כמו כן נקבע בעניין נאצר (פסקה 61) כי-
"לצורך הטלת אחריות פלילית לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון אין חובה כי מבצע הפעולה ברכוש יהיה שותף לעבירת המקור, ודי בכך שיהיה שותף לפעילות ההלבנה מתוך כוונה להסתיר את מקורו".
- דרישת היסוד העובדתי בשתי העבירות לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, זו המתייחסת לפעולות ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו ופרטיו המזהים של הרכוש האסור וזו המתייחסת לאיסור פעולות או מסירת מידע כוזב כדי למנוע את התקיימותה של חובת הדיווח על רכוש בידי נותני שירותים פיננסיים ובידי נכנסים ויוצאים מישראל, אינה כוללת התקיימות רכיב תוצאתי. בהתאם לכך, אין נדרשת התקיימות של הלבנת הרכוש בפועל, של מימון פעולות עברייניות או של יצירת אפשרות בת קיימא לביצוע עבירות בשל אותו רכוש. די בעצם ביצוע של הפעולה האסורה ברכוש או של מסירת המידע הכוזב כדי לספק את דרישת היסוד העובדתי בעבירות אלה. דרישת היסוד הנפשי בעבירות אלה היא דרישת מחשבה פלילית (מודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות) בתוספת כוונה מיוחדת ביחס למטרה של הסתרתם או הסוואתם של מקור הרכוש, של זהות בעלי הזכויות בו, של מיקומו של הרכוש, של תנועותיו או של ביצוע פעולות בו (בקשר לעבירה הראשונה) או ביחס למטרה של מניעת התקיימותה של החובה לדווח על נותני שירותים פיננסיים או על נכנסים ויוצאים מישראל או של גרימת דיווח כוזב לאותם גורמים (בקשר לעבירה השנייה) (ראו: גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ד', עמ' 395).
- סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון קובע כדלקמן:
"העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא בשווי שנקבע בתוספת השנייה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, 'ידיעה' – למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין".
סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון מגדיר פעולה ברכוש אסור כדלקמן:
"'פעולה ברכוש' – הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".
- דרישת היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון אינה כוללת התקיימות רכיב תוצאתי. בהתאם לכך, אין נדרשת התקיימות של הלבנת הרכוש בפועל, של מימון פעולות עברייניות או של יצירת אפשרות בת קיימא לביצוע עבירות בשל אותו רכוש. די בעצם ביצוע של הפעולה האסורה ברכוש או של מסירת המידע הכוזב כדי לספק את דרישת היסוד העובדתי בעבירות אלה. דרישת היסוד הנפשי בעבירות אלה היא דרישת מחשבה פלילית (מודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות). היחס לעבירה זו נקבעה הגנה, לפיה דיווח למשטרה או דיווח של נותני שירותים פיננסיים בנסיבות הרלוונטיות עשויים לפטור מאחריות פלילית (ראו: גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ד', עמ' 396).
- על פי התוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון עבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים מנויות כעבירות מקור ההופכות את הרכוש הקשור בהן ל"רכוש אסור"; כך גם עבירה של קבלת דבר במרמה ועבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד (סעיף (11) לתוספת); וכן עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה בתנאים המפורטים (סעיף (17ב) לתוספת); עבירות לפי סעיפים 2, 3 ו-4 לחוק מאבק בארגוני פשיעה (סעיף (18א) לתוספת); עבירות של הלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון (סעיף (19) לתוספת); ועבירה של קשירת קשר לעבור את אחת מעבירות המקור (סעיף (20) לתוספת).
- במסגרת טיעוני המשיבים הועלו טענות שונות למחדלי חקירה. נטען כי החוקרים לא ערכו חקירה לשם בירור האמת ועשיית הצדק, וכי מטרתם הייתה להשיג מידע המפליל את המשיבים, בכל דרך, לעתים תוך שימוש באמצעי לחץ פסולים על הנחקרים. נטען כי החוקרים ניהלו חקירה מגמתית על אף הכרתם באינטרס ברור של הנחקרים להשתמט מתשלום חובותיהם למשיבים. כמו כן נטען כי החוקרים נמנעו במכוון לבדוק כיווני חקירה אלטרנטיביים והתעלמו מראיות שחייבו אותם לחקור חשודים ועדים נוספים ולבדוק אפשרויות חלופיות לתזה בה החזיקו באדיקות. בהקשר זה נטען כי החוקרים נמנעו במכוון מלבצע עימותים בין עדים ולאתר ראיות שהיו בהישג ידם.
בנוסף לכל אלה, נטען למחדל חקירתי בכך שחלק מהמשיבים לא נחקרו בקשר לחלק מן האישומים, וממילא לא הוזהרו לגביהם ולא הוטחו בהם החשדות. על כן, נטען כי החוקרים הפרו את זכותם של אותם משיבים להתגונן וחטאו לעקרונות בירור האמת ועשיית צדק.