לטענת התובעת חלק מהמוסדות האקדמאים בארץ הטמיעו בתקנוניהן את חובת הידוע וחלק מחובת השימוע וכדוגמא הביאה התובעת את תקנוני המשמעת של המרכז למשפט ולעסקים ברמת גן, של האוניברסיטה העברית וכן של אוניברסיטת בן גוריון. לטענת התובעת הנתבעת כשלה בהבנת מהות חובת השימוע ונציגיה טענו כי הם רואים את וועדת הסטטוס כזכות השימוע. מדובר לטענתה בטעות, שכן אילוץ התובעת להשיב באופן ספונטני על ההאשמות המופנות כלפיה במהלך ועדת הסטטוס אינו מקיים את חובת השימוע (תוך הפניה לספרו של פרופסור זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' - ההליך המינהלי (2011), עמ' 177).
- בהמשך תביעתה התייחסה התובעת לאמור בפרוטוקול וועדת הערר תוך שהיא מכחישה את ההאשמות שיוחסו לה שם וכן בוועדת הסטטוס. לא ארחיב בעניין זה, שכן כפי שיפורט להלן, צמצמו הצדדים את המחלוקות לשני נושאים, כפי שיובא בהסכמה הדיונית שתפורט להלן.
לאחר טיעונה הנ"ל כי הופרה חובת השימוע, טענה התובעת כי מתעורר ספק לגבי חוקיות וועדת הסטטוס וסמכותה לדון בהדחת התובעת, שכן לפי סעיף 18 לחוק זכויות הסטודנט תשס"ז – 2007 הוטלה חובה על מוסד אקדמי להקים וועדת משמעת וכן ועדת ערעורים ובסעיף 19 לאותו חוק, הוטלה חובה על אותן ועדות לשתף את הסטודנט בדיונים שהן מקיימות, למעט מקרים בהם ויתר על כך מראש, או הוזמן לדיון ולא הופיע ללא הצדק סביר. בסעיף 19ב' צוין מפורשות כי סטודנט לא יורשע בעבירת משמעת ולא יורחק מהלימודים אלא אם כן ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפני וועדת המשמעת וניתנה לו זכות לערער על החלטתה של זו.
- עוד נטען כי לנתבעת תקנון משמעת שהינו מתווה סדור לדיון בעבירות משמעת המנויות בסעיף 31 שבו (צורף כנספח 13 לתביעה).
- עוד נטען כי לעומת תקנון המשמעת הקובע מדרג של עונשים, לרבות אפשרות להרחקה מהמכללה, הרי שבתקנון הסטטוס אין הסמכה דומה. תקנון הסטטוס נושא את הכותרת "הכרה בלימודים קודמים או פניות חריגות" ולטענת התובעת אין בינו ובין הרחקה מלימודים ולא כלום. אמנם סעיף 1 לתקנון הסטטוס מסמיך את ועדת הסטטוס לדון "בכל פניה הקשורה .... להמשך הלימודים ... " ואולם תחת הכותרת "רשימת הנושאים בטפול ועדת הסטטוס" שבסעיף 3 לתקנון מוסברת הכוונה כדלקמן: "המשך לימודים – לתלמידים במעמד על תנאי או שהישגיהם מחייבים דיון לגבי מעבר משנה לשנה.".
- לטענת התובעת, התקנון שעל פיו ניתן היה להרחיקה הינו תקנון המשמעת והוא רחוק כמזרח ממערב מתקנון הסטטוס שלפיו היא הורחקה. כמו כן טענה שלא ניתן לחמוק מהתחושה שוועדות הסטטוס והערר התנהלו כסימפוזיון חופשי אודות התנהלותה וקווי אופייה. לטענתה התנהלותה הייתה לצנינים בעיני חברי המותב או מי מהם אך אין בכך כדי להוות תשתית חוקתית מספקת להדחה מלימודים.
- בתום תביעתה ו"להשלמת התמונה" ציינה התובעת שביום 2.5.24 פנה בא כוח הנתבעת אל בא כוחה והעלה טענה שהתובעת מדיחה ומסיתה תלמידים כלפי הנתבעת ועל כן הנתבעת שוקלת מניעת כניסת התובעת לשעריה. התובעת שללה את הטענות מכל וכל וכבר באותו יום ביקשה באת כוחה לקבל ראיות התומכות בטענות השווא הנ"ל. ביום 6.5.24 נתקבלה תגובת בא כוח הנתבעת אולם בה לא נמצאה כל ראיה לטענות המוכחשות (התכתבויות בעניין הנ"ל צורפו כנספחים 14, 15 לתביעה).
- אציין כי יחד עם תביעתה הגישה התובעת בקשה למתן סעד זמני ובה חזרה על כל הטענות הנ"ל.
תשובת הנתבעת לטענות התובעת (כעולה מכתב תשובתה לבקשה לסעד זמני)
- בפתח תגובתה טענה המשיבה כי מדובר במקרה מורכב וקשה של סטודנטית שבסיכומו של יום ובשל התנהלותה במהלך השנים האחרונות, ולאחר שניתנו לה אין סוף הזדמנויות, נמצאה בלתי כשירה לקבלת הסמכה לעבודה סוציאלית ובשל כך הופסקו לימודיה.
- עוד נטען כי הענקת הסעד של השבת המבקשת לספסל הלימודים אינה אפשרית מעשית, משום שלא נתקבלה להכשרה מעשית בגוף שירות ציבורי וכי אלו (הגופים ציבוריים) אינם כפופים למשיבה. נטען כי קבלתה לגוף שכזה הינו תנאי ראשון וחשוב להשמתה. עוד נטען כי הפסקת לימודיה נבעה ממספר רב של גורמים מצטברים לאורך השנים וכן לאור הודעת שירות המבחן שאינו מוכן לקבלה להמשך הכשרה מקצועית וכן נוכח התנהלותה הקשה שהביאה להפסקת לימודיה.
- תחת הכותרת "תקינות ההליך בתקנון החוג והמכללה" נטען כי לא נפל פגם כלשהוא בהליך הפסקת לימודיה, בראי האמור בתקנון בית הספר לעבודה סוציאלית, כמו גם בתקנון המשמעת של המשיבה הנ"ל. נטען כי מקוממת טענת התובעת לפגמים בהליך שעה שהיא בחרה להימנע מלהופיע בפני ועדת הסטטוס על אף שהוזמנה ולאחר מכן בחרה לטעון כנגד תקינות ההליך. עוד נטען כי במסגרת שמיעת הערר שהגישה, קיבלו התובעת ובאת כוחה את הזכות להשמעת טיעוניהם במהלך ישיבה שארכה למעלה משעתיים ומחצה. נטען כי לאור ניסיונה של התובעת בעבר משהועמדה לוועדת סטטוס, חשיבות התייצבותה היתה מוכרת וידועה לה.
תחת הכותרת "המישור המשפטי והפגיעה בחופש האקדמי" נטען כי נקבע לא אחת בפסיקה שהתערבות בתי המשפט בהחלטות טריבונאלים פנימיים של גופים אקדמיים הינה צרה ומצומצמת עד מאוד ומוגבלת לעילות של חריגה מסמכות ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי בלבד. נטען כי משלא נפל כל פגם בהליך, הרי שיש לדחות את התביעה (תוך הפניה לע"א 838/87 שני נ' אוניברסיטת תל אביב פדי מב (2), 382)).