"אשר למחדלי החקירה, לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקווה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] נזדמן לי להידרש בהרחבה לנושא מחדלי החקירה; וחלפו שש שנים מאז ניתן פסק הדין ההוא; האם עולם כמנהגו נוהג? הנה מקצת מן הנכתב שם:
'... לא בכדי בחזית הדיון, בגישה מרחיבה באה פסיקה מבתי המשפט המחוזיים, הנתקלים בשפיר ובשליה של הראיות, ולא אחת מהדהד מפיהם תסכול של מחדלים בחקירה ונפקותם'".
- עוד צוין בעניין חליווה, כי על פי הפסיקה, יש לבחון את התשתית הראייתית הקיימת לצד מחדלי החקירה והתביעה, ובהתאם להגיע למסקנה אודות נפקות המחדל בנסיבות התיק:
"המסלול "הטבעי" להתמודדות עם מחדלי חקירה, כפי שעולה מפסקי הדין של בית משפט זה, היא באמצעות הצבת ה-"אין", לצד ה-"יש", כלומר: הערכת משקלה ההיפותטי של הראיה שלא נאספה, לעומת מכלול הראיות הקיים (ראו: ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.07.2006), בפיסקה 22). כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי חרף הראיות שנאספו, ואשר מצביעות לכאורה על אשמת הנאשם, קיימת עדיין אפשרות כי הראיה שלא נאספה היתה מעלה ספק סביר באשמתו – או אז הדין הוא שיש להורות על זיכוי מחמת הספק (ראו: ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (04.06.2006))".
כן ראו את שנקבע בע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.5.94).
"כאשר "חסרה" ראיה כאמור לתביעה - נזקף ה"מחדל החקירתי" לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה "חסר" להגנה, תוכל זו להצביע על ה"מחדל" כשיקול בדבר קיומה של ה"אפשרות" הנטענת על ידה, הכל בהתאם לנסיבות המיוחדות של הענין הנדון; וכמובן שלא תישמע בנסיבות כאלה מטעם התביעה הטענה כי חסרה הראיה הטובה יותר, שהיא נושאת באחריות להיעדרה".
- אני סבורה, כי מחדלי החקירה והתביעה הקשים בתיק זה, כל אחד מהם ובוודאי בהצטברותם, פגעו בהגנת הנאשמים וגרמו להם עוול. כפי שפורט לעיל, ויפורט להלן בנוגע לכל אחד מהלקוחות, למעט בנוגע ללקוחה אחת, התשתית הראייתית שהציגה המאשימה בנוגע לכל העבירות המיוחסות לנאשמים 3-5, היא דלה ביותר, ומתבססת בדרך כלל בעיקרה על עד אחד בלבד, שעדותו בעייתית. מחדלי התביעה והחקירה הקשים שפורטו לעיל, אשר פועלים לחובת התביעה ולטובת הנאשמים 3-5, ואשר מצטרפים לבעיות העולות מראיות התביעה, מובילים למסקנה כי יש לזכות את הנאשמים 3-5 מהעבירות המיוחסות להם, למעט בעניינה של לקוחה אחת הרלוונטית לנאשם 3 שבעניינה הוצגה תשתית ראייתית איתנה.
- אציין, כי לא מצאתי לקבל את כל טענות הנאשמים 3-5 בדבר מחדלי חקירה בתיק.
כך, לא מצאתי בעובדה כי היו מקרים בהם נראה היה כי החוקרים לא הבינו באופן מושלם את המושגים והמטריה הרלוונטיים, כדי להוות מחדל חקירה שפגע בהגנתם של הנאשמים. החוקרים העידו כי נערכו ללמוד את הנושא (רפי וקנין, עמ' 749-750), ולא מצאתי בדוגמאות הבודדות שניתנו בעניין זה על ידי הנאשמים כדי לפגוע בהגנתם.