"[...] על-פי שיטתנו המשפטית, לא ניתן להרשיע נאשם על סמך הודאתו בלבד, ונדרש "דבר-מה" נוסף לה. להבדיל מדרישת הסיוע, אין ה"דבר-מה" צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה" (כמו-כן ראו רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378, 435 (2006) (להלן: עניין מילשטיין)).
- בפנינו טען בא-כוח המערער כי "הלחץ, ההשפעה הפסולה והכשלים בחקירה" מביאים, למצער, לתוצאה לפיה המשקל שיש ליתן להודאות המערער במשטרה הוא אפסי, ועל-כן נדרשת "ראיית סיוע ממשית, ראיה שאיננה בנמצא בעניינו של המערער". בטענתו זו נסמך המערער בין היתר על קביעותיו של השופט ג'ובראן בפסק הדין בעניינם של השותפים, אשר כזכור הגיע למסקנה כי הודאת המערער דרושה תימוכין ראייתי משמעותי ביותר, וזאת בשל קיומו של ריבוי דרישות לתוספת ראייתית, הנובעות מהיותה של הודאת המערער גם אמירה של עד שותק הכופר בעדותו, ואמירה של שותף לדבר עבירה, שבאותה עת התנהל משפטו במקביל.
- דרישות אלה לתוספת ראייתית, בחלקן, אינן רלוונטיות במקרה דנן. הודאת המערער, לה כאמור דרוש אימות חיצוני, מהווה בענייננו הודאת חוץ של נאשם, להבדיל מעדות שותף. יתרה מזאת, דומה כי בכל הנוגע לשאלת התוספת הראייתית הדרושה להודאת המערער, ראוי, ככלל, ובענייננו בפרט, להבחין בין תוכן ההודאה הנוגע לחלקם של השותפים במעשה, לבין זה הנוגע לחלקו של המערער, שהרי התמריצים הקיימים למסירת הודאת שווא לעניין חלקם של השותפים ברצח המנוח, אינם חלים ביחס להודאה באשר למידת מעורבותו של המערער עצמו במעשים. עמדתי על-כך בעניין מילשטיין במסגרת הדיון במדרג הקיים בין סוגי התוספות הראייתיות, והטעמתי כי:
"ביסודו של מדרג זה עומדת ההנחה כי ככלל, "אין אדם משים עצמו רשע" (פרשת אל עביד, בעמ' 833), כך שמרבית ההודאות הינן הודאות-אמת, ולעומת זאת, כי סבירה יותר האפשרות לפיה אדם אחר המעיד נגד הנאשם ימסור נגדו עדות כוזבת, וזאת מסיבות שונות, כגון כעס, קנאה, רצון לחלץ את עצמו מאחריות או לחפות על אדם שלישי אחר, רצון לזכות בטובת הנאה כלשהי וכיוצא באלו. במילים אחרות, הצורך בתוספת ראייתית להודאתו של נאשם, להזמת החשש שמא הודאתו הודאת-שווא היא, הינו קל יותר מן הצורך בתוספת הראייתית הנדרשת לעדותו של אחר נגדו [...]" (שם, עמ' 444-441).
- לצד זאת, בפסק הדין בעניינם של השותפים נקבע כי מעבר למקורות המפורטים לעיל ישנם שני מקורות נוספים לדרישה לחיזוק ראייתי, שעניינם בפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער, ובפרט אובדן התיעוד – בגינו הועלתה דרישת החיזוק לרמה של סיוע – וכן "מעורבותם הרבה של גורמי החקירה בעיצוב גרסת העד". לדעתי, הטעמים שנדונו עד כה מובילים למסקנה כי עצמתן הפנימית של הודאות המערער במשטרה, מאפשרת בנסיבות מקרה זה להסתפק בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", כפי שסבר בית המשפט קמא. יחד עם זאת, לדעתי, ניתוח של הראיות בתיק מגלה כי ממילא יש בהן לא רק דבר מה לחיזוק הודאותיו של המערער, אלא אף סיוע, כפי שאסביר להלן.
(2)(ב)(1) פרטים מוכמנים
- בהודאתו של המערער בפני חוקריו במשטרה מצויים שני פרטים מוכמנים המעידים על מעורבותו ברצח המנוח, הראשון לעניין אופן המתת המנוח, והשני לעניין מקום ביצוע הרצח. על-פי ההלכה, ידיעת פרט מוכמן יכולה לשמש כתמיכה ראייתית להודאה העולה כדי הסיוע (ראו ע"פ 4769/93 ניג'ם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.1994); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.3.1997)). זאת, בתנאי שהיא עומדת בשלושה המבחנים שנקבעו בפסיקה (דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 736, 795 (1998)(להלן: דנ"פ אל עביד)): "הבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק, כי קיומו של הפרט במציאות יוכח כדבעי, וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה" (שם, עמ' 796-795).
- אשר לפרט הראשון, אין חולק כי בפועל מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחניקה, כפי שמסר המערער בהודאתו (ת/13, עמ' 51), ואף תיאר ביתר פירוט לאורך הודאותיו ובמהלך השחזור (ת/13, ת/14, ת/16). המשיבה ציינה ובצדק, כי עצם הידיעה על כך שהמנוח הומת בחניקה מהווה כשלעצמה פרט מוכמן, ובמובן זה אין למחלוקת שנתגלעה, באשר לנכונות התיאור שמסר המערער לעניין אופן החניקה, נפקות בהקשר זה. יודגש, כי המערער לא טען בשום שלב כי אופן המתת המנוח נודע לו במהלך חקירתו, אלא טען תחילה כי צפה בהמתת המנוח בעצמו (ת/13, עמ' 51), ולאחר מכן חזר בו מפרט זה במסגרת עדותו בבית המשפט, ברם גם בשלב זה לא טען כי פרט זה נודע לו בימים שקדמו למעצרו או במהלך החקירה (עמ' 167 לפרוטוקול). פרט זה, כאמור מצא אישוש בממצאי הנתיחה שבוצעה בגופת המנוח, וכן בעדותו של עוויד.
- אשר לפרט השני, המערער לא חלק על קביעת בית המשפט המחוזי כי המידע בדבר מיקום ביצוע הרצח, כמו-גם הזזת הגופה לנקודה אחרת, לא היה ידוע כלל לחוקרים, עד לנקודה בה ציין זאת המערער בהודאתו (ת/13, ת/14), ולעובדה זו יש משמעות רבה. תיאורו של המערער את אופן העברת הגופה היה מפורט והתייחס לתהליך כולו, עד לנקודה בה דורדר רכבו של המנוח על-ידי עוויד, כאשר המנוח ישוב בתוכו. בכלל זה התייחס התיאור לבקשתו של עוויד כי יסייע לו בהזזת הגופה, בקשה לה סירב כאמור המערער. אשר לנכונות המידע, הגופה אותרה במקום אליו נטען כי הועברה, בסמוך לצומת גבסיה. אשר למיקומו המדויק של הרצח ולעניין העברת הגופה, אלה מצאו אישור גם בעדותו של עוויד, אשר הציב את המערער במוקד האירוע. על-פי גרסתו של זה, לאחר שהוריד את המערער בצומת כברי, לבקשתו, הלה עלה לרכבו של המנוח והורה לעוויד לחזור בעוד 20 דקות. כאשר שב, סיפר כי ראה את המערער ברכבו של המנוח, כאשר המנוח לצידו, אז הורה לו המערער לנסוע לצומת גבסיה. בהגיעו לצומת גבסיה פגש עוויד במערער, ובמעמד זה סיפר לו כי הכה את המנוח. עוד העיד, כי במועד מאוחר יותר, התוודה בפניו המערער כי בפגישתם זו חנק המערער את המנוח, ולאחר מכן נסע עם המנוח לכביש גבסיה, שם דרדר את רכבו לעבר עמוד חשמל. אוסיף כי המערער מסר בהודאתו כי לאחר שהתמוטט המנוח, הם גררו את גופתו והניחו אותה במושב רכבו. פרטים אלה עולים בקנה אחד עם סימני החבלה שהתגלו על גופת המנוח, כגון פצעי שפשוף ודימומים בגבו, מרפקו ובראשו שנגרמו בסמוך למותו.
לאור האמור, ניתן לגישתי לראות בידיעת המערער את הפרטים המוכמנים האמורים כתוספת ראייתית מסוג סיוע, לאור עמידתם במבחנים שנקבעו בפסיקה. ממילא, יש בפרטים אלה כדי להוות תוספת ראייתית מאמתת המחזקת את הודאת המערער.