"מהו איום? האם די בכך שאדם חש מאוים מאמרת הזולת – מבחן סובייקטיבי טהור? הלכת ליכטמן קובעת שלא די ברגישותו של מי שהדברים מכוונים כלפיו כדי לקבוע שיש באמרה משום איום. המבחן הוא: 'הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה'" (ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.11.2009).
וכך נקבע בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.1989):
"גם אם הכיר המחוקק בשקט הנפשי של הפרט כערך מוגן מפני פגיעה שלא כדין, אין לבחון את יסוד 'האיום', הוא היסוד הפיסי שבעבירה לפי סעיף 192, לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם שכלפיו הופנה האיום. לפיכך נדחתה בע"פ 237/53, בעמ' 299, הטענה 'ש'האיומים' שהמערער השתמש בהם לא היו איומים של ממש, משום שלא הפחידו את מי שאליו היו מכוונים. '...כפי שציין השופט ברנזון, שם, בדונו בעבירה לפי סעיף 293 לפקודת החוק הפלילי, 1963: 'איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסויימת במקרה קונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל...'.
מכאן, שלא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו הן שקובעות, אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה. עמד על כך מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 38/61, בעמ' 525, לעניין יסוד האיום שבסעיף 100(ג) לפקודת החוק הפלילי, באומרו כי העיקרון הקובע הוא, 'כי יש לבחון את השאלה, אם הדברים שנאמרו על-ידי הנאשם נשאו אופי של איום, לפי המבחן של השפעתם האפשרית על האדם הרגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם שאליו הם כוונו'. וחזר על כך השופט ברנזון בע"פ 499/72, בעמ' 605, כי 'המבחן לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים'".
עולה אפוא כי להרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו דברי האיום אין השפעה על עצם קיומו של איום ככזה, כך שאף אם לא הטיל האיום פחד בליבו של המאוים עדיין אפשר שיהיה בו כדי איום כמשמעותו בסעיף זה.
בפסיקה נקבעו מבחנים לצורך האבחנה בין "איום" לבין "עצה" או "אזהרה" שאינן באות בגדר העבירה. וכך סוכמה ההלכה בעניין זקן:
"אכן, הלכה פסוקה היא כי יש להבחין בין 'איום' כמשמעו בסעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין לבין עצה או אזהרה שאינן באות בגדר עבירות האיומים שבחוק העונשין ... בעניין איציק כהן הודגש כי גם אם האדם שלעברו כוונו הדברים לא ראה בדברי הסוחט משום איום אלא בגדר 'טיפ' או 'עצה טובה' – בכך אין לשלול את האפשרות כי בתוכן הדברים ובנסיבות בהן נאמרו היה באמור כדי להטיל מורא בלבו של אדם סביר. בעניין ליכטמן הוצגו על ידי השופטים ברק וגולדברג שני מבחנים לשרטוט קו הגבול בין איום לבין אזהרה – מבחן השליטה ומבחן המהות בהתאמה: