(2) משקלן של הודאות המערער במשטרה
- בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, אשר תכליתה לבדוק האם הודאת הנאשם מקורה בלחץ חיצוני שהופעל עליו, מטרתה של בחינת משקלה של הודאה היא לבדוק האם כתוצאה מלחץ פנימי, נטל על עצמו הנאשם בהודאתו אחריות למעשה עבירה אותו לא ביצע (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458 (1991); ע"פ 48/54 אירשיד נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח (2) 690, 691 (1954)). בחינה זו נעשית בעזרת שני מבחנים, מבחן פנימי ומבחן חיצוני:
"המבחן הפנימי ("משקל עצמי") בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני ("דבר-מה") בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה" (עניין לוי, עמ' 235-234); כמו-כן ראו ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 529, 557 (2002)).
נפנה כעת לבחינת התקיימותם של מבחנים אלה בעניין שבפנינו.
(2)(א) המבחן הפנימי
- כפי שהוסבר, המבחן הפנימי נועד לבחון עד כמה ההודאה, כשהיא לעצמה ומתוכה, מעוררת אמון. טענתו היחידה של המערער בנקודה זו, היא כי הודאתו במשטרה אינה עומדת במבחן האמת הפנימי, בשל חוסר התאמה בין האופן בו תיאר המערער את מות המנוח לבין דרך ההמתה בפועל. המערער מבקש להצביע על הפער שבין אופן החניקה שתיאר בחקירתו ובשחזור, הידוע לטענתו בספרות המקצועית בשם carotid sleeper hold, לבין ממצאי הנתיחה של גופת המנוח, אשר בוצעה על-ידי ד"ר זייצב. על-פי ממצאים אלה, המוות נגרם כתוצאה מחנק, בעקבות הידוק לולאה סביב לצווארו, ובעקבות לחץ על הצוואר באמצעות "חפצים נוקשים" כגון קצות אצבעות או כף יד מאוגרפת. בכך, הוא סבור, יש כדי לערער את מהימנות גרסתו, שהרי אם צפה ברצח, הוא אמור היה לדעת כיצד נחנק המנוח.
- בית המשפט המחוזי דן בסוגיה זו באריכות במסגרת פסק הדין, לאחר שעמד על ההיבטים השונים בהודאות המערער אשר לדעתו מבססים את אמינותן הפנימית, עליהם לא חלק המערער במסגרת הערעור שלפנינו. נפסק, כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעמו של המערער, דר' חן קוגל, לפיה מותו של המנוח נגרם בשל לחץ על הצוואר בעקבות הידוק לולאה סביבו וכי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שלחץ זה כלל גם חנק ידני, כדי לסתור את קביעתו של דר' זייצב בהקשר זה. קביעה זו התבססה בראש ובראשונה על התרשמותו של בית המשפט מחקירתו של דר' זייצב בבית המשפט, במסגרתה הוא שב והבהיר כי מנגנון החנק היה משולב, וכלל הידוק לולאה סביב הצוואר וכן חנק ידני. עוד הובהר, כי השחזור שביצע המערער מתיישב עם ממצאים על גופת המנוח, כגון תעלת הלחץ ופצעי שריטה בצוואר, פצעי שפשוף ודימום תת-עורי בתת-הסנטר ועוד. מנגד, בית המשפט התרשם, בין היתר על בסיס חקירתו הנגדית של דר' קוגל, כי מסקנותיו מבוססות על פרשנות שגויה של הממצאים העולים מתיעוד הנתיחה. הלה נימק את הטעויות בפירוש הממצאים, באמצעות היתרון שהיה לדר' זייצב, בתור מי שביצע את הנתיחה בגופה, בעוד הוא עצמו נאלץ להסתפק בתמונות בלבד לצורך הכנת חוות דעתו. יוער, כי דר' קוגל לא חלק על קביעתו של דר' זייצב כי חלק מן הממצאים על גופת המנוח אופייניים לחנק ידני, כגון השבר בסחוס המגן.
- ראשית, מן האמור לעיל עולה, כי קביעותיו של בית המשפט קמא באשר למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס למנגנון החניקה, התבססו לא רק על חוות הדעת שהוגשו על-ידי המומחים, ומונחות גם בפנינו, אלא גם על עדויותיהם בפני בית המשפט. כעת, מבקש המערער כי נתערב באותן קביעות, תוך שהוא מעלה טענות שונות באשר למהימנותו ולמקצועיותו של דר' זייצב, ולהסקת מסקנות שגויה שלו מן הממצאים הרפואיים. אלא, שכלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת לשנות מקביעות המהימנות והעובדה של הערכאה הדיונית, נוכח יתרונה המובנה של ערכאה זו בקביעת ממצאי עובדה על בסיס התרשמותה הישירה מן העדים והראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640-642 (2000); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). זאת, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בפסק הדין או שהמסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 546 (1992); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 3914/05 איתן אלחרר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.11.2008)). כלל זה תקף גם כאשר מדובר בהכרעה בין חוות דעת מטעם מומחים (ראו ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 16 (23.1.2012); ע"פ 5910/94 ברקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 353, 356-355 (1995); ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2002)).
- לשיטתי, המערער לא הצביע על קיומה של סתירה היורדת לשורשו של עניין, או על קיומה של טעות מהותית ויסודית בקביעתו המבוססת והמנומקת של בית המשפט קמא לעניין חוסר ההתאמה הנטען. דומה כי די בטעם זה כדי לדחות את טענותיו של המערער לעניין זה. לגופו של עניין, נראה כי אין ממש בטענת המערער בדבר הפער בין מנגנון ההמתה שתיאר לבין זה אשר עולה מחוות הדעת של דר' זייצב. תחילה יוער כי גדר המחלוקת בין שני המומחים מצומצם משמעותית מכפי שעולה מטיעוני המערער. כאמור, דר' קוגל לא חלק על קביעתו של דר' זייצב כי מנגנון החניקה יכול היה לכלול גם חנק ידני, ועל-כן המחלוקת התגלעה בשאלה האם הוא בהכרח נכלל במקרה דנן, כפי שסבר דר' זייצב, אם לאו. במובן זה, ומבלי להידרש לחוות דעת המשלימה, ממצאיו של דר' זייצב אינם עומדים בסתירה לתיאורו של המערער, אלא לכל היותר הם רחבים מהתיאור שמסר. בנקודה זו ראוי להפנות לקביעתו של בית המשפט קמא, עליה עמדה גם המשיבה, כי על-פי גרסתו במשטרה, המערער חזה באקט החניקה בשעת חשיכה, וממרחק של 10 מ', כאשר "התוקף עומד בינו לבין המנוח, כשגבו מופנה אליו". בנסיבות אלה, מובן מדוע המערער התקשה לדייק בתיאורו את אופן החניקה.
- לאור האמור, לא מצאתי הצדקה לסטות מקביעתו של בית המשפט קמא בדבר עמידתן של ההודאות במבחן האמת הפנימי. אוסיף, כי בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו בדבר אמיתותן של ההודאות, בין היתר, על ההדרגה בה הן נמסרו. הוטעם כי בעוד שבתחילת החקירה הכחיש המערער כל קשר לאירוע, ככל שהוצגו בפניו ראיות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו, החל נסוג מהכחשתו הגורפת. גם לאחר שגמלה בליבו של המערער ההחלטה למסור את גרסתו, זו נמסרה לאחר התלבטויות והתייעצויות, כפי שניתן ללמוד מתמלילי הדיבוב וכן מתחילת החקירה בה מסר לראשונה את הודאתו (ת/13). כמו-כן עמד בית המשפט על כך שגם בחינת הרובד התוכני של הודאת המערער, מחזקת את המסקנה בדבר אמיתות ההודאה, לנוכח קיומם של פרטים מוכמנים מהותיים, האחד בדבר ביצוע הרצח במיקום אחד והזזת הגופה מן הזירה, והשני עניינו אופן המתת המנוח על-ידי חניקה. כל זאת, בנוסף לרמת הפירוט של ההודאות, אשר כללו גם פרטים שוליים כגון שיחת הטלפון שקיבל המנוח ביום האירוע מאדם שהזדהה בתור "נאסר", המהווה כשלעצמה אינדיקציה למהימנותה.
- לצד זאת, מעלה המערער טענות לסתירת אמינותן הפנימית של ההודאות, שעל יסודן נטען כי אין לסמוך על מהימנות ההודאות, ובשל כך יש להפחית ממשקלן לכדי "משקל אפסי". שתי התזות העיקריות שעלו לעניין זה מקורן בהליך הדיבוב: ראשית, נטען כי המדובב, בהתנהלותו "האקטיבית והפסולה" יצר עבור המערער גרסה מפורטת ושקרית, אשר מטילה דופי במהימנות ההודאה. שנית, ובהמשך לטענה זו, נטען כי החלק המרכזי והחשוב בהליך הדיבוב, המקשר בין השיחות המתועדות עם המדובב לבין יציאת המערער למסור את גרסתו, במהלכו לכאורה נוצרה הגרסה "הכוזבת" שמסר המערער – איננו, ואף בכך יש כדי לפגום במהימנות ההודאה. יאמר כבר עתה, כי בהתבסס על התיעוד הקיים של הליך הדיבוב כמו-גם על תוכנה של הגרסה שנמסרה לחוקרים לאחריו, לא מצאתי כי טעמים אלה מובילים למסקנה כי אין ליתן אמון בהודאת המערער.
- ראשית, יובהר כי הטעמים שהביאוני לדחות את הטענה כי פעולות המדובב, אשר עודד את המערער למסור גרסה שקרית, יצרו על המערער לחץ פסול – מידת מעורבותו בשיחותיו עם המדובב ושותפו הנוסף לתא; הקביעה כי לא נעשה על-ידי המדובב שימוש באמצעים פסולים; הבנתו של המערער את מורכבות מצבו והצורך לבחון כיצד לכלכל את צעדיו בראשית הליך הדיבוב – וכן הטעמים שעמדו בבסיס הקביעה לעיל באשר לאמיתותה הפנימית של ההודאה, מובילים במידה רבה גם למסקנה כי לא היה בפעולות אלה כדי לפגום במהימנותה.
- מעבר לכך, עיון בתמליל הדיבוב מעלה כי המערער, לכל אורך שיחותיו עם המדובב, הכחיש כל קשר לאירוע או היכרות מוקדמת עם המעורבים בו, מלבד עוויד. בנוסף, המערער נמנע מלחשוף בפני המדובב פרטי מידע נוספים על אלה שהיו ידועים לו מן החוקרים ואשר אותם חשף בהודאתו. בהמשך לכך, בניסיונו "לסייע" למערער בגיבוש גרסה המפלילה את השותפים, ניזון המדובב אך ורק מן המידע שסיפק לו המערער, למשל לעניין ניסיון סחיטה על רקע קיומו של רומן בין אשת המנוח לבין אחד החשודים. יחד עם זאת, אין חולק כי הגרסה שמסר המערער במשטרה הייתה רחבה ומפורטת בהרבה, וכללה פרטים שהיו ידועים למערער, שבחלקם נמצאו כפרטים מוכמנים אשר אומתו, כמו-גם פרטים שוליים. כל אלה מלמדים על אמיתותה של ההודאה. גרסה זו אכן כללה פרטים אשר חופפים לגרסה העולה מתמלילי הדיבוב, אולם חלקים אלה עניינם בפרטים שמקורם במערער ובחוקריו, אותם כאמור חלק עם המדובב במסגרת שיחותיהם. בנסיבות אלה, כאשר נראה כי המערער נקט משנה זהירות ונמנע מלשתף את המדובב בפרטים בנוגע למה שאירע בליל הרצח, מלבד אלו שהיו כבר בידי החוקרים, קשה לקבל את הטענה כי גרסתו במשטרה מקורה במדובב, ועל-כן היא שקרית.
- הטענה לפיה החלק החסר בהליך הדיבוב יש בו כדי לפגום במהימנותן של ההודאות, מניחה למעשה כי בשלב זה של הדיבוב, חל שינוי דרמטי בהתנהגותו של המערער, כך שהחל לחשוף בפני המדובב את כל אשר ידוע לו על הפרשה. לחילופין היא מניחה כי המדובב – אשר עד אותה עת עזרתו למערער ביצירת גרסה שתניח את דעתם של החוקרים הסתכמה בהתבטאויות כגון ""תגיד שאתה שמעת כי הסוחר היה מאיים" וכן "תגיד להם שאני יודע שיש סכסוך בין שניהם, על האישה, והסוחט היה תמיד מאיים" (ת/41, עמ' 25; 36) – החל לפתע לבדות גרסה מפורטת לפרטי פרטים, אותה מסר המערער לאחר מכן לחוקרים. הנחות אלה, לא רק שאינן מתיישבות עם הרושם המתקבל מעיון בתמלילי הדיבוב הקיימים, באשר להתנהלותם של המערער כמו-גם של המדובב, אלא שהן אינן עולות בקנה אחד עם ההדרגתיות המיוחסת להליך מסירת ההודאה על-ידי המערער, וההתלבטויות שנלוו לה. הן אף אינן מתיישבות עם הפרטים המוכמנים שמסר המערער לראשונה בהודאתו במשטרה מיום 25.10.2007. חשוב לציין, כפי שציינתי גם קודם, כי המערער לא טען כלל כי בחלק האחרון בדיבוב חל שינוי מהותי בשיחותיו עם המדובב לא מצדו ואף לא מצדו של המדובב. המדובב אף לא נשאל במסגרת חקירתו בפני בית המשפט על שינוי מסוים שארע בשלב זה בשיחותיהם. להיפך, טענתו של המערער בהקשר זה, לפיה המדובב היה עקבי בהתנהלותו גם בחלק האחרון בהליך הדיבוב, עומדת בסתירה להנחות לעיל.
- לאור האמור, לשיטתי יש לדחות את טענות המערער לכרסום במהימנות ההודאות. אבקש להעיר כי המשיבה טענה, ובצדק, כי גם אם נראה בפעולותיו של המדובב כפוגעות במהימנותה של גרסת המערער בכל הנוגע לחלקיהם של השותפים בפרשה, אשר כזכור אחד מהם אף זוכה על-ידי בית משפט זה, אין בכך בהכרח כדי להשליך על מהימנותה בכל הנוגע לחלקו של המערער בפרשה: אין חולק כי ניסיונות המדובב לעודד את המערער למסור גרסה מפלילה הופנו אך כלפי השותפים מחד גיסא, ומאידך גיסא כי חלקו של המערער בביצוע הרצח, לפי הודאתו במשטרה, הוא המקל ביותר עבורו.
(2)(ב) המבחן החיצוני
- מטרתו של המבחן החיצוני היא להסיר את החשש כי על אף שעדות הנאשם נמצאה מהימנה, הנאשם לקח על עצמו, מסיבה שאינה ידועה, ביצועה של עבירה שהוא אינו אחראי לה או שאינו אחראי לה באופן מלא (ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 176 (1998)). על-כן הוגדר המבחן החיצוני כ"שסתום הביטחון" של שאר המבחנים לבחינת אמיתותה של ההודאה (ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 266, 271 (1986)). על-פי מבחן זה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", חיצונית להודאתו של הנאשם, על מנת להרשיעו. תוספת זו מהווה גורם אובייקטיבי יחיד העומד לרשותו של בית המשפט, בבואו לבחון את אמיתותה של הודאת הנאשם (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 448 (1997)). אלו הם סימני האמת החיצוניים. מבחן ה"דבר מה", הוא דרישת מינימום בלבד, שכן בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני קיימים קשרי גומלין, כך, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה קטן יותר, נדרש חיזוק חיצוני משמעותי יותר להודאה, ועשוי להידרש אף חיזוק חיצוני ברמה של סיוע (ראו ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.1994)).
על תוכנה של דרישת הדבר מה נוסף, להבדיל מדרישת הסיוע, עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 556-557 (2002) (להלן: עניין סמירק)):