השופט קדמי בספרו, מונה מספר שיקולים לבחינת השאלה אם שיטת התחקור היתה בלתי הוגנת, ובכלל זה שעת החקירה, כאשר נקבע כי ככלל יש לחקור חשודים בשעות היום; משך החקירה, כאשר נקבע כי 13 שעות חקירה הן זמן ממושך במקרה אחד, ובמקרה אחר אף נקבע כי 17 שעות חקירה ללא שינה לא שברו את רוחו של החשוד; תחקור דורסני הכולל המטרת שאלות מבלי ליתן לחשוד להשיב, חקירה חוזרת ונשנית ללא הצדקה עניינית ומספר חוקרים המנחיתים שאלות בקצב מהלך אימים.
עם זאת צוין, כי הדגש מושם על אופי התחקור, אם היה כזה שמאפשר לנחקר אפשרות להגיב כ"אדם" ולא על תחושתו הסובייקטיבית פנימית של הנחקר (ראו ספרו של קדמי עמ' 63-67).
- לעניין פסילת הודאה בשל יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן, נקבע בפסיקה, כי הודאה תיפסל בשל אב פסול זה, אם החוקרים נקטו באמצעים המאיימים לשבור את רוחו של נחקר בדרך של השפלה, נגישה, גידופים, מניעת תרופות וכיו"ב, אמצעים הפועלים בתוך נפשו של הנחקר פנימה, באופן כזה שהם יצרו בליבו של הנחקר תחושת חוסר אונים מוחלט מפני החוקר הכל יכול, אשר מכרסמת ביכולתו של הנחקר לעשות שימוש בזכויות היסוד שלו, משום שאישיותו הצטמקה ויכולתו הנפשית כלתה ואיננה (ראו ספרו של קדמי בעמ' 68, ופסקי הדין אליהם הפנה). אף לעניין זה הודגש, כי לא תחושתו הסובייקטיבית פנימית של החשוד עומדת בבסיס הפסילה, אלא התנהגותו של החוקר (ספרו של קדמי בעמ' 72).
- לאחר שעיינתי בתמליל חקירתו של נאשם 9 וצפיתי בדיסק המתעד את החקירה, אין ספק בליבי, כי לא ניתן לקבוע במקרה דנן ששיטת החקירה הייתה בלתי הוגנת, דורסנית, אשר יצרה לחץ נפשי בלתי הוגן באופן שגרם לשבירת רוחו ולטמטום חושיו של נאשם 9 ואשר מנעה ממנו את יכולתו להשיב על פי בחירתו. זאת, הן משום שהאירועים הספציפיים עליהם הוא הצביע אינם חמורים במידה המעוררת חשש שמא היה בהם להביא לתוצאה הנטענת, והן משום שבפועל, נוכח דבריו והתנהגותו, אין לי ספק כי רצונו החופשי ויכולת הבחירה שלו נשמרו.
- חקירתו של הנאשם 9 ארכה כשבע שעות, במהלך שעות היום, כאשר היו הפסקות והוצעו לו במהלכה מים ומזון. הנאשם 9 אינו חולק על כך שהוצעו לו מזון ושתייה וכי נערכו הפסקות בחקירה, אולם לדבריו סירב לכך משיקוליו שלו (ראו ת/201ב עמ' 50). גם בהתחשב בכך שהנאשם 9 קם בשעה רבע לחמש באותו בוקר, בשל רצונו להתפלל בבית כנסת כפי שהוא עושה מדי יום, ולא בשל כך שהחוקרים העירו אותו בשעה זו, אין בכך כדי להוות חקירה בלתי הוגנת ובלתי סבירה. נכון הוא כי במהלך חקירתו פעמים בודדות הרים חוקר את קולו ודפק על השולחן, אולם מצפייה בדיסק המתעד את החקירה, גם בכך לא מצאתי כי מדובר בשיטת חקירה בלתי סבירה. לעניין זה אדגיש, כי מצפייה בדיסק עולה כי אף הנאשם 9 הרים את קולו על ראש הצח"מ רפי וקנין במהלך החקירה, ואף הוא דפק על השולחן (ת/201ד, עמ' 9, שורות 7-12).
- לטענת הנאשם 9, בשלב מסוים בחקירה, הגיע רפי וקנין ראש הצח"מ, צעק עליו, השפיל אותו ואיים עליו, ובכך שבר את רוחו. לדבריו, מאותה עת, ובשל רצונו כי החקירה תסתיים והוא ילך לביתו, הודה הנאשם 9 והשיב בחיוב לכל שאלות החוקרים:
"עד היום אני סובל, מה שעשו לי בחקירה, אני אגיד לך גם זה לא היה פייר, זה לא היה הוגן, עד שהחוקר רפי היה צועק עליי, היה מאיים עליי, הייתי רועד כמו לא יודע מה, מה שרצה רק להגיד, רק ללכת הביתה, תן לי רק ללכת הביתה, בשום פנים ואופן לא רצה לשמוע ודברים שבכלל לא היו עשה" (10.7.2013, עמ' 1611, שורות 2-6; ההדגשה שלי – ש' ק').
- ואולם, לאחר צפייה בדיסק המתעד את החקירה, אינני מאמינה לנאשם 9 כי הודה בכל דבר שהוצג בפניו משום שהושפל, אוים, הותש ורצה ללכת הביתה. ברור כי החקירה לא הייתה מעמד נוח לנאשם 9. חקירת משטרה אינה אמורה ואינה יכולה להיות נעימה. ברור שהופעל על נאשם 9 לחץ להודות, אך לא היה זה לחץ פסול ובלתי חוקי.
- מצפייה בדיסק עולה, כי דבר לא פגע ברוחו של נאשם 9 וביכולת הבחירה שלו, אף לא מבחינה פנימית סובייקטיבית. מעיון בתמליל החקירה וצפייה בדיסק המתעד את החקירה, עולה כי החקירה ברובה היתה נינוחה, הנאשם 9 השיב תשובות ארוכות לכל השאלות, היה עירני, דייקן ושם לב למה שהחוקר הקליד, כאשר החוקר מקריא לו את הדברים המוקלדים, שואל אותו אם הדברים נכונים ואם יש לו מה להוסיף, והנאשם 9 בוחר לעיתים להוסיף ולעיתים לומר כי אין לו מה להוסיף, לפי העניין (ראו לעניין זה עמ' 47, שורות 19-20; עמ' 6, שורות 33-39; עמ' 7, שורות 18-19; עמ' 8, שורות 21, 25, 36; עמ' 11, שורות 19-22; עמ' 14, שורות 7-10; עמ' 27, שורות 30-38; עמ' 68, שורות 19-22; עמ' 74, שורות 4-6; עמ' 75, שורות 29-31).
- בנוסף, גם לאחר שרפי וקנין נכנס לחקירה, לחץ עליו והרים את קולו, שזו מבחינתו הייתה נקודת השבירה, שלאחריה הודה לטענתו בכל דבר שנטען בפניו, הנאשם 9 נותר עירני וקשוב לדברי החוקרים, הכחיש פרטים רבים, עמד על שלו, הקפיד לדייק בפרטים, וסירב, אף בתוקף, להודות בפרטים רק על מנת לרצות את החוקרים. אף לאחר נקודת זמן זו, הנאשם 9 הרים את קולו על רפי וקנין ודפק על השולחן (ת/201ד, עמ' 9, שורות 7-12). כל אלה מלמדים באופן ברור על כך שהנאשם 9 החליט להודות באופן חופשי ומרצון רק במה שבחר להודות ויכולת הבחירה שלו נותרה איתנה.
יצוין עוד, כי בשלב בו לחץ רפי וקנין על הנאשם 9, הוא אמר לו בין היתר, כי עדים אחרים הפלילו אותו במעשים המיוחסים לו, וכי קיימות ראיות נוספות נגדו. היות שהנאשם 9 הודה בעקבות דברים אלה בפרטים מסוימים, אולם הכחיש פרטים אחרים, ניתן ללמוד מכך כי ייתכן שזה היה הנימוק שבגללו החליט להודות בפרטים בהם הודה.