפשרה בין היתר בעזרת מתנה כספית שהעניק לו אביו, על מנת לסייע לו לבנות את עתידו הכלכלי.  לטענת המשיב, הוא למד מהבעלים הקודם - צ' - את אופן העבודה במפעל, הוא הכשיר את עצמו לתפקיד ועבד בייצור המזרונים משלב התפירה והחיתוך ועד ליצירת המוצר המוגמר.  לדבריו, הוא אף ניהל את החשבונות והשיווק של החברה.  האב תמך והדריך את הבן אולם לא הייתה שום שותפות בחברה אלא עזרה והכוונה של האב המנוסה בתחום המזרונים, לבנו.  התמיכה והליווי של האב אינם מעניקים לו שותפות בחברה.  גם הכספים שנתן לבן במתנה לצורך רכישת המפעל, אינם מהווים שותפות בחברה.
9. ביום 7.4.24 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (להלן: פסה"ד) במסגרתו נדחתה התביעה ונקבע שהמערער לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו לפיה הייתה הסכמה שהוא שותף ובעלים של מחצית ממניות החברה וכי הבן מחזיק במחצית המניות בנאמנות עבור אביו. נפסק שהכספים שהעביר האב לטובת רכישת המפעל ניתנו במתנה לבנו.
10. האב לא השלים עם פסה"ד והגיש את הערעור שלפנינו.

ב.         תמצית פסק הדין

1. טענת האב לפיה הוא בעלים של מחצית ממניות החברה, מנוגדת לרישום המניות ברשם החברות ובהיעדר הסכם נאמנות, הנטל המוטל על האב להוכיח את טענותיו הינו נטל כבד. האב לא עמד בנטל להוכחת תביעתו בדבר קיומן של הסכמות מפורשות בין הצדדים באשר לחלקו במניות החברה.  כמו כן, אין לקבל את טענות האב בנוגע לכספים שהועברו לידי הבן לטובת רכישת ההחברה ויש לקבל את עמדת הבן שמדובר במתנה שהעניק האב לבנו.
2. בהיעדר רישום האב כבעל מניות ובניגוד לרישום במרשם החברות, ניתן היה לקבל טענת נאמנות באמצעות הסכם נאמנות או באמצעות הוכחת קיומו של הסכם הנאמנות בעל פה. הנטל להוכיח בעלות במניות בניגוד למרשם, הוא נטל כבד.
3. החזקת נכס בנאמנות אינה מחייבת הסכם בכתב והפסיקה הכירה באפשרות של "נאמנות משתמעת". אולם, מדובר בהקלה בדרישות הפורמליות ועדיין מוטל על התובע הנטל להוכיח את הנאמנות בראיות מספיקות.  בענייננו, האב לא עמד בנטל להוכיח את זיקת הנאמנות.  גם לשיטת האב עצמו, לא היה מקום לוותר על דרישת הכתב ואף הוא מצא לנכון לעלות את הדברים על כתב במסגרת הסכם נאמנות שהכין עורך דינו, שלבסוף לא נחתם.  ויתור התובע על חתימת הסכם נאמנות, מצביעה על כך שמדובר היה במתנה.  גם מעדותו של עו"ד פרקש עולה שבשיחה שהתקיימה עם הבן, נושא הנאמנות נדון באופן כללי בלבד.  "עדותו של התובע בהקשר זה לא מהימנה ואינה מתיישבת עם המועדים וסדר הדברים הנכון".  לא מתקבלת גרסת האב לפיה הבן ידע על קיומו של הסכם הנאמנות, הגם שלא נחתם.
4. העובדה שניתן היה לרשום את המניות על שם האב והוא לא עשה כן, אלא רשם את כל המניות על שם הבן, מעידה שהאב התכוון לתת את המניות במתנה לבנו. האב טען שבזמן אמת הוא ניהל את המו"מ לרכישת המפעל והוא היה מעורב בכל שלב ושלב.  לדבריו, הוא לא רשם את המניות על שמו בשל מגוריו בארה"ב ומטעמי נוחות, אולם לא הייתה כל מניעה לרשום על שמו את חלקו (לטענתו) במניות, בייחוד שהיו מעורבים במו"מ אנשים מטעמו.  האב בחר שלא להיות בעלים במשותף עם בנו וויתר על זכויותיו בחברה.  הטעמים הבירוקרטיים עליהם ביסס האב את רישום מלוא המניות של שם הבן, אינם מתיישבים עם עדויות העדים שהעידו והיו מעורבים במו"מ לרכישת המפעל.  הם אינם מתיישבים גם עם העובדה שהאב עצמו מנהל את א' אף בשבתו בארה"ב.
5. לא ניתן לשלול את האפשרות שאכן כוונת האב הייתה לשתף את בנו ברכישת המפעל ולהפוך אותו לשותפו. אולם, כוונות אלו נותרו אצל האב, ללא שסוכם דבר באופן מפורש והבן הסתמך בפעולותיו על היותו בעל המניות היחיד בחברה.  התנהלות האב והיעדר הסדרת הנאמנות, מלמדת על כוונתו של האב שלא להיות בסופו של דבר בעל מניות.  ככל שהייתה לאב כוונה להיות שותף של הבן, כוונה זו נותרה בידיעת האב ואולם היא לא יצאה לפועל ולימים נזנחה.
6. רצונו של האב לערוך הסכם נאמנות ובקשתו מעו"ד פרקש להכין את ההסכם, עומדים בניגוד לטענותיו בדבר יחסי האמון העמוקים ששררו בינו לבין בנו. אם היו יחסי אמון, לא היה מוצא האב צורך בהכנת הסכם נאמנות.  העובדה שהסכם הנאמנות לא נחתם, מעידה שלא היה "קיבול" להצעת האב ומחזקת את גרסת הבן לפיה הוא לא הסכים שיהיה לו שותף והוא לא החזיק בנאמנות את המניות עבור האב.  האב לא הוכיח מה הטעם שעמד במוקד רכישת המפעל והתאגדות החברה תחת בעלותו הבלעדית של הבן, אלא אם הוא התכוון לתת לו את הכספים במתנה לרכישת המפעל ולסייע לו בתחילת דרכו המקצועית.
7. מהראיות והעדויות עולה שלא הוכח שהאב נהג בחברה מנהג בעלים. האב לא הוכיח את מעורבותו, מעבר לסיוע בהתאגדות החברה והליווי בתחילת הדרך.  לא הוכחה מעורבות בחלקים הפעילים של ניהול עסקיה של החברה ולא הייתה לאב שליטה ממשית בחברה.
8. גם הסיוע הכספי לטובת קבלת מסגרת אשראי מעידה על רצון האב לסייע לבן בתחילת דרכו ולא כחלק מהיותו של האב בעל מניות בחברה. ניהול חלק מהמותג מ' עם פ' והמעורבות המשפחתית בעסקים השונים, אינם מלמדים על בעלות במניות החברה.
9. הצוואה שהציג האב, שבה מניות החברה לא מוזכרות כחלק מרכושו, מלמדת שבזמן אמת, בעת עריכת הצוואה, האב ידע שאין לו מניות בחברה. גם העדים שהביא האב לסייע בתביעתו, לא נתנו הסבר מדוע בוצע רישום המניות בחברה ע"ש הבן בלבד.
10. מעיון בתמלילי השיחות שצורפו ע"י האב, מצטיירת תמונה לפיה הבן לא הבין וגם לא קיבל את אביו כשותף מלא בחברה. כשהבן החל לפתח בגרות ועצמאות עסקית, הוא ביקש לנהל את החברה בצורה מסודרת ואז פנה לאביו וביקש להסדיר את החוב ואת העירוב שנוצר בין א' והמותג מ', לבין עסקיה של פ'.
11. הדברים באו לידי ביטוי בשיחה מיום 12.5.20. השיחה מחדדת את הפער בין הצדדים.  היה מצופה מהאב - כמי שלקח את הבן תחת חסותו והוא בעל ניסיון עשיר, בעוד הבן נעדר ניסיון והבנה בתחום - להבהיר לבן במפורש שמחצית מהמניות יוחזקו עבורו בנאמנות.  היה עליו להסביר זאת כראוי לבן ומצופה היה להעלות הסכמות אלו על הכתב.
12. טענת השותפות עלתה מצד האב רק בעקבות המחלוקת העסקית בין השניים. מהשיחות שנערכו בין הצדדים עולה שנקודת השבר בין הצדדים לא נבעה מחזרת הבן מההסכמות עם אביו, אלא משום ש"לא נסגרו הקצוות" באשר לאופי ההתקשרות ביניהם ולחלקו של כל אחד בפ'.  מקור הסכסוך אינו המחלוקת בדבר השותפות בפ' אלא ביחס להתחשבנות הכספית בין פ' לא', שהובילה להפסקת קשרי העבודה בין החברות ולהרחקת האב מהמפעל.
13. משהאב לא עמד בנטל להוכחת תביעתו לפיה הייתה הסכמה שמחצית מהמניות יוחזקו ע"י בנו בנאמנות עבורו, דין תביעתו להידחות. לאור העובדה שמתנהלים עוד הליכים בין הצדדים ומתוך תקווה לשיקום היחסים המשפחתיים, יחויב האב בהוצאות בסך של 20,000 ₪ בלבד.

ג.          תמצית טענות המערער

1. שגה ביהמ"ש קמא כשקבע שהכספים שהעביר המערער ניתנו למשיב במתנה. בכתב ההגנה ואף בחקירות לא הוזכרה ולא הובאה כל הוכחה או ראיה לפיה הבן סבר שמדובר במתנה שקיבל מהאב.  במשך שלוש שנים, היה המערער מעורב ופעיל ללא הרף בניהול החברה.
2. המערער הציע למשיב לשלב אותו כשותף שווה יחד עמו. בשל יחסי הקרבה והאמון הרב ששררו בין המערער למשיב, המערער לא ראה צורך לחתום על הסכם נאמנות ביחס למניות השייכות לו בחברה, וזאת, על אף שהוכן נוסח הסכם נאמנות.  חרף היעדר הרישום של מחצית מהמניות ע"ש המערער, המערער נהג בחברה מנהג בעלים וזאת למן הרגע הראשון שהגה את רעיון רכישת המפעל, כשהמטרה המוצהרת הייתה רכישת מפעל אשר יפעל תחת ניהולה של חברה בבעלות משותפת שווה בינו לבין המשיב.  המערער אף הוכיח את טענותיו באמצעות העדת עדים רבים וחיצוניים שהעידו על הכוונה הזאת.  מנגד, המשיב לא הביא כל עד חיצוני שיכול היה לתמוך בטענותיו, פרט לאחותו שהוכח במהלך החקירה שהיא כועסת על אביה, מאחר שהגיש את התביעה כנגד אחיה.
3. המערער הוא שניהל את כל המו"מ לרכישת המפעל והקשר עם צ' מקורו במערכת היחסים שהייתה לו עמו במשך שנים רבות, מתוקף היותו המנהל של א'. למשיב לא היה כל חלק ביזום הרכישה ובמו"מ לקראתה.
4. ביהמ"ש קמא התעלם מהיגדים חשובים שעלו במסגרת שיחה טלפונית קריטית שהתנהלה בין הצדדים ביום 12.5.20 (להלן: השיחה מיום 12.5.20) במסגרתה הודה המשיב שהחברה הינה שותפות שווה של שני הצדדים. השיחה התקיימה כשנתיים וחצי לאחר הקמת החברה וכחצי שנה לפני שהמשיב שלח למערער את המכתב שהחל את הסכסוך ביניהם.  ביהמ"ש קמא התעלם מהודאתו של המשיב שאמר למערער בקשר לטענתו בדבר קיומה של שותפות "אתה צודק".  בשיחה מיום 12.5.20 אמר המשיב למערער: "לא, מה שמ-, מה שמוסכם, באופן פורמלי, כן? אני רק עומד בהסכמים גם אם הם לא חתומים על דף נייר,..  שאתה שותף חמישים אחוז, ואני שותף חמישים אחוז ועקב זה שאני עובד במפעל, אני גם מקבל משכורת".
5. עוד התעלם ביהמ"ש קמא מהיגדים נוספים בהם אישר המשיב באופן מוחלט שמדובר בשותפות. לדוגמא, כשהמשיב אמר שהוא עומד בהסכמים גם אם הם לא חתומים, כשהכוונה היא להסכם הנאמנות שערך עו"ד פרקש ושלא נחתם לבסוף.
6. ביהמ"ש קמא התעלם מכך שהמשיב לא סיפק הסבר משכנע מדוע שיתף את המערער בחלוקה שווה של עשרות אלפי ₪ שהתקבלו במזומן מעסקאות רבות שבוצעו בקשר למזרוני פ'. מדוע שהמערער יקבל לידיו כספים של החברה אם היא אינה שייכת לו? הדברים עלו בשיחה טלפונית בין המערער למשיב מיום 2.9.19 (להלן: השיחה מיום 2.9.19) במסגרתה תועדה חלוקה שווה של כספי מזומן שהצטברו בחברה כתוצאה ממכירת מזרני פ'.  לטענות בנוגע לסיבה לחלוקת הכספים השווה, השיב הבן בתירוץ קלוש לפיו "אבא אמר לי".
7. ביהמ"ש קמא התעלם גם מהעובדה לפיה המערער הוא זה שקבע את המחירון של פ', את ההנחות ואת תנאי המכירה וכן החליט בנושאים רבים אחרים ומהותיים בחברה.
8. גם בכל הנוגע להסכם הנאמנות שהוכן ולא נחתם לבסוף, התעלם ביהמ"ש מהעדויות. הן מעדותו והודייתו של המשיב שאכן שוחח עם עו"ד פרקש בנוגע להסכם הנאמנות והן מעדותו של עו"ד פרקש בנוגע לעריכת הסכם הנאמנות.  אם מדובר היה במתנה, מדוע המערער יזם עריכת הסכם נאמנות? הסיבה שבגינה לא נחתם ההסכם בסופו של דבר אינה עקב זניחתו של המערער את הרעיון, אלא מהטעם שעו"ד פרקש דרש מהמערער לספק מסמכים רבים והדבר היה קשה למערער שמתגורר בארה"ב, וכן בשל האמון הרב ששרר בין הצדדים.  ישנם מקרים רבים בהם בני משפחה לא עורכים ביניהם הסכמים מתוך אהבה ואמון, וההתנהלות השוטפת והמשותפת היא המעידה על כוונת הצדדים.
9. שגה ביהמ"ש קמא שהתעלם מהשליטה המוחלטת של המערער בחברה, מאופן הצגת החברה באתר החברה ככזו השייכת למשפחת ל', מכך שעובדי החברה נשאו על מדיהם את סמלי החברות המשותפות וכן מההשקעה הכספית הרבה שהשקיע המערער בחברה.
10. בשום שלב לפני פרוץ הסכסוך, המשיב לא מנע מהמערער לעשות שימוש במתקני החברה, להיכנס לאתר הבנק של החברה, לבצע העברות כספיות מחשבון החברה ולחתום על מכתבים בשם החברה. הבן לא ביקש מהמערער לבטל את ערבותו לחשבון החברה ולא מנע ממנו לנהוג בחברה מנהג בעלים.
11. גם בברכות יום ההולדת שהעביר המשיב למערער, הוא מציין באופן ברור ומפורש שהמערער מנהל הכול מרחוק. כמו כן, הוא תיאר את החברה כ"בייבי שלנו" וברור מהדברים שהמערער הוא שותף ואחד מהבעלים.  גם טענות המשיב לפיהן הוא לא הרוויח כלום מרכישת המפעל אינן נכונות, והוכח שהוא הרוויח סכומי כסף גדולים.
12. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקבוע שהמערער יירשם כבעלים של מחצית המניות בחברה ויש לחייב את המשיב בהוצאות.

ד.         תמצית טענות המשיב

1. בית המשפט קמא לא התעלם מטענות המערער אלא בחן את הטענות וקבע לגביהן קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות ברורות. ביהמ"ש קמא קיבל את המסכת העובדתית שהביא המשיב ואימץ אותה.  ביהמ"ש קמא קיבל את הטענה העובדתית, שמי שעבד וייצר את המזרונים שזו מטרת החברה – היה רק המשיב.  עוד קיבל ביהמ"ש קמא את הטענה העובדתית לפיה המערער התעניין בחברה רק עד לגבול מסוים, הגבול שבו הוא וא' יכולים להרוויח ולנצל את פ' ואת המשיב.

2. ביהמ"ש קמא קיבל את הטענה העובדתית שהמניות נרשמו במלואן על שם המשיב ולא נעשה דבר לשנות זאת. נקבע שמדובר במתנה שניתנה מהאב לבן ואף אם האב חשב לערוך הסכם נאמנות ביחס לחצי מהמניות, הוא זנח רעיון זה והעניין עלה שוב רק לאחר שהמשיב דרש מהמערער להסדיר את ההתחייבויות הכספיות והפעילות העסקית בין פ' לא'.  בנוסף, ביהמ"ש קיבל את הטענה העובדתית לפיה מאופיו של המערער מצופה היה שינקוט במעשים על מנת לתקף את כוונתו שהחברה תהיה בבעלות משותפת והוא לא עשה כן.
3. חוסר אמינותו של המערער ניכר. הוא נתן עדות שקר כשנשאל על שכ"ט ששולם לעו"ד פרקש.  הוא טען ששילם לעו"ד פרקש עבור עריכת הסכם הנאמנות, בעוד עו"ד פרקש העיד שמדובר בתשלום בגין יעוץ שהוא נתן למערער בקשר לתביעה שהגיש נגד המשיב.
4. אף אחד ובכלל זה המערער, לא עמד על דוכן העדים ואמר שהיה תנאי ברור וחד משמעי לפיו מחצית מהמניות יהיו של המערער ובבוא היום על המשיב להשיבן. המערער אף לא נתן כל הסבר הגיוני מדוע זנח את הסכם הנאמנות ולא החתים את המשיב עליו.  אף אחד מהעדים גם לא העיד שידע שיש למערער איזושהי זכות במניות החברה.
5. לפי הרציונל של המערער - שלטענתו הוא קבע והיה אחראי על כל הנושאים החשובים בחברה - הוא אמור היה להיות הבעלים של 100% ממניות החברה ולא רק של מחצית מהמניות.
6. יחסי הכוחות בין הצדדים לא היו שווים במועד רישום המניות על שמו של המשיב. המערער היה הרוח החיה מאחורי כל העסקה ושלט בכל ולפיכך, מדוע הוא רשם את כל המניות על שם המשיב?.  המערער יכול היה לשנות את רישום המניות לאורך כל השנים עד ליום 16.9.20, כאשר המשיב פנה אליו בדוא"ל לגבי החוב.  רק ביום 10.10.20 בשיחה בין הצדדים שהמערער הקליט, הוא הזכיר לראשונה את טענת הנאמנות.  חקירתו של המערער מלמדת שהוא נתן לבנו מתנה.  משנתן המערער את המתנה והיא הושלמה, אין הוא יכול לחזור בו ממנה.
7. ככל שהייתה למערער כוונה לערוך הסכם נאמנות, הרי שבזמן אמת הוא חזר בו מכוונתו זו וזנח אותה והחליט לתת את כל המניות לבנו, "בלי כוכביות ובלי סייגים". המערער חשב על הקמת נאמנות ואולם החליט לבסוף שלא תהיה נאמנות.  עו"ד פרקש העיד שהוא הסביר למשיב על הנאמנות אבל הוא לא הראה לו כל מסמך או טיוטת הסכם.  המערער החליט בסופו של דבר שלא להפעיל מנגנון נאמנות.
8. יש לדחות את טענות המערער לפיהן הוא נהג מנהג בעלים בחברה ומשכך יש לו זכויות במניות. מדובר בטענה משפטית שגויה.  יש להפריד בין בעל מניות בחברה לבין נושא משרה.  כפי שהמשיב אינו בעל המניות בא' למרות שהיה מנהל, דירקטור ובעל ייפוי כוח בחשבון הפרטי והעסקי ו"נהג מנהג בעלים" בא', כך המערער אינו בעל מניות בחברת פ' רק בגלל שהוא פעל וסייע רבות לחברה ולמשיב.
9. המערער רק רצה שיהיה מישהו שייצר עבורו מזרונים כדי שיוכל למכור כמה שיותר מזרוני מ', "הוא רצה מישהו שיעשה את העבודה וישתוק". לשם כך, האב היה צריך את המשיב ולכן הוא לימד אותו כיצד לנהל את המפעל.  כל מה שהמערער טוען שהוא עשה בחברה, הוא רק "המעטפת החיצונית", בעוד המשיב הוא זה שייצר את המזרונים והפעיל את העסק.
10. באשר לשיחה מיום 12.5.20 עליה מבסס המערער את עיקר טענותיו בערעור - ביהמ"ש קמא הקדיש לה דיון מעמיק ומפורט ובסופו קבע שדווקא מהשיחה עולה שהיה ראוי שהמערער - שהוא בעל הניסיון לעומת בנו חסר הניסיון - היה מבהיר את מצב הדברים ואף מעלה את ההסכמות על הכתב. ציטוטים מהקלטות יכולים להיות חרב פיפיות, וכשהציטוט מתאים המערער נסמך עליו וכשהדבר לא מתאים לו, הוא לא נסמך על ההקלטה.  גם כאשר מאזינים להקלטה מבינים שאין הכוונה לכך שלמערער יש 50% מהמניות.  המניות לא מוזכרות כלל בשיחה.
11. בכל הנוגע לחלוקת המזומנים – המשיב השיב בצורה כנה שבעניין זה הוא עשה מה שאביו אמר לו וביהמ"ש האמין לו. תשובה זו עולה בקנה אחד עם מה שאירע במציאות.  כל מה שהמערער אמר למשיב, המשיב עשה.  זו הייתה צורת ההתנהלות ביניהם וכך היה גם כשהמערער "גנב את הבן שלו", והמשיב כלל לא הבין זאת והעביר לו כספים.  המערער מנסה כעת להשתמש בתמימות של המשיב כנגדו.
12. אף הצוואה שהציג המערער ושנחתמה על ידו בשנת 2019, מחזקת את הטענה שהוא ידע שאין לו זכויות במניות פ', שכן הוא לא נתן כל הסבר מדוע מניות פ' אינן מוזכרות בצוואה. גם העדים צ' ול' שהעידו מטעם האב, לא שמעו מהמערער שחלק מהמניות יהיו שלו ולא שמעו על הסכם נאמנות.  גם יתר העדים שזימן המערער – זוגתו ועו"ד פרקש - לא העידו שהמערער אמר להם שיש לו 50% מהמניות.
13. לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

ה.         דיון והכרעה

1. פסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות רבים. הלכה היא כי: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים.  כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד" (רע"א 9304/17 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (4.1.2018)).