מוניטין הינו מאפיין בולט בארגוני פשיעה. כך לדוגמא בפרשת דבור נקבע בנוגע לארגון כי היה חשוב לו לשמור על מוניטין, והוא עשה זאת על ידי דאגה לשמו הטוב של הסם שסיפק. בנוסף, שם הארגון הפך למותג שהתקיים בנפרד מעבירות ספציפיות. בנוגע לארגון אחר נמצא כי שמו הפך למותג הספקת סמים, שלא היה מקושר לאדם ספציפי והמשיך להתקיים אף כאשר ראש הארגון פרש לתקופה מסוימת [פרשת שורפי, פסקה לט]. בפרשת נאצר נקבע כי הארגון ובעיקר העומד בראשו, טיפחו מוניטין ששימש כלי הרתעה והפחדה יעיל לגביית חובות והם ייחסו לו חשיבות רבה [פרשת נאצר, פסקה 24].
מבחני עזר אלה, מעבר להיותם כלי עזר לזיהוי ארגון פשיעה ומיקומו בתוך "המתחם", עשויים לסייע בהפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית-המשפט, כאשר המיקום בתוך המתחם מסייע בבחינת מידת חומרתו ושליליותו של הארגון; ניתן לאתר שני משתנים מרכזיים המסייעים בבחינת מידת חומרה של ארגון: חומרת העבירות - כך, ככל שהארגון עוסק לדוגמא בעבירות של העלמת מס הרי שהוא יימצא בדרגה חמורה פחות מארגון העוסק בעבירות מין, רצח וכיוצא באלה. המשתנה השני הוא העוצמה הארגונית - ככל שיימצאו בארגון מאפיינים רבים יותר, כך הארגון ייחשב למאורגן יותר ומכאן, בדרגת חומרה גבוהה יותר. ודוק, השליליות הארגונית היא נפרדת מעבירת המקור, משמע עבירה הנעברת במסגרת ארגונית היא בעלת רובד נוסף של חומרה, בנוסף לעבירה המקורית.
א-3. אחריות פעילי הארגון- מצב משפטי
- כאמור לעיל, אחת ממטרות חוק מאבק בארגוני פשיעה, פרט לצורך במאבק בתופעה, הייתה ליתן פתרון משפטי לקושי בהוכחת הקשר בין ראשי הארגון ומוביליו לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים הפעילים בארגון.
פתרון משפטי זה בא לידי ביטוי בסעיפים 2 ו-3 לחוק מאבק ארגוני פשיעה, וכך נוסחו הדברים בעניין דבור [פסקה כח]:
"הנה כי כן, לשם הגשמת המטרות עליהן עמדנו יצר המחוקק שני כלים, שלא היו מצויים דרך כלל במשפטנו הפלילי, כלים אלו נוצרו בסעיף 2 ובסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה (אליהם נידרש בהמשך): הראשון הוא האפשרות ליצור זיקה בין ראש ארגון פשיעה לבין עשיה פלילית של חבר הארגון אף שראש הארגון לא ביצע אותה באופן פיזי, וזאת בשל זמינות התשתית הארגונית במסגרתה בוצעו המעשים. השני, הכפלת עונשו של מי שביצע את מעשהו הפלילי במסגרת ארגון פשיעה, וזאת בקביעה כי משקלה של עבירה הנעברת במסגרת ארגון פשיעה גדול ממשקלה שלא במסגרת זו (כאמור בדברי ההסבר)".
- סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מגדיר את אחריותם של בעלי תפקידים בארגון, כדלקמן: