כפי שנקבע בע"א 6798/16 בועז תודאל לייבוביץ נ' אליהו יורש (26.9.2017):
"כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים".
- במקרה דנן, אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר שמע את העדים, התרשם מהם באופן בלתי אמצעי, ניתח בהרחבה את העדויות והראיות וקבע ממצאי עובדה ומהימנות.
- כפי שנקבע לא אחת, למשל בת"א (חיפה) 1081/07 בחן מכון ומוסך לארכב נ' סמיר אור (5.12.12): "כך או כך ברי כי על הטוען לזכויות במניותיה של חברה שאינן רשומות על שמו מוטל נטל כבד לשכנע כי הרישום אינו משקף את הזכויות לאשורן ואף כי טרם נרשם כבעל מניות יש להכיר בזכויותיו".
גם בה"פ (מחוזי י-ם) 55724-04-13 יצחק איפרגן נ' ז'ררד מאיר ברנס (24.12.14) ציין ביהמ"ש כי: "...ככלל "מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו" (סעיף 133(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999; להלן: "חוק החברות"). עוד קובע חוק החברות כי "בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה" (סעיף 176 לחוק החברות). בעניין רישום פעולות מסוימות ברשם החברות נקבע זה כבר כי "הן פעולות דקלרטיביות ולא קונסטיטוטיביות"...עם זאת, נקבע כי הרישום ברשם החברות הוא בגדר "ראיה קבילה בעלת משקל"... משקלם המצטבר של כל אלה מביא אכן לכלל המסקנה כי המבקש מבית המשפט ליתן סעד הצהרתי העומד בניגוד לרישום ברשם החברות "מחויב בנטל הוכחה מוגבר" (ראו דברי כבוד השופטת ע' ברון בת.א (ת"א) 223/08 בדיחי נ' מיוסט, מיום 21.5.12, בפסקה 20 לפסק-הדין). העולה מכל האמור לעיל הוא כי על המבקש מוטל נטל הוכחה נכבד ביותר, כאשר עליו לשכנע את בית המשפט כי הרישום ברשם החברות אינו משקף את המציאות. לאמיתו של דבר, הנטל במקרה דנא כבד שבעתיים, מאחר ואין חולק שהמבקש הוא זה שביצע את הרישום ברשם החברות".
ראו גם: תא (ת"א) 19412-11-18 דני איתן נ' עידן אברהם (8.3.20) פסקה 30.
- מסקנת בית המשפט קמא לפיה המערער לא הוכיח שהיה הסכם לפיו המשיב החזיק עבורו בנאמנות מחצית ממניות החברה, מושתתת על נימוקים רבים ומשכנעים שאין כל הצדקה להתערב בהם. בין היתר, קביעה זו מבוססת על ממצאים ושיקולים אלו:
לאור העובדה שהמערער טוען שרישום המניות אצל רשם החברות אינו נכון, הנטל המוטל עליו כבד. שהרי, סעיף 133 (א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 קובע כי: "מרשם בעלי המניות יהיה ראייה לכאורה לנכונות הרשום בו".
- למרות שעו"ד פרקש הכין הסכם נאמנות, ההסכם לא נחתם. רעיון הנאמנות לא קודם ולא יצא אל הפועל והעובדה שהוא לא נחתם, מלמדת שרעיון הנאמנות נזנח.
- לפי עדות עו"ד פרקש, נערכה שיחה בינו לבין המערער והמשיב שבה דובר על נושא הנאמנות באופן כללי בלבד ובאותה עת, אף טרם הוכנה טיוטת הסכם הנאמנות.
- עדותו של המערער לפיה הוא שילם בנפרד לעו"ד פרקש על הכנת הסכם הנאמנות לא מהימנה וסותרת את עדותו של עו"ד פרקש לפיה הוא כלל לא גבה שכר טרחה עבור הכנת הסכם הנאמנות. גם לא מתקבלת גרסת המערער לפיה הבן ידע על קיומו של הסכם נאמנות שהוכן.
- העובדה שהמערער רשם את כל המניות ע"ש המשיב מלמדת שהוא התכוון להעניק לו את כל המניות במתנה ולא להיות בעל מניות בחברה. על פי הפסיקה, אין לתת יד למי שטוען שהרישום הוא פיקטיבי ואינו מציג את המצב האמיתי. אין מחלוקת שמי שביצע את הרישום היה המערער.
- לא ניתן הסבר מספק מדוע היה צורך שמחצית המניות יירשמו בנאמנות עבור האב ומדוע לא נרשמו המניות מלכתחילה מחצית לכל אחד מהצדדים? הסברו של המערער לכך שלא רצה להיות רשום כבעל מניות בחברה מאחר שהוא מתגורר בארה"ב, אינו מספק. שהרי, המערער ניהל את א' שהוא הבעלים היחיד שלה למרות שהוא מתגורר בארה"ב וזאת בסיוע הבן שהיו לו זכויות הרשאה וייפויי כוח בחברה זו. לפיכך, מדוע המערער לא יכול היה לפעול בדיוק באופן זה גם ביחס לחברה? מדוע היה צריך את מנגנון הנאמנות?
- מהעדויות עולה שלא ניתן לשלול את האפשרות שהאב רצה להפוך את בנו לשותף ואולם כוונות אלו נותרו מבלי שסוכם דבר באופן מפורש עם הבן והבן הסתמך בפעולותיו על כך שהוא בעל המניות היחיד בחברה. לא השתכלל הסכם היות שלא הייתה הצעה וקיבול.
- אם למערער היה אמון מלא בבנו ולכן הוא לא חשש שכל המניות יירשמו על שם הבן, מדוע מלכתחילה הוא ביקש מעו"ד פרקש לערוך הסכם נאמנות?
- סיוע וייעוץ בניהול של חברה, ואף עזרה בקבלת מימון מהבנק, לא מלמדות בהכרח על בעלות בחברה. המערער לא נהג מנהג בעלים בחברה ולא הייתה לו "שליטה ממשית" בה. מי שטיפל בייצור המזרונים היה המשיב בלבד והמערער לא התעסק כלל במכירות החברה. כשם שלבן היו סמכויות ניהול בא' שכללו ייפוי כוח והרשאת חתימה - ואין מחלוקת שאין לבן זכויות בא' - הוא הדין בנוגע לאב בכל הקשור לפ'. ההתחשבנות הכספית בין האב לבנו לא מלמדת על כך שהאב שותף בחברה אלא על כך שקיימת התחשבנות בין פ' לא'.
- בצוואת המערער, הוא פירט את נכסיו בפרוטרוט ולא הזכיר את מחצית ממניות החברה. מכאן, שאף הוא לא סבר שהמניות הן חלק ממסת רכושו ועיזבונו.
- הראייה המרכזית של המערער לכך שהוא שותף בחברה, ועיקר יהבו של המערער בערעור, נעוצה בשיחה מיום 12.5.20 שהתקיימה בינו לבין המשיב עוד טרם שפרץ הסכסוך ביניהם. בשיחה זו, נאמר בין היתר כך:
המערער: שכחת שבתאוריה אני אמור ל – אני אמור להיות שותף בחמישים אחוז בפ', נכון? שכחת את זה?